"בהלוויה הראשונה הייתי בהריון, בהלוויה השניה כבר יכולתי לספר לו שנולד לו ילד". 

בשבעה באוקטובר בשעה 6:48 בבוקר טל חיימי מפקד כיתת הכוננות של קיבוץ ניר יצחק הקפיץ את חברי כיתת הכוננות ויצא להילחם. אלה אישתו נשארה בממ"ד שלא ננעל עם שלושת ילדיה + אחד בבטן. בשעה 9:30 טל נפל בקרב וגופתו נחטפה לעזה. קצת יותר משנתיים אחר כך הושבה גופתו לקבורה בישראל.

את השיחה המרתקת והכנה עם אלה חיימי, אלמנתו של טל חיימי ז"ל, קיימנו בבית שלה בניר יצחק. באופן קצת מוזר הקלטנו את הפרק כאשר אנחנו יושבים בממ"ד, אותו ממ"ד שבו שהתה בשבת של השבעה באוקטובר עם הילדים.

אלה שיתפה על סדרי העדיפויות שהשתנו בחיים, ההחלטה לשדרג את הגרסה של עצמה עוד באוטובוס כאשר פינו את הקיבוץ למלון באילת, הלידה ללא טל וכיצד נבחר השם לוטן ומה הדבר שהכי קשה לה בבית הקברות של הקיבוץ. 

בפרק הזה יש המון כנות ובעיקר כל כך הרבה געגועים לטל וזה ניכר לאורך כל השיחה שאלה מדברת על האהוב שלה בזמן הווה.

"ההרגשה שלי שטל חי וקיים, אבל הוא פשוט לא נמצא כרגע..."

מאז השבעה באוקטובר מתמודדת רעות קרפ עם אובדן עצום – מותו של דביר, אבי ילדיה, עם שיחת הטלפון המצמררת מבתה דריה בזמן שמחבלים נכנסים ויוצאים מהבית; שיחה שהיא חיה וחוזרת אליה בכל יום מחדש. עם שנתיים של מעברים בין בתים ועם גידול שלושה ילדים שחוו יותר מדי, בגיל צעיר מדי.

״אני לא מכירה את עצמי. השבעה באוקטובר הוא כמו לפני הספירה ואחרי הספירה״, היא מספרת.

זמן קצר לאחר מכן, רעות בחרה בחיים ומאז היא בעשייה מתמדת - פתיחת בית קפה ומכירת השוקולד של דביר, אימונים מפרכים לקראת מרתון ניו יורק, קשר מרגש עם עמותת שלווה, הרצאות מעוררות השראה ובעיקר חיים שמנוהלים בתפיסה אחרת.

לפני כחצי שנה שבה לקיבוץ רעים, שם היא משלימה את בניית ביתה החדש ולפני כחודש חזרה מניו יורק, לאחר שהגשימה חלום ישן וסיימה את ריצת המרתון בדמעות של התרגשות כאשר היא נושאת את דגל ישראל עם תמונתו של דביר, וכשגרירה של עמותת שלווה.

״אמא, את לימדת אותי שלא מוותרים״, היא משתפת בהתרגשות, בציטוט של ליה, בתה הבכורה.

בשיחה מרגשת ופתוחה, רעות מספרת על החוויות, על הכוחות שבתוכה ועל החיים עכשיו: ״אני לא אוהבת לעצור״, היא מדגישה, "העניין זה כל הזמן להיות בתנועה קדימה בשביל לא לשקוע. למען דביר, למען הילדים ולמען אלו שאינם״.

אודי גורן הוא בן דודו של טל חיימי ז"ל מניר יצחק שהוא חלל חטוף שעדיין מוחזק בעזה. בשבעה באוקטובר, במקביל לדאגה שלו למשפחתו הרחבה ששהתה בניר יצחק, הוא הרגיש שהוא לא נמצא במקום בטוח ודמיין תסריט שחור הרבה יותר, שכלל השתלטות רחבה על ישראל גם מצד חיזבאללה ושלוחות החמאס בישראל וביהודה ושומרון. למחרת הוא ומשפחתו כבר עלו על מטוס לקפריסין ושהו שם כחודש.

