קולות מהעוטף

"זה מגה אירוע ואין ספר הדרכה".

הבית הראשון שאליו נכנסו מחבלים בבארי בבוקר השבעה באוקטובר, הוא הבית של אייל וכרמית דבורי. המחבלים העלו את הבית באש והוא נשרף כולו.

"אנחנו חמישה אחים, כולנו יחד עם ההורים גרים בבארי ובכל שנה המשפחה המורחבת נוסעת לסופ"ש בצפון. הבת הגדולה שלי התעקשה שנטוס הפעם לקפריסין ושם היינו באותו יום שבת".

שם הם מתחילים לקבל הודעות בקבוצות הווצאפ של הקיבוץ על מה שמתרחש בקיבוץ ומתחילים להבין את גודל האירוע.

אייל הוא איש חינוך וניהול שבעבר היה מנהל הקהילה של הקיבוץ, ריכז ועדות שונות והיה מנהל אגף במפעל הדפוס של הקיבוץ.

לפני כ 7 שנים חיפש יותר משמעות ועבר לתחום החינוך, מתוך מטרה להגיע לניהול בתחום החינוך. הוא עשה הסבה להוראה וחינוך וריכז את שכבת יב' בבית הספר "נופי הבשור".

לאחרונה שודר ברשת 13 סרטה של פז שוורץ "מבחן בגרות - תיכון השבעה באוקטובר". הסרט עוקב אחרי תלמידי השכבה שמתמודדים עם מציאות בלתי נתפסת כאשר רבים מתלמידי ואנשי החינוך בבית הספר נרצחו או נחטפו באותה שבת ועוד תלמידים רבים אחרים איבדו הורים או אחים.

אייל חזר לארץ מקפריסין ומעיד על עצמו שהיה ב"מצב טוב יותר מאחרים", מכיוון שלא חווה את אותה שבת בבארי. הוא פונה יחד עם הקהילה לים המלח וסייע בהקמת מסגרות החינוך לגיל הרך והיסודי של בארי. בהמשך, גויס להקמת שלוחת נופי הבשור בים המלח עבור תלמידי המועצה שפונו מישובי אשכול וניהל את השלוחה. במקביל ולאחר לחץ כבד של תלמידי שכבת יב' מ"נופי הבשור", הוקם בית ספר חלופי בתנאי פנימיה בעין גדי ואייל היה אחראי על סיום הלימודים של השכבה, כולל הכנה והצלחה במבחני הבגרות.

"זו תחושה אישית של סיפוק מאוד מאוד גדול. משהו שהתחיל בצורה כל כך נוראית ונגמר בצורה טובה. אלו ילדים ונערים שעברו את השבעה באוקטובר בממ"ד והמטרה היתה קודם כל להחזיר אותם לשגרה.

יש קשיים ואתגרים גדולים, יש ילדים שעברו דברים קשים וזה לעיתים מתבטא בענייני אלימות ומשמעת. זו התמודדות, אבל יש לנו מערך טיפולי וייעוצי ואנחנו כבר יודעים יותר טוב איך לטפל".

אייל פונה יחד עם משפחתו וקהילת בארי לקיבוץ חצרים, אבל הטראומה נמצאת בכל שביל שבו הוא פוסע ובכל מפגש אישי או קהילתי: "לכל אחד יש סיפור. אי אפשר להתעלם מזה, זה נוכח כל הזמן וזה משהו שכנראה נחיה איתו כל החיים. אולי אני עוד לא באמת התחלתי להתמודד עם האבל האישי שלי. איבדתי חברים ואנשים מאוד קרובים אלי. בשנה הקודמת כשהייתי לבד היו לי המון רגעים שצפו וחזרו. היום זה כבר פחות תוקף אותי בהפתעה".

האורחים שלי הפעם הם לא תושבי העוטף, אבל בשנה האחרונה הם התחברו אל המקום והאנשים באופן רגיש ועמוק.

עילי בוטנר ורועי בר נתן הם חברים טובים עוד מתקופת הצבא.

בשבת של השבעה באוקטובר עילי מצא את עצמו כמו רבים מתושבי המדינה בממ"ד עם המשפחה בת"א. רועי לעומתו שהה בסיומה של חופשה בתאילנד ויום למחרת חזר לארץ.

