א) כתב הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פרק א הל' ז): האוכל מן החמץ עצמו

בפסח [לאפוקי תערובת חמץ] כל שהוא הרי זה אסור מן התורה, שנאמר 'לא יאכל חמץ'. ואעפ"כ אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור שהוא כזית, והאוכל פחות מכזית במזיד מכין אותו מכת מרדות, עכ"ל.

והקשה הכסף משנה, דאי מקרא איפכא הו"ל למילף מיניה, ד'לא יאכל' שיעור אכילה משמע, ואכילה הוא בכזית, ונשאר בצ"ע. ויש ליישב דלא כתיב בקרא לא תאכל, דהיינו מצד מעשה אכילה דהגברא, אלא לא יֵאָכֵל כתיב דהיינו מצד החפצא שלא יֵאָכֵל, וממילא זהו אפי' בפחות מכזית. ובאמת הבית הלוי (ח"א סי' ב אות ז, וע"ע ח"ג סי' נא) כתב כעין זה לגבי קדשים, דאיתא בפסחים (ג:) שאמרו הכהנים באכילת קדשים הגיעני כפול'. והקשה שלכאורה מצות אכילה לא מתקיימת אלא בכזית, ותירץ שהדין

בקדשים הוא שיהא החפצא נאכל, אבל אין מצוה שיהא נעשה בו מעשה אכילה ע"י הגברא, וממילא אפי' בפחות מזית שפיר דמי, ע"ש.

ב) ועוד הקשה הכסף משנה שם על הרמב"ם, למה הביא דרשא מיוחדת לאסור חצי שיעור בחמץ, הא קיי"ל כר' יוחנן (יומא עג:) דבכל איסורין שבתורה חצי שיעור אסור מן התורה.

ובס"ד נדון לתרץ קושיא זו בכמה וכמה אופנים. ויש ד' סוגי תירוצים ליישב הקושיא: א) דמצינו איזה חומרא בחֵלֶב יותר מחמץ, ולכן ליכא למילף לאסור חצי שיעור בחמץ מחלב. ב) באמת אין חומרא בחלב יותר מחמץ, ואדרבה גבי חלב ישנם אופנים דחצי שיעור אינו אסור, ומשו"ה בעינן קרא גבי חמץ לאסור חצי שיעור אפילו באופנים אלו. ג) הוצרכה התורה לאסור חצי שיעור בחמץ כדי להוסיף עוד חומרא בחמץ יותר מחלב, וע"י זה יוצא נפ"מ בכמה אופנים. ד) לולי הקרא הוה ילפינן מדרשא אחריתי שיש בחמץ דמשמע שאין בו איסור חצי שיעור. ה) בא הפסוק לגלות קולא בחמץ