קולות מהעוטף

בבוקר 7 באוקטובר 2023, מירי גד מסיקה, חברת קיבוץ בארי, מצאה את עצמה יחד עם משפחתה בלב התופת. שעות של אימה, מחבלים שחדרו לבית, אש ועשן שאיימו לכלות הכול, והחלטה כמעט בלתי אפשרית - לקפוץ מחלון הממ"ד שהיה בקומה השניה כדי להציל את חייהם. המשפחה שרדה, אבל החיים כפי שהכירה אותם השתנו לעד.

מתוך השבר האישי והקהילתי, מירי בחרה להפוך את הכאב לעשייה ולשליחות: היא לקחה על עצמה את תפקיד דוברת הקיבוץ מול כלי התקשורת בישראל ובעולם, הובילה מאבק לשימור הבתים השרופים בקיבוץ ויצאה למסע אישי של התמודדות, ריפוי וצמיחה, שאותו היא מביאה אל הקהל באמצעות הרצאה מרגשת על הישרדות, בחירה ותקווה.

לצד כל אלה, מירי הקימה מרכז לצמיחה מטראומה, מתוך רצון לסייע לאחרים למצוא דרך לחיים חדשים לצד הטראומה.

בשיחה כנה ופתוחה היא מספרת בדמעות על "עיונה" - נגריית הבוטיק לעיצוב וייצור רהיטים שהיתה של יונת אור ז"ל, משתפת בתהליכים שהיא עוברת ומחכה לקיץ הבא, אז תחזור עם משפחתה לביתם החדש שנבנה בימים אלו בבארי, חזרה שמלווה עדיין בחשש מהעתיד...

זו היתה אמורה להיות חוויה בלתי נשכחת! נועם לב רם, איש מחשבים מחדרה קיבל מבת הזוג שלו ג'ני מתנה ליום הולדתו ה 45, כרטיסים למסיבת הטבע במסגרת פסטיבל "נובה" שנערך בשטח פתוח ליד קיבוץ רעים.

כמי שהשתתף בלא מעט מסיבות ואף הפיק בעברו מסיבות כאלו במשך 7 שנים, נועם התכונן בהתרגשות לאירוע. במשך כמה שעות הם רקדו ונהנו, פגשו במקרה את שלומי אח של ג'ני והיו בתחושה שעשו את הבחירה הנכונה בכך שהגיעו לשם.   

זו אכן היתה חוויה בלתי נשכחת אבל לא מהסיבות הנכונות - ברגע אחד הכל התהפך! 

בתחילה נועם לא הבין מה בדיוק קורה: "מעל שעה שאנשים סביבי נטבחים ונרצחים ואני לא מודע לכלום". בשלב הזה מבינים נועם וג'ני שהם בסרט אימה, נלחמים על חייהם וממש לא בטוחים שהם הולכים לשרוד אותו…

הסרט כלל מנוסה עם הרכב בשדות שמסביב והצלה של כ 15 מבלים שאספו אליהם, ריצה בשטח כאשר כדורים שורקים מכל כיוון והתחבאות מתחת לעץ פומלה במשך כמה שעות, כאשר מחבלים עוברים במרחק של שני מטר מהם ורק בנס לא מבחינים בהם: "שם ראיתי את המוות, שם חשבתי על הגבורה שלי, שם חשבתי על הילדים שלי".

חלפו כמעט 3 חודשים מאז השבת השחורה. שלומי אחיה של ג'ני נרצח ב"נובה" ונועם שגם איבד את אימו חודש בלבד אחר כך מנסה לאסוף את עצמו ולראות בכל זאת נקודות אור: "מתחת לעץ חשבתי - שאם חס וחלילה קורה לי משהו, אני מת עם חיוך ענק כי אני חי חיים של בחירה. קרה לי מלא שיט בחיים, כמו לכולם, אני לא שונה מאף אחד, אבל אני מבין שכל השיט הזה הביא אותה בדיוק לנקודה הזו שאני אמור להיות בה".

נועם התיישב באולפן ובמשך יותר משעה תיאר בצורה מעוררת השראה וכנה סיפור נוסף שהוא בלתי נתפס מאותה מסיבה שהפכה לטבח נוראי, ויש לו גם מסר חשוב: "תעופות על החיים, תחוו. אל תחיו את הפחדים שלכם".

לפרק הזה מודבקת תווית של חובת האזנה! 

זה סיפור מתח מורט עצבים ובלתי נתפס שלקוח מעולם אחר.

על רעות קרפ - אמא לביאה מקיבוץ רעים, שלא נמצאת בשבת הארורה בקיבוץ ומקבלת הודעה מהטלפון של הפרוד שלה ובהודעה כותבת לה בתה בת ה 10: "אמא זו דריה, אבא נרצח וגם סתיו, הצילו!"