ב 9.10 הם כבר נכנסו לרכב של עילי ויחד עם הזמרת ענת בן חמו הגיעו למלון בנתניה למפגש ראשון עם מפונים מקיבוצי העוטף כדי לשיר, לעודד ולנסות להקל עליהם קצת.

הזמנתי אותם לשיחה אינטימית וכנה ורציתי לשמוע מהם על התקופה שהם עוברים, התחושות שהם חווים ועל קיבוצים, קהילות והגעגוע של האנשים אל בית. הם שיתפו ברגישות על ההופעות הרבות בקיבוצי ויישובי העוטף ועל המפגשים הבלתי אמצעיים עם הטראומה הפרטית של אנשי הקיבוצים.

במהלך התקופה הופיעו בפני מפונים במלונות, פצועים בבתי חולים וחיילים בבסיסים צבאיים. הם אפילו הוזמנו לחתן זוג חיילים בבסיס סודי בדרום הארץ.

האהבה הגדולה של שניהם לזמר העברי והחיבור ביניהם יצרו משהו עמוק יותר. מתוך החוויה הזו החליטו להעלות הופעה עם להקה ועם השירים ששרו והם מופיעים ומרגשים על במות שונות ברחבי הארץ.

את המפגש הם סיימו בשיר שביקשתי שיבצעו אותו באולפן - "ילדים של שמש", שיר שעילי כתב לחגיגות 70 של קיבוצו עין כרמל.

"ולפעמים רק געגוע

כמו שחול נוזל מבין האצבעות

היינו ילדים של שמש

אותם פחדים

אותם החלומות".

ב 8.10 שירלי עוקב קיבלה על עצמה את תפקיד מנהלת התרבות של קהילת כפר עזה בשפיים: "מהרגע הראשון חשבתי על שני אירועים גדולים שנצטרך להתמודד איתם - יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה וציון יום השנה לאסון השבעה באוקטובר. היה לי בראש רעיון של תערוכה ויזואלית שתספר את הסיפור שלנו…" כשלושה חודשים אינטנסיביים מאוד הם עבדו על הפרויקט עם האוצרת ימית ניומן והמפיק אייל קולב.

כ 20 אלף איש עברו בתערוכה "מבעד עיניהם – סיפור קהילת כפר עזה" שהוצגה בשפיים ונסגרה לפני כשבועיים. בתערוכה הוצג סיפורה של הקהילה, של החברים הרבים שנרצחו, של החטופים מבני הקיבוץ ששבו, שנהרגו ואלו שעדיין שם, של חברי כיתת הכוננות, קבוצות הווטסאפ הפעילות משעות התופת הקשות ביותר, תמונות של הקיבוץ שוקק החיים לפני האסון הנורא ושל הבתים שנשרפו לאחריו וגם עבודות אמנות שנוצרו מתוך הכאב בתקופת השהות בשפיים.

בשנת 2018 בכתבה ב YNET אמרה שירלי: "כאמא, זה מעורר אצלי שאלות לא פשוטות: איך אני מגדלת ילדים במקום הזה? האם זה מוסרי לחשוף אותם לסכנה כזו? אבל התשובה ברורה: זה הבית שלנו. לא היינו יכולים לשרוד את הקושי הזה ללא הקהילה המגובשת והחזקה שהיא הקיבוץ שלנו, ובלי החברים המקיפים אותנו וזה גם מה שאנחנו מעבירים לילדים שלנו - מסר ברור שזה הבית, זו המדינה, ואין לנו מקום אחר", היא אמרה אז.

בשבת של השבעה באוקטובר היא שהתה יחד עם בן זוגה גילי כ 30 שעות בממ"ד, בעוד בנם הגדול בארה"ב ובנם הצעיר יותר שהיה אמור להיות בשכונת הדור הצעיר, שהה אצל המשפחה מחוץ לקיבוץ וכך ניצל. במהלך השנים שירלי למדה שיטות טיפול שונות ובין היתר יצרה בפרויקט מיוחד מנדלות ענק על מיגוניות ברחבי העוטף.

בימים אלו היא נמצאת בקשר עם כמה גופים מהארץ ומחו"ל כדי לגייס כסף ולאפשר את נדידת התערוכה למקומות שונים בארץ ובעולם. 

