קולות מהעוטף

"אבא שלי היה מהראשונים להגיע למה שנקרא לימים 'כיכר החטופים' ולעמוד שם ואני מנסה להבין מה התפקיד שלי בכל האירוע… אני קודם כל יודע שאני צריך כמה שיותר לעבוד כמשפחה, אבל הבנתי מהר מאוד שיש לי בעיה וקשה לי להגיע לשם. רציתי לבוא ולתמוך באבא שלי ובלישי, אבל האנשים שם צועקים צעקות פוליטיות ואני לא מתחבר לזה".  

בפרק מרתק נפגשתי לשיחה עם נדב מירן, אחיו של עומרי שנחטף לעזה מנחל עוז באותה שבת שחורה לפני כמעט 600 ימים.

נדב חבר ב"פורום תקווה", קול שונה במאבק להשבת החטופים. קול שמאמין שהדרך לשחרור עוברת דרך הגברת הלחץ הצבאי ושההפגנות והקריאות לשחרור החטופים בכל מחיר מחלישות את העמדה של ישראל: "צריך לדעת שיש מחיר לשבעה באוקטובר", הוא הסביר והוסיף שמבחינתו צריך גם למנוע הכנסת סיוע הומניטרי לרצועה ולכבוש שטחים בעזה.

במשפחת מירן, יש מחלוקת עמוקה על השאלה הכי כואבת של כולנו - איך מחזירים הביתה את אלה שנמצאים בשבי?

דיברנו על הילדות המשותפת ביסוד המעלה, על עומרי לפני אותה שבת ועל איך משפחה שלמה מתמודדת עם המציאות הבלתי אפשרית הזו.

"מהחוויות שחווית במהלך החיים, כאשר יש אירוע גדול ובמיוחד אם הוא מצער, קודם כל זה הניתוק של הרגש, אפס רגש, עכשיו צריך לחשוב רציונאלית, כי מי שעובד מתוך הרגש, הוא לא חושב."

זו הייתה שיחה שבה הקשבתי לעמדות שנוגדות את תפיסת עולמי, תוך כיבוד הכאב הבלתי נתפס של אדם שאחיו נמצא בגיהנום כבר חודשים.

"בלילה במלון בעין גדי, ישנו על הרצפה כל המשפחה ואני אומר לאישתי תקשיבי יש לי רעיון - אני מדמיין את הנכד שעוד לא נולד לנו, נכנס בכיתה ו' למוזיאון של השבעה באוקטובר והוא מקבל מפה של העוטף ואז הוא בוחר את בארי, את שכונת העיגול ואת הבית שלנו והוא מקבל את כל התכתבויות הווצאפ שלנו באותה שבת ודרך הדבר הזה הוא יודע בדיוק מה קרה לנו…"

בשבעה לאוקטובר יניב הגי שהה עם משפחתו בממ"ד בשכונת העיגול בבארי. בחוץ בתים עולים באש והקיבוץ נכבש על