בקור רוח מדהים, רעות מתקשרת לדריה, מדברת איתה במשך 3 שעות תוך כדי שהיא כותבת הודעות לחברי הקיבוץ שיבואו להציל את דריה ואת אחיה לביא בן השמונה וחצי שגם הוא נמצא בממ"ד.

רעות שחששה שזו הפעם האחרונה שהיא שומעת את קולה של דריה, מחליטה להקליט את השיחה שבמקרה הכי גרוע ישאר לה זיכרון כלשהו. הפרק משלב שיחות מדהימות ומצמררות מההקלטות המקוריות שהקליטה רעות בטלפון שלה.

בקיבוץ מתנהלים באותן שעות קרבות קשים בין כיתת הכוננות לעשרות מחבלים שרוצחים, שורפים וחוטפים. רעות שמבינה שדריה ראתה מראות קשים מנשוא ומדברת איתה כאשר היא מתחת לשמיכה כדי לא להמשיך ולראות את המתרחש, מגייסת את כל מה שיש לה כדי להישאר אופטימית ולהרגיע את ילדתה. בכל השעות האלו עדיין נכנסים מדי פעם מחבלים לבית, ודריה, ילדה אמיצה שנקלעה לסיטואציה שאי אפשר לתאר במילים, שואלת את אמה שוב ושוב היכן הצבא?!

שיחה מרגשת ומרתקת שמגוללת סיפור שאי אפשר שלא לחשוב על מאפיינים שואתיים כששומעים אותו.

"את לא לבד" חוזרת ואומרת רעות לדריה בכל השעות האלו. זה בדיוק מה שהרגישה רעות בעצמה מהדאגה של חברי הקיבוץ, עד הסוף הטוב שבו מגיע המושיע לחלץ את הילדים.

נפגשתי עם רעות המלון שבו היא וילדיה מתאכסנים באילת ושמעתי על אהבה גדולה לקיבוץ, על עסק השוקולד המצליח שהיא ודביר ז"ל הקימו בעוטף, על הרגשות המעורבים שלה: "באותו היום זכיתי בילדים שלי מחדש" וגם על כך שלמרות המחיר ששילמו תושבי העוטף כל כך הרבה שנים ובעיקר בשבעה באוקטובר, היא מדגישה: "אנחנו לא חיים כאן בתחושה של שנאה. עוד לא אבדה תקוותנו, קשה לי לשנוא. אני יודעת שיש שם חמאס שהשתלט על הרצועה ויש שם אנשים שהם בדיוק כמוני".

מיה כהן בת ה 18 עלתה מארגנטינה לקיבוץ עין השלושה רק לפני ארבע שנים עם הוריה ואחיה בן ה 24. היא התאחדה כאן עם המשפחה המורחבת. השנה הראשונה היתה לה לא קלה בכלל והיא חוותה קשיי קליטה, שפה ובדידות, לאחר מכן הגיע השינוי ומאז היא מאוהבת בקיבוץ שלה ובאזור. אבל ביום שבת ה 7.10 גם בה נשבר משהו. בראיון מרגש וחשוף שהקלטתי איתה מבית המלון בו היא מתאחסנת עם שאר המפונים מהקיבוץ שלה היא מתארת את השעות הרבות בו שהתה בממ"ד יחד עם משפחתה. היא משתפת ומספרת על הרגעים המפחידים, הסכין שאבא שלה הביא מהמטבח והתפילות שאחיה נשא בזמן שהם שומעים את המחבלים הורסים ושוברים להם את הבית. 

למרות הכל היא מקווה לחזור אל המקום האהוב ואומרת: "זה הבית שלי, זה המקום הכי יפה שיש, זה מקום שאני אוהבת לצאת עם חברים לשדות, לעשות פיקניק או לשתות תה, לשבת ולצחוק, זה המקום עם השקיעות הכי יפות! זה המקום הכי יפה בעולם! זה הקיבוץ שלי, זה הבית שלי וזה תמיד יהיה הבית שלי, יקרה מה שיקרה זה הבית שלי". 

"ברגע שהמחבלים נכנסים אלינו הביתה, אנחנו אומרים לילדים לשמור על השקט אנחנו עושים משהו שלא חשבתי שאני אעשה לילדים שלי - אנחנו מכניסים אותם לארון…"

במהלך עשרה ראיונות שכבר עשיתי במסגרת הפרויקט "קולות מהעוטף", שמעתי אין ספור תיאורים שונים שהאוזניים פשוט מסרבות לשמוע ולהאמין שבאמת קרו.