חלק מההתמודדות שלה היא בעשייה רבה ובריצה למרחקים ארוכים. בשיחה שלנו היא שיתפה: "איבדתי הרבה חברות ואנשים קרובים, אבל אני מרגישה שבכלל עוד לא התאבלתי". לגבי האפשרות לחזור ולחיות בעוטף היא אומרת: "אני לא רואה את עצמי חיה במקום שאין לי ביטחון, אני צריכה קודם לשקם את האמון שלי בעניין הזה ואז אוכל לחשוב על חזרה לחיים בכפר עזה".

32 קהילות מונה המועצה האזורית "אשכול". איריס עזרא היא מנהלת האגף לשירותים חברתיים במועצה. היא זו שמקבלת מאז אותה שבת שחורה את ההודעות המרות על נרצחים, חטופים, נעדרים ופצועים ובאחריותה לבשר לאותן משפחות וקרוביהם את הבשורות הקשות ולהפעיל מערך תמיכה רחב ועוטף לכלל התושבים.

נפגשנו לשיחה מרתקת כדי להבין כיצד היא מתמודדת עם העומס המקצועי, הנפשי והאישי? איך מצליחים לתפעל מערך כזה כאשר הקהילות מפונות להמון מקומות שונים בארץ? האם המדינה עושה מספיק? ואיך היא מטפלת בעצמה?

מתוקף תפקידה היא הגיעה אל קהילת בארי שפונו למלונות בים המלח ונשארה שם שלושה חודשים, משם תיפעלה את המערך הכולל, היתה אחראית על 5 קהילות באופן ישיר, נסעה לקהילות שבאילת פעם בשבוע ומאז היא עובדת ללא הפסקה ומתמודדת עם אתגרים קשים, מגוונים ומורכבים מאוד.

לשאלה איך היא מתמודדת עם מצב כמעט בלתי אפשרי היא עונה: "אני בעשיה מטורפת, מחבקת המון, אבל נמצאת בניתוק מוחלט מהרגש. אין לי הרבה פנאי להתעסק בכאב ובצער ומאז אותה שבת הזלתי דמעות פעם אחת בלבד!" 

בהקשר הקהילתי עלה בשיחה שלנו המושג "שכול מרובה" ואיריס הסבירה שהמועצה היא מאוד משפחתית וכולם מכירים את כולם: "מה שמאוד עוזר בקהילות זה הביחד, למרות שיש גם הרבה מאוד מורכבויות בתוך הקהילות אחרי אירוע כזה. אנחנו מקימים ומכשירים בקהילות צוותי אובדן ושכול, זה לא כמו מקרה בודד בקיבוץ שמארגנים הלוויה וכיבוד לאחריה, זה סדר גודל עצום והקהילה צריכה ללמוד איך מלווים את האנשים שאיבדו את יקיריהם".

כבר יותר משנה עברה ואיריס לא נחה: "גם היום אני ממשיכה לעבוד באינטנסיביות רבה, מרבית הקהילות שלנו חזרו ואנחנו מלווים את הישובים ברמה הקהילתית והאישית בבניית החוסן ובשיקום. גם המצפון שלי כלפי המשפחה הפרטית שלי לא שקט, אני יודעת שלא הייתי שם מספיק עבורם לתמוך בהם".

לגבי התקווה לעתיד היא מסכמת: "האור שלי זה לפגוש בעצרת בכרמי גת את חברי ניר עוז ואחרים, לחבק ולהתחבק, זה נותן לי כוחות. אני מרגישה שזו זכות ענקית לעבוד במועצה האזורית "אשכול" עם אנשים מדהימים. חשוב לציין שכבר משלבים מאוד מוקדמים רצינו לשדר שיש תקווה וסימנו לעצמנו מטרות, היה לנו מצפן שאמר בסופו של דבר נחזור הביתה".

שנת 2023  היתה עבורי שנה שבה עברתי המון שינויים שכללו יציאה מאזורי נוחות, התפתחות בכיוונים שונים וחוויות מכל הקשת. במרץ 2023 חזרנו ממסע משפחתי בלתי נשכח של כ 5 חודשים בדרום אמריקה. שבועיים אחר כך גייסנו לצבא את הבכור שלנו עם כל המשמעויות שכרוכות בכך. הקמתי יחד עם חברי ושותפי בועז נובלמן מיזם שעוסק בתיעוד סיפורי חיים ובמקביל הקמנו עבורי אולפן ביתי וייסדתי את הפודקאסט "סיפור אחד".

החיים שלי התמלאו בעשייה אישית, בזמן איכות משפחתי, בהנאות החיים שהיו מעורבות ביציאה להפגנות נגד המהפכה המשטרית ועוד ועוד רגעים משמעותיים.

ב 7/10 הכל נעצר והשתנה. כמה ימים לאחר אותה שבת ארורה ועד היום אני בעשיה בלתי פוסקת - בתחילה כתיבת תחקירים ואיסוף חומרים עבור הספדים של חברי קיבוץ בארי, הקמת הפודקאסט "קולות מהעוטף" ומאז ה 30.10 שותפות יחד עם חברי האהובים בועז נובלמן וחן אליה בפרויקט "קיבוץ עדויות" - פרויקט שמתעד את קהילות עין השלושה ורעים מאז שפונו למלון באילת, דרך המגורים הזמניים שלהם עכשיו (ת"א + נתיבות) ובהמשך בתקווה בחזרה למשכנם הקבוע בנגב המערבי. יחד צלחנו מפגשים מרגשים, כואבים, מרוקנים וממלאים כאחד עם חברי הקהילות היקרות האלו.

בפרק מיוחד לציון שנה למלחמה, לשבת הארורה ולפודקאסט אירחתי את חן ובועז לשיחה מרתקת ומרגשת עבור שלושתנו. דיברנו על קיבוציות, קהילתיות, הרצון והחשיבות לתעד ולהנציח ושילבנו תוך כדי הפרק עדויות מצולמות. יש עוד כל כך הרבה מה לספר ועוד פרקים רבים של אנשי הקיבוצים על הפרק, זהו רק ציון דרך וסוג של סיכום ביניים של מציאות מטלטלת שאף אחד לא העלה על הדעת גם בסיוטים הכי גדולים שלנו כעם.

אני רוצה להודות קודם כל לכל המתועדים והמרואיינים שפתחו את ליבם והסכימו לשתף ברגעים הקשים שאותם הם חווים יום ביומו. לכל מי שמאזין וצופה, מפנה זמן להתמודד עם תכנים לא פשוטים, זה ממש לא מובן לי מאליו. ל"יד יערי" ו"יד טבנקין" שנרתמו לפרויקט ולשותפות איתי. לקיבוץ שלי, מעברות ולקבוצת "מוצרי מעברות" על התמיכה החשובה כדי שהפרויקט יעלה לאוויר.

מאחל צפיה והאזנה משמעותיים, שיחזרו כולם מעזה ושנדע שקט מהו במדינה.

זו השורה שמסיימת את השיר הפותח באלבום "232" של מור לביא מכרם שלום.

בגיל חמש וחצי הגיע יחד עם אמו ובן זוגה לקיבוץ שאז נוסד מחדש: "הייתי ילד מאוד קשה. בכיתה ט' עזבתי על דעת עצמי את בית הספר ועברתי לפנימיה במצפה רמון, אחר כך התגלגלתי לעוד מקומות והייתי בלתי ניתן לשליטה… אמא שלי לאורך כל השנים נשארה ולא עזבה אותי. היום אני יודע מאוד להעריך את זה, זה אחד העוגנים שעזרו לי לשמור על עצמי במהלך השנים". מור כותב, שר ומופיע עם חומרים מקוריים: "המוזיקה זה הכלי שלי, דרכה אני מבריא. חברתית הרגשתי עוף מוזר. הבדידות ליוותה אותי לאורך שנים, היו שנים שהתמסכנתי והיו שנים שהתמסרתי אליה". בפרויקט "כולם חוץ ממי שחסר", שבו מוזיקאים מלחינים טקסטים שכתבו אנשים מהעוטף, הלחינה צליל דיין, מוזיקאית מוכשרת עם קול פעמונים את השיר "אני פוחד, אמא" שכתב מור. בפתיחת הפרק היא ביצעה את השיר בלייב בפעם הראשונה. "אני פוחד, אבל אשיר לך", הוא כותב: "שום דבר לא התחיל בשבעה באוקטובר. כתבתי על מחבלים והפגזות הרבה לפני. תמיד היה לי איזשהו אמצעי לחימה בבית, אלת ביסבול או סכין, שידעתי איפה הם מוחבאים". שיר נוסף שבוצע באולפן הוא "בין סלע לקרחון" שיצא באלבום החדש שלו ובו הוא כותב: 

"שפה סדוקה, חצי חיוך

רוחות מזרח, מפרש נמוך

חותר בין סלע לקרחון

זה זמן לישון

זה זמן לישון".