טל הוכרז כנעדר תחילה ולאחר כחודשיים קיבלה המשפחה אישור על כך שהוא אינו בין החיים וחטוף בעזה. כאשר חזר מקפריסין הצטרף אל מטה משפחות החטופים וכיום הוא חבר בהנהלת המטה, פעיל מאוד בעיקר מול התקשורת הזרה, נואם בעצרות ותקופה ארוכה פקד מדי שבוע את ועדות הכנסת.

עד השבעה באוקטובר עסק בצילום והדרכה, עכשיו פניו לכיוון עשיה ציבורית והוא מכוון להיות במקום הכי גבוה מבחינתו בין מקבלי ההחלטות.

שוחחנו על הקשר עם טל בילדות, על עבודתו במטה משפחות החטופים ועל עתיד המדינה והחטופים: "הממשלה כרגע אומרת לציבור שעדיף להילחם ולוותר כמדינה על אזרחים שהופקרו. אני חושש שמי שנשאר שם יהפוך למקרה רון ארד".

לדעתו האישית, רק החלפת הממשלה תגרום להשבת החטופים.

"אבא שלי היה מהראשונים להגיע למה שנקרא לימים 'כיכר החטופים' ולעמוד שם ואני מנסה להבין מה התפקיד שלי בכל האירוע… אני קודם כל יודע שאני צריך כמה שיותר לעבוד כמשפחה, אבל הבנתי מהר מאוד שיש לי בעיה וקשה לי להגיע לשם. רציתי לבוא ולתמוך באבא שלי ובלישי, אבל האנשים שם צועקים צעקות פוליטיות ואני לא מתחבר לזה".  

בפרק מרתק נפגשתי לשיחה עם נדב מירן, אחיו של עומרי שנחטף לעזה מנחל עוז באותה שבת שחורה לפני כמעט 600 ימים.

נדב חבר ב"פורום תקווה", קול שונה במאבק להשבת החטופים. קול שמאמין שהדרך לשחרור עוברת דרך הגברת הלחץ הצבאי ושההפגנות והקריאות לשחרור החטופים בכל מחיר מחלישות את העמדה של ישראל: "צריך לדעת שיש מחיר לשבעה באוקטובר", הוא הסביר והוסיף שמבחינתו צריך גם למנוע הכנסת סיוע הומניטרי לרצועה ולכבוש שטחים בעזה.

במשפחת מירן, יש מחלוקת עמוקה על השאלה הכי כואבת של כולנו - איך מחזירים הביתה את אלה שנמצאים בשבי?

דיברנו על הילדות המשותפת ביסוד המעלה, על עומרי לפני אותה שבת ועל איך משפחה שלמה מתמודדת עם המציאות הבלתי אפשרית הזו.

"מהחוויות שחווית במהלך החיים, כאשר יש אירוע גדול ובמיוחד אם הוא מצער, קודם כל זה הניתוק של הרגש, אפס רגש, עכשיו צריך לחשוב רציונאלית, כי מי שעובד מתוך הרגש, הוא לא חושב."

זו הייתה שיחה שבה הקשבתי לעמדות שנוגדות את תפיסת עולמי, תוך כיבוד הכאב הבלתי נתפס של אדם שאחיו נמצא בגיהנום כבר חודשים.

"בלילה במלון בעין גדי, ישנו על הרצפה כל המשפחה ואני אומר לאישתי תקשיבי יש לי רעיון - אני מדמיין את הנכד שעוד לא נולד לנו, נכנס בכיתה ו' למוזיאון של השבעה באוקטובר והוא מקבל מפה של העוטף ואז הוא בוחר את בארי, את שכונת העיגול ואת הבית שלנו והוא מקבל את כל התכתבויות הווצאפ שלנו באותה שבת ודרך הדבר הזה הוא יודע בדיוק מה קרה לנו…"

בשבעה לאוקטובר יניב הגי שהה עם משפחתו בממ"ד בשכונת העיגול בבארי. בחוץ בתים עולים באש והקיבוץ נכבש על ידי הנוחבות של החמאס, בתוך הממ"ד פחד וחרדה קיומית לגורל משפחתו. לאחר שעות ארוכות הם חולצו על ידי סיירת מטכ"ל בעזרת "צוות אלחנן" ופונו לעין גדי.