השבוע התיישבה באולפן מיכל סלמון שאת השבת הארורה העבירה בקיבוץ בארי יחד עם בן זוגה ושני ילדיהם הקטנים ושיתפה בכנות את מה שעברה. גם בשיחה איתה היו רגעים  בלתי נתפסים להכלה, אחד מהם היה כאשר סיפרה על שגיא הגיס שלה:   

"שגיא עוטף בשמיכה את בתו בת ה 5 וקופץ איתה מפתח החלון של הממ"ד, הם עוברים דרך הפרגולה הבוערת ומשם הוא בורח כמה שהוא יכול אל עבר חצר של דירה בקרבת מקום. הוא שוטף במים את רגליו השרופות ומחביא את בתו מאחורי מכונת כביסה שעומדת בחוץ".

מיכל נשואה לעמרי שפרוני בן קיבוץ בארי, שכל משפחתו מצד אמו הם חברי ותושבי בארי. בשבת של ה 7.10 הם מצאו את עצמם בסיטואציות מורכבות וכואבות, החל מטיפול בשגיא הפצוע, דרך שעות מורטות עצבים בממ"ד חשוך ומחניק, ללא הרבה מים ועם מחבלים שפורצים הביתה ויורים על דלת הממ"ד ועד הדאגה העצומה לבני המשפחה האחרים - אביה חצרוני, אחותו אילה חצרוני והתאומים בני ה 12 ינאי וליאל חצרוני שגדלו אצל אילה.

הדאגה הסתברה כנכונה - אביה נורה בביתו ואילו אילה, ינאי וליאל מצאו את מותם בביתה של פסי כהן, שם התנהל אירוע "בני הערובה", בסופו הופגז הבית ע"י כוחות צה"ל ו 12 בני ערובה מתו.

כאשר היא נשאלת מאיפה הכוחות להמשיך עונה מיכל:

"הכוחות להמשיך זה החיים הקיימים, הילדים זה משהו שמרים אותנו יום יום ממש וממלא בשמחה ובטוב וביופי, בלעדיהם היה הרבה יותר קשה להתרומם".   

שלושה שבועות אחרי השבעה באוקטובר, פתחה לישי מירן לביא, אישתו של עמרי שהיה חטוף בעזה 738 ימים, את "רשימות לעומרילי", קבוצת ווצאפ של שניהם. שם סיפרה לו ושיתפה על הבנות, על מה שעובר עליה ועל מה שקורה בזמן שהוא לא פה.

עכשיו כשהוא סוף סוף יכול לענות להודעות ולחזור לחיים המשפחתיים, לישי ישבה מולי לשיחה פתוחה ומרגשת!

דיברנו על הריפוי והטיפול המשפחתי שהם עוברים, על כך שהיא יודעת שהסבב הבא מול חמאס יגיע, על הבנות רוני ועלמא שעבורן ת"א זה כיכר החטופים ולא ים או לונה פארק.

היא שיתפה בתחושה שכל החיים הם יצטרכו להיאבק על הנרטיב של מה שקרה באותו יום ועל חוסר הודאות לגבי העתיד מבחינת עבודה ומגורים: "את העצים שלי אני נוטעת רק בבית וכרגע זה לא הבית".

"הבית הוא איפה שכולנו".

ניר כספי מקיבוץ חולית חוותה, כמו רבים, את השבעה באוקטובר עם ילדים קטנים בממ״ד, מאבק של בן זוגה, אדם, על ידית הדלת, מחבלים שמסתובבים בבית, פחד, אימה ואובדן קשה מנשוא, כאשר באותה שבת נרצחו רונית ורולאן סולטן ז"ל, הוריו של אדם.

אבל מהר מאוד, בתוך הכאב, ניר לקחה שליטה על החיים. לצד האובדן והזיכרונות הקשים, היא בתהליך של צמיחה וריפוי: מעבירה הרצאות מעוררות השראה, מסיימת לימודי קואצ’ינג ובעשייה מתמדת בקהילה שבה היא חיה.

אבל הדבר שהכי מרפא מכולם הוא רון, שנולד קצת פחות משנה אחרי הטבח ומביא איתו אור גדול, נשימה ושמחה לבית.

נפגשנו לשיחה חשופה בביתה בקיבוץ רביבים, שם הם גרים עד אשר יוכלו לחזור לחולית ולהמשיך בשיקום חייהם.

"בהלוויה הראשונה הייתי בהריון, בהלוויה השניה כבר יכולתי לספר לו שנולד לו ילד". 

בשבעה באוקטובר בשעה 6:48 בבוקר טל חיימי מפקד כיתת הכוננות של קיבוץ ניר יצחק הקפיץ את חברי כיתת הכוננות ויצא להילחם. אלה אישתו נשארה בממ"ד שלא ננעל עם שלושת ילדיה + אחד בבטן. בשעה 9:30 טל נפל בקרב וגופתו נחטפה לעזה. קצת יותר משנתיים אחר כך הושבה גופתו לקבורה בישראל.