על השיר מספר מור שהוא נכתב בסגר הראשון של הקורונה ומתאר שהשיר מדבר על הילדות שלו, על כך שהקורונה לקחה אותו למקום של עיבוד רגשי וגרמה לו להסתכל על הדברים דרך הטראומה ולצלול עמוק פנימה. כילד כל פעם שהיה משהו קשה, היה בורח לעולם הדימיון. 

יותם חיים ז"ל היה חבר טוב של מור: "למדנו באותה כיתה, ישבנו על הדשא והקשבנו לאותה מוזיקה. הוא תמיד קיבל אותי - בסוף כיתה ט' כשהתחלתי לצאת מהארון מול חברים ולא היה לי עם מי להתנשק במסיבת סילבסטר, יותם אמר 'בוא נתנשק אנחנו', למרות שהוא היה סטרייט הוא ראה אותי ורצה להראות לי שהכל בסדר, אני אזכור לו את זה תמיד". בשבעה באוקטובר מור היה בכלל עם חברים בטיול בכפר בלום: "התקשרתי לחברים בעוטף לשאול מה קורה והם לחשו בטלפון שיש להם סכין. לא הבנתי בהתחלה מה קורה…"

בנוסף להיותו מוזיקאי, מרכז מור את תחום החינוך בכרם שלום (שמתגוררים כרגע באשלים): "כל החיים הייתי בין אמנות לחינוך, לנהל את החינוך זה אתגר מדהים ואני בוחר לראות את זה כמשהו חיובי. אני משתדל להתאים את עצמי ואת המסגרות לתקופה. חשוב לייצר יציבות. העוטף עולה באש, אבל בחינוך אני יודע מה יהיה שבועיים ושלושה קדימה…"

לגבי חזרה אל הקיבוץ הוא אומר: "אני רוצה לחזור, אני לא יודע אם אני באמת אחזור, זה תלוי בכל כך הרבה משתנים", אבל המסר שלו ברור: "החיים ממשיכים ומותר הכל. אני בשנת אבל, איבדתי המון חברים, יש לי חברים שעדיין בעזה ויחד עם זאת אני כל הזמן צוחק. חשוב לא להיכנע לעצב, לתת לו להיות, אבל גם לצחוק. תחייכו כשאתם רואים את האנשים שאתם אוהבים. תלכו לראות שקיעות, אני כל יום הולך לראות שקיעה, השקיעות הכתומות מזכירות לי את יותם ואני מחייך".

"אתה לא בוחר בחיים, החיים בוחרים בך. גם המוות בוחר בך, אבל הוא בוחר בך פעם אחת והחיים בוחרים בך כל בוקר".

ענבר גולדשטיין שכלה בשבעה באוקטובר את אחיה נדב ואת אחיינתה ים שנרצחו בביתם בכפר עזה. חן, אישתו של נדב ושלושת ילדיהם אגם, גל וטל היו בשבי בעזה וחזרו בעסקת נובמבר" ביום ה 51 למלחמה. ביתם של הוריה שמתגוררים בקיבוץ נשרף כליל ולמזלם הם שהו בטיול בחו"ל וכך ניצלו.

