קרן זורע היא פסיכותרפיסטית ומטפלת בתנועה כבר 20 שנה ומזה מספר שנים שהיא מטפלת בעמותת "בשביל המחר", שם היא פוגשת לוחמים ולוחמים שעוברים מסע לעיבוד הלחימה. ירון, בן זוגה של קרן הוא בן קיבוץ בארי.בשבעה באוקטובר בשעות הבוקר קרן עוד היתה בטיול שגרתי עם הכלב בשדות. מהר מאוד הרוגע והשקט הפכו לדאגה גדולה, לחץ אדיר וקשר מקוטע עם המשפחה בבארי.מאוחר יותר, כאשר החלו להתברר מימדי האסון בבארי, גם הבן הקטן שלה כבר לא יכול היה לשתוק: "אמא, אני אף פעם לא ראיתי את אבא שבור ככה. ברגע שהוא אמר לי את המשפט הזה, פרצתי בבכי!".ב 22 לאוקטובר היא כתבה ופרסמה בפייסבוק את הפוסט הזה:"מי יכול להגיד לי מה עושים עם לב שבור לרסיסיםמי יכול להגיד לי איך מעבירים את הכאב בחזהמי יכול להגיד לי מה עושים כשהאיש שלך עצוב,תהומות של עצב והילדים שלך רואים את זהואין אין מה לעשותרק להיות בזהמי יכול להגיד לי כמה הלוויות בנאדם יכול לשרוד ביום אחדמי יכול להסביר לי איך אפשר לבחור באיזה הלוויה להיותמי יכול להגיד לי שהרשימה הזאת כבר נסגרהה ר ש י מ ה -המילה השנואה עליי בימים אלהמי יכול להסביר לי איפה יש עולם טוב לילדים שלימי יכול להגיד לי מתי נפסיק לשמוע סיפורי שואהמי יכול להסביר לי איך זה קרה לנומי יכול להגיד לי איך חוזרים לעבודהלשחק, לצחוק, לשיר לרקודמי יכול להגיד לי איך בונים הכל מחדשמי יכול להגיד לי מתי הסיוט הזה ייגמר..."שיחה מרתקת עם קרן זורע על הסדנאות עם החיילים שיוצאים מהלחימה ולא באמת מצליחים לחזור הביתה, על קיבוץ בארי שלא ישוב עוד להיות כפי שהיה ועל התקווה שבסוף עוד יהיה טוב.