את השיחה המרתקת והכנה עם אלה חיימי, אלמנתו של טל חיימי ז"ל, קיימנו בבית שלה בניר יצחק. באופן קצת מוזר הקלטנו את הפרק כאשר אנחנו יושבים בממ"ד, אותו ממ"ד שבו שהתה בשבת של השבעה באוקטובר עם הילדים.

אלה שיתפה על סדרי העדיפויות שהשתנו בחיים, ההחלטה לשדרג את הגרסה של עצמה עוד באוטובוס כאשר פינו את הקיבוץ למלון באילת, הלידה ללא טל וכיצד נבחר השם לוטן ומה הדבר שהכי קשה לה בבית הקברות של הקיבוץ. 

בפרק הזה יש המון כנות ובעיקר כל כך הרבה געגועים לטל וזה ניכר לאורך כל השיחה שאלה מדברת על האהוב שלה בזמן הווה.

"ההרגשה שלי שטל חי וקיים, אבל הוא פשוט לא נמצא כרגע..."

מאז השבעה באוקטובר מתמודדת רעות קרפ עם אובדן עצום – מותו של דביר, אבי ילדיה, עם שיחת הטלפון המצמררת מבתה דריה בזמן שמחבלים נכנסים ויוצאים מהבית; שיחה שהיא חיה וחוזרת אליה בכל יום מחדש. עם שנתיים של מעברים בין בתים ועם גידול שלושה ילדים שחוו יותר מדי, בגיל צעיר מדי.

״אני לא מכירה את עצמי. השבעה באוקטובר הוא כמו לפני הספירה ואחרי הספירה״, היא מספרת.

זמן קצר לאחר מכן, רעות בחרה בחיים ומאז היא בעשייה מתמדת - פתיחת בית קפה ומכירת השוקולד של דביר, אימונים מפרכים לקראת מרתון ניו יורק, קשר מרגש עם עמותת שלווה, הרצאות מעוררות השראה ובעיקר חיים שמנוהלים בתפיסה אחרת.

לפני כחצי שנה שבה לקיבוץ רעים, שם היא משלימה את בניית ביתה החדש ולפני כחודש חזרה מניו יורק, לאחר שהגשימה חלום ישן וסיימה את ריצת המרתון בדמעות של התרגשות כאשר היא נושאת את דגל ישראל עם תמונתו של דביר, וכשגרירה של עמותת שלווה.

״אמא, את לימדת אותי שלא מוותרים״, היא משתפת בהתרגשות, בציטוט של ליה, בתה הבכורה.

בשיחה מרגשת ופתוחה, רעות מספרת על החוויות, על הכוחות שבתוכה ועל החיים עכשיו: ״אני לא אוהבת לעצור״, היא מדגישה, "העניין זה כל הזמן להיות בתנועה קדימה בשביל לא לשקוע. למען דביר, למען הילדים ולמען אלו שאינם״.

אודי גורן הוא בן דודו של טל חיימי ז"ל מניר יצחק שהוא חלל חטוף שעדיין מוחזק בעזה. בשבעה באוקטובר, במקביל לדאגה שלו למשפחתו הרחבה ששהתה בניר יצחק, הוא הרגיש שהוא לא נמצא במקום בטוח ודמיין תסריט שחור הרבה יותר, שכלל השתלטות רחבה על ישראל גם מצד חיזבאללה ושלוחות החמאס בישראל וביהודה ושומרון. למחרת הוא ומשפחתו כבר עלו על מטוס לקפריסין ושהו שם כחודש.

טל הוכרז כנעדר תחילה ולאחר כחודשיים קיבלה המשפחה אישור על כך שהוא אינו בין החיים וחטוף בעזה. כאשר חזר מקפריסין הצטרף אל מטה משפחות החטופים וכיום הוא חבר בהנהלת המטה, פעיל מאוד בעיקר מול התקשורת הזרה, נואם בעצרות ותקופה ארוכה פקד מדי שבוע את ועדות הכנסת.

עד השבעה באוקטובר עסק בצילום והדרכה, עכשיו פניו לכיוון עשיה ציבורית והוא מכוון להיות במקום הכי גבוה מבחינתו בין מקבלי ההחלטות.

שוחחנו על הקשר עם טל בילדות, על עבודתו במטה משפחות החטופים ועל עתיד המדינה והחטופים: "הממשלה כרגע אומרת לציבור שעדיף להילחם ולוותר כמדינה על אזרחים שהופקרו. אני חושש שמי שנשאר שם יהפוך למקרה רון ארד".

לדעתו האישית, רק החלפת הממשלה תגרום להשבת החטופים.