נפגשנו לשיחה מרגשת ומלאת תובנות בדיוק ביום בו צוין יום ההולדת ה 27 של התאומים גלי וזיוי ברמן מכפר עזה שעדיין בשבי חמאס. ענבר שעזבה את הקיבוץ לפני 12 שנה, משקיעה את כל מרצה בקהילה חדשה שנכפתה עליה: "בין משפחות החטופים נוצרה שותפות גורל, כל בן משפחה קורס לרגע בזמן שלו. על אף השכול והצער, האנרגיה של משפחות החטופים לשעבר מתחדשת קצת יותר מהר ולכן היות ואני מצליחה לעמוד על הרגליים במקומות שאחרים לא מצליחים, זה מייצר אותו ווליום". הילדות שלה כפר עזה היתה בסך הכל טובה, עד גיל הנעורים: "כשהייתי בת 13 בערך היה פיגוע באלי סיני - מחבלים חדרו לישוב ורצחו את לירון הרפז ובן זוגה אסף ואז באה אלי המודעות של אפשרות כזו ושם גם התחילו החרדות. הפחד הזה מתורגם לחלום שחזר מספר פעמים ב 5 השנים האחרונות. אני רואה מחבלים שנכנסים לבתים של אנשים, פוגעים בהם ואני תמיד רואה את זה מהצד אבל לא יכולה לעזור להם מאיפה שאני נמצאת. מה שקרה בשבעה באוקטובר זה בדיוק זה. הלב שלי היה נצור בכפר עזה ואני הייתי נצורה בת"א". מאז אותה שבת נוראית, היא עזבה את עבודתה כפירסומאית והיא מעורבת מאוד בעשיה למען החטופים שעוד בשבי והחברה בכלל. היא מתגוררת בת"א ולמרות שעזבה את הקיבוץ, יש דברים שהשפיעו עליה עד היום והיא נעזרת בהם לטובת המאבק: "המוח של בני קיבוצים מחווט אחרת, אנחנו מדברים ב"אנחנו", חושבים צוות וקבוצה. אנחנו מתורגלים בללמוד לתפקד ולפעול בתוך זה. יש משהו במבנה הקיבוצי שמאוד סייע להיכנס לתוך המאבק, להתאגד ולהתחיל לפעול יחד. ערך הקהילתיות הוא מאוד משמעותי".

בהקשר לטקס הממלכתי יש לה דעה נחרצת: "העם הוא זה שיודע איך לזעוק את הזעקה כי אנחנו כבר שנה זועקים. העם יודע לספר את הסיפור של העם ובסוף יש כאן אסון שיש לו שתי רגליים - רגל אחת זה המחדל והרגל השניה זו הגבורה והתקומה. אי אפשר לדבר על אחד בלי השני וקשה לי לסמוך על הממשלה שתדע לספר את הסיפור בשלמותו".

לשאלת העתיד בשנים הקרובות היא משיבה באופטימיות זהירה: "ארץ אוכלת יושביה תהיה ארץ אוהבת יושביה,יש לנו עבודה לעשות. בעוד 5 שנים אני מקווה שכל החטופים והחללים יחזרו ושנהיה כבר תוך כדי תנועה של הרגעת הרוחות, שיתוף פעולה ועשיה משותפת רב מגזרית ולא שבטים. אני אישית כנראה אהיה בתפקיד ציבורי-חברתי, לא יודעת אם פוליטי, למרות שאני לא פוסלת שום דבר על הסף".

בסיום השיחה היא מדגישה את המשפט שהכי חקוק לה מאחיה נדב ושאותו גם נשאה בהספד שלה: "התקווה מתה אחרונה".

ראיון מעורר השראה עם אישה מעוררת השראה.

קבוצת "שמש" מניר עוז מנתה 7 חברים וחברות עד השבת הארורה. נכון לעכשיו היא מונה רק 5 כאשר סשה טורפנוב וארבל יהוד מוחזקים בעזה ע"י מחבלי חמאס.

מעין ווסטלנד החברה הקרובה של ארבל מחכה לה בצפייה שכבר תחזור: "ככל שהתבגרנו, בחרנו אחת את השניה לחיים, היא לא החברה הכי טובה, היא אחות לחיים". באותה שבת שהתה מעין עם בן זוגה בדירה שלהם בת"א והתכתבה עם ההורים שלה, שגם להם נכנסו לבית, אך למזלם לא נחטפו.

בשיחה מרגשת ובעלת עוצמה משתפת מעין על החברות הקרובה עם ארבל ועל החיים שלא ישובו להיות אותו דבר: "החיים שלי השתנו מהשבעה באוקטובר ב 180 מעלות. בחיצוני זה נראה אותו דבר- אני באותה עבודה ובאותה דירה, אבל בפנימיות זה לגמרי אחרת- אני מגלה רגשות שלא ידעתי שאפשר להרגיש, אני עושה דברים שלא דמיינתי שאני אעשה. הכי הזוי זה ללכת באמצע הרחוב ולהחזיק ביד שלט עם תמונה של החברים שלי".

לפני 3 שנים איבדה מעין את שילי אחותה הצעירה שנפטרה בהיותה צוערת כתוצאה מאירוע רפואי, יומיים לאחר שהתמוטטה בבה"ד 1: "כשהגעתי לאילת עברה בי המחשבה על השבעה של שילי. אני זוכרת שהרגשתי שהקושי והטרגדיה הוא שלי ושל המשפחה של, אבל זה גם שלנו כקהילה. בשבעה היתה לי תחושה שכל הקהילה עוטפת אותנו ואנחנו יכולים לשחרר וליפול אחורה כי יש מי שיתפוס אותנו. כשהגעתי למלון באילת, רציתי להחליף תפקידים, רציתי לפתוח את הידיים ושישענו אחורה ואני אהיה בשבילם, אבל הבנתי שהכאב של כולנו כל כך גדול שאין מי שיעשה את זה".

את הזמן שלה היא מחלקת בין ת"א לבין בית ההורים ב"כרמי גת", הפגנות ועצרות ותמיכה גדולה במשפחתה של ארבל: "יחי אבא של ארבל נוהג לומר שכל מי שבשבי הוא בן ערובה לחיי המחבלים. הוא מחדד שב 7.10 הם היו חטופים וזהו מושג שנתפס כאקט פעולה זמני, אבל מ 8.10 הם בני ערובה לחיי המחבלים וזה מושג של קבע כבר קרוב לשנה ומחייב התייחסות שונה בלחימה, במו"מ לגבי הצעדים והמחירים שיש לנקוט ולשלם עבור שחרורם.

את השיחה שלנו הקלטנו יומיים בלבד לפני הידיעה המרה על הירצחם של עדן ירושלמי, הרש גולדברג-פולין, אורי דנינו, כרמל גת, אלכס לובנוב ואלמוג סרוסי וההגדרה של יחי "בני ערובה", קיבלה בן רגע משנה תוקף.

"בנסיעות קורה הכל: מגוון מחשבות, שירים ופודקאסטים שאני שומע, הנוף המורבידי של ים המוות נשקף מהחלון, זה נותן לי הרבה העמקות ותובנות וזה חלק ממה שעובר עלי". 

בשנת 2020 אישתו של עילם מאור מבארי חלתה בסרטן מסכן חיים והוא עזב את כיתת הכוננות כדי להיות זמין בבית עבורה ועבור שני ילדיהם. לאחר שהחלימה הוא חזר אל כיתת הכוננות, חודש בלבד לפני השבעה באוקטובר. באותו היום הוא התכונן לצאת לריצה ארוכה במרחבים הפתוחים: "כבר הייתי לבוש בבגדי ריצה והתכוונתי לרוץ לכיוון ה'נובה', לא ידעתי שיש שם מסיבה. בדרך כלל אני רץ בלי טלפון ויוצא לפני הזריחה והפעם התעכבתי". ברגע ששמע את האזעקה הוא עלה על אופניים בדרך לנשקיה ולא ידע שמאחוריו על הגגות כבר יש מחבלים…

עילם הוא אחד מהאנשים בבארי שראה בשבת הארורה כמעט הכל! הוא נלחם יחד עם כיתת הכוננות בגזרות שונות בקיבוץ, התמודד עם תחושות קשות של הפקרות וכעס על כך שהצבא לא מגיע במשך שעות ארוכות ואחרי שכבר הגיעו הצטרף לכוחות של יחידת שלדג ואחר כך סיירת מטכ"ל. הוא נחשף למראות קשים ואיבד חברים רבים: "אתה מבין את השבר ורואה אותו מול העיניים. בארי נמצאת בנקודה שממנה מחבלים עברו לכל המרחבים, אז הפרופורציות מרגישות כמו חול טובעני כזה, אתה רק שוקע עוד ועוד".

לאחרונה הצטרף להנהלת הקיבוץ לקראת המעבר של החברים לקיבוץ חצרים ובשגרה הוא מנהל את הייצור ב"דפוס בארי" ומשתדל להיות עסוק: "עשיה היא המנגנון שלי להתמודד עם הדברים ויש הרבה עם מה להתמודד, חלק מכך זה גם המחיר שהמשפחה הפרטית שלי משלמת".

הוא הקים את "בלב בארי" - פרויקט שנועד להוקיר את הקורבן שהקריבו הנופלים כשהגיעו להגן על תושבי הקיבוץ, לזכור ולחבר בין הקהילות שאיבדו רבים מאהוביהם במתקפה הנוראית: "הפרויקט גרם לי לעשות מיפוי מלא שכל מה שהתרחש בבארי. 33 משפחות של חיילים, שוטרים, מתנדבים וחברי כיתת הכוננות איבדו את היקר להן מכל. הבנתי שעם כל השבר, יש עוד דברים שעומדים יחד וקיימים ואנשים מרגשים שיכולים לראות אחד את השני. החלטתי להכיר לקהילת בארי את כל המשפחות השכולות כדי שנוקיר להן תודה. החלק המהותי בפרויקט הזה זו ההבנה של מהו העיקר ומה הטפל" והוא מתרגש מאוד כשהוא מספר על הקשר שנוצר: "היו משפחות שכולות שבאו לבארי, לקחו אלמנט מסוים מהקיבוץ והניחו על הקבר של הבן שלהם, זו היתה הישראליות שאליה אנחנו שואפים".

כאשר הוא נשאל לגבי העתיד, הוא עונה בזהירות מהולה בנחישות: "כרגע אנחנו נמצאים עדיין בתקופה מאוד מאוד מורכבת, אנחנו בתהליך, אבל אני אופטימי ואני מאמין שכן יהיה ביטחון ונחזור למרחב שלנו תוך 3 שנים. שום דבר כבר לא אותו דבר. השבעה באוקטובר גרם לי לתובנות משנות מציאות וחיים".

"הניצחון שלנו יהיה לחזור לעוטף ושיהיה שם 100% גן עדן".

שבתאי גבאי נולד וגדל ביפו למשפחה מרובת ילדים. היתה לו ילדות פשוטה עם זיכרונות נעימים. בצבא הגיע עם גרעין נחל לקיבוץ רעים, התאהב במקום ובאנשים. לאחר היכרותו עם מילכה שהיתה בת קיבוץ חולדה, הם תקעו יתד ברעים ושם גם נולדו שלושת ילדיהם יובל, אלון ויעל. במשך עשור עבד כרפתן, אחר כך יצא ללימודי הנדסאי בניין וכבר כמעט 30 שנה שהוא סגן המהנדס במועצה האזורית אשכול ואחראי על נושא הצמיחה הדמוגרפית בישובים ובקיבוצים, תחום שהיה עד השבעה באוקטובר בתנופה רבה!

בשבת הארורה שהה עם מילכה 12 שעות בממ"ד ומרגע שראה בטלוויזיה את הטנדר בשדרות, הוא הבין שככל הנראה הולכים לפלוש לישובי הסביבה ואף כתב בקבוצת הווטסאפ המשפחתית שהוא חושש שיהיה טבח במסיבת ה"נובה". יובל גויס בצו 8 לאזור יהודה ושומרון, אלון שהיה בסיני חזר במהרה וגם הוא גויס, ויעל שרק לילה קודם רקדה במסיבת ה"נובה", חזרה לת"א לעבודתה.

בבוקר ה 8.10 הגיעו אל ביתם שני קציני צה"ל עם הבשורה המרה, לקח זמן לשבתאי להבין שהנורא מכל קרה ויובל נהרג: "באותו רגע נהרסו החיים, תפסתי את הראש, התחלתי לבכות ואמרתי להם קחו אותי ותחזירו את יובל".

בשיחה רגישה עם כל כך הרבה כנות, מספר שבתאי על המשפחה שהקימו ברעים והחינוך לערכים, על יובל בנו האהוב והאהבה הגדולה שהיתה לו לבעלי חיים ולהפועל ת"א, על הנסיעות המשותפות למשחקים של הפועל והחיוך הגדול שלו: "אני מבקר את יובל פעם בשבוע ברעים, יושב ליד הקבר שלו ואני יודע שמה שאני עושה זה נותן לי את הכוחות להמשיך לחיות עבור המשפחה שנותרה לי ועבור הזיכרון של יובל". 

לקראת סיום השיחה שלנו שאלתי את שבתאי אם הוא לא מצטער שליובל לא היו ילדים ושאין לו נכד/ה ממנו? שבתאי כאילו הוציא את הלב והניח אותו על השולחן… זו היתה תשובה כל כך אותנטית, מרגשת ומצמררת ואפשר היה לחוש את ההתרגשות באולפן ואת הדמעות בעיניים.