יניב, ילד טוב גבעתיים, איש הייטק שלא היה לו מושג מה זה קיבוץ, בטח לא שיתופי, הגיע בשנת 2005 עם איילת אישתו (שהיא בת כיסופים) פלוס שני ילדים קטנים ומהר מאוד התאהב בשדות, במרחבים ובקהילה. במהלך השנים מילא תפקידים מרכזיים בקיבוץ וגם בעין גדי לקח על עצמו את ניהול הקהילה של חברי בארי שם.

"בהתחלה הייתי עסוק בשאלה למה דווקא אני ומשפחתי ניצלנו? ואז הבנתי שהשאלה הנכונה שצריך לשאול היא מה המשמעות שאנחנו נותנים לעובדה שניצלנו?" כך החל את מיזם "זיכרון 710" שמטרתו להנציח את אירועי השבת על ידי איסוף ראיות דיגטליות מתושבי ישובי הנגב המערבי, במטרה לתעד ולהציג באופן אותנטי את ההתמודדות, את הנרצחים, את סיפורי הגבורה, התושייה והערבות ההדדית.

בשיחה רגישה ומרתקת יניב פתח את הלב ושיתף במורכבויות הרבות שהוא חווה מאז, ברובד האישי, המשפחתי והקהילתי, וכן בתפיסה הפוליטית שלו שהשתנתה ומספר גם על סגירת המעגל המרגשת עם חייל מילואים מקיבוץ גן שמואל ועל המעבר הטרי לקיבוץ חצרים וההצטרפות לשאר הקהילה.

"על החולצה הראשונה שהדפסנו היו 12 בני משפחה שאנחנו לא יודעים אם הם חיים, מתים או חטופים".אביב הברון הוא עיתונאי ותיק, עורך את "המוסף לשבת" של ידיעות אחרונות כבר כ 15 שנה, אבל יותר מהכל הוא קיבוצניק מבארי: "זה לא משנה מתי עזבת את בארי, זה תמיד הבית שלך גם כשאתה עשרות שנים חי במקום אחר. זה הבסיס שלך, המקום שבו אתה הולך בשבילים ומרגיש שזה הבית". הוא מעיד על עצמו שאינו נוטה להחצין רגשות, אבל כאשר התיישב על כיסא המרואיין ושוחחנו על השבעה באוקטובר שלו ושל משפחתו, הרבה רגש צף.שלושה בני משפחה שלו נרצחו באותה שבת נוראית - אחותו הצעירה לילך קיפניס, בן זוגה תרי (אביתר) והמטפל שלו פול, וגיסו השני אבשל, זיכרונם לברכה. בנוסף, תשעה(!) בני משפחתו מבארי ונחל עוז נחטפו לרצועה וימים ארוכים לא נודע באיזה סטטוס הם מוגדרים.הוא נולד בבארי, בן לרנה ואברהם, ממייסדי הקיבוץ. הוא מתאר ילדות טובה ו"נעורים שיש בהם הכל - לימודים, עבודה ברפת, בדפוס ובנגריה". אחרי הצבא יצא לשנת חופש לבדוק מה הוא רוצה לעשות, הגיע לת"א, התחיל לעבוד בתקשורת ונשאב לשם מאז ועד היום. באותה שבת היה בבהוטן (ממלכה קטנה בין הודו לסין) כדי להכין כתבה עיתונאית ושם שמע על הטבח: "התחילו להגיע הודעות מבני מחזור שלי שמתחבאים בממ"ד. הספקתי להתכתב ולדבר בטלפון עם לילך שסיפרה שיש יריות בחוץ". את ההודעה על הירצחה של לילך קיבלה המשפחה בזמן השבעה על תרי בעלה. לילך היתה עובדת סוציאלית ומטפלת באמנות, בין היתר עבדה במרכז חוסן בעוטף וטיפלה בבני נוער שנאלצו לגדול במציאות הזו. היא כתבה את "שירת הטריגר" - ספר ילדים שכתוב בחרוזים ומבקש לתת תוקף לפחדים של הילדים. "בשנים האחרונות לילך ואני עבדנו באופן צמוד במשך כחצי שנה על אלבומים לזכר ההורים שלנו, זה מאוד קירב את הקשר בינינו. עכשיו עולה המחשבה מי יעשה שלושה אלבומים לזכרם כשנשארתי בלעדיה?"

שלושה שבועות אחרי אותה שבת ובמטרה להדהד את נושא השבת החטופים, הוא פרסם בשער של המוסף אותו הוא עורך תמונה גדולה של יהל שהוא צילם בבארי וכתב בכתב ידו: "שמי אביב, עורך המוסף הזה. תמיד מאחורי הקלעים, אבל היום אני מפקיע את עמוד השער. זו יהל בת 3, בת אחייניתי. עכשיו היא בעזה עם יותר מ 200 ישראלים חטופים. תחזירו אותה ואותם. וננצח". לפני כשלושה שבועות, אחרי 505 ימים! הוחזר משבי החמאס האחרון מבני משפחתו, טל שהם. זה החזיר לאביב ולמשפחתו קצת את האוויר, אבל הם ממשיכים במאבק: "כולם חייבים לקחת חלק במאבק להחזיר את כולם, זה לא רק עניין של משפחות, או ישוב ספציפי, זה עניין של ערכים בסיסיים של המדינה שלנו".

"רצינו לבדוק מה באמת קרה שם, היתה טענה שהכל קרה בגלל שהן בנות ושלא הקשיבו להן…"השבוע פורסמו מספר תחקירים שפרסם צה"ל בנוגע לתפקודו בישובי ובבסיסי העוטף בשבעה לאוקטובר.מי שהקדישו את מיטב מרצן וזמנן ולאורך עשרה חודשים (מנובמבר 2023 עד ספטמבר 2024) תחקרו, ראיינו, בדקו ועסקו בתיעוד קורותיהן של החיילות בחמ"לי התצפית בגזרת עזה הן שלוש נשים מרתקות: השופטת (בדימוס) סביונה רוטלוי שעסקה בעיקר בדיני משפחה, הקימה את עמותת "עלם" לטיפול בנוער בסיכון וכן היתה בין המקימות של תנועת "נשים עושות שלום". פרופסור שיר דפנה-תקוע עובדת סוציאלית רפואית שעוסקת בחקר של השתתפות נשים בקרב ואילת הראל, פרופסור למדעי המדינה שהמחקרים שלה עוסקים בעיקר בסוגיות של פוליטיקה, עוצמה, מגדר וקונפליקט.נפגשתי איתן לשיחה מרתקת, מרגשת וחשובה ושמעתי על השלבים בתהליך המחקר התיעודי, בהם הן נחשפו למידע שמכיל שכול, קושי וזוועות ועל השבעה באוקטובר הפרטי שלהן: סביונה היתה אמורה לציין באותה שבת את יום הולדתה בחייק המשפחה, שיר חזרה רק יום קודם מטיול בחו"ל ובצהרים כבר לקחה את הבן שלה לצבא ולא ידעה אם הוא יחזור, ואילת היתה סגורה עם שלושה ילדים בממ"ד. הן הבינו שהן עומדות בפני פרויקט מאוד גדול וממושך שיקח חודשים רבים ויצאו לדרך ארוכה, מפותלת ומאוד לא פשוטה. סופו של המחקר התיעודי שלהן מסתכם ב 138 עמודים של דוח קשה לקריאה וחשוב מאין כמותו, עם מעל 60 ראיונות של חיילות, מפקדות ומפקדים, הורים וגורמים צבאיים בכירים."חשוב לנו לציין שהתצפיתניות, הלוחמות ותומכות הלחימה שהיו שם הן גיבורות, חיילות ונשים גיבורות וככה הן יזכרו בספרי ההיסטוריה, לא ככאלה שלא הקשיבו להן, או כנשים חלשות".

קישור לדוח:

https://bit.ly/4eonCZn

בימים אלו כאשר מה שמכתיב את סדר היום במדינה הוא הסכם החזרת בני הערובה (החטופים) מעזה ואפשר להרגיש הרבה מאוד מתח, אי ודאות והתרגשות באוויר. הזמנתי את הרב אבידן פרידמן, איש חינוך מהישוב אפרת שבגוש עציון, לשיחה על המיזם ההתנדבותי לו הוא שותף וומקדיש שעות ארוכות מזמנו.

קישור לאתר של "בואו"

http://freeusnow.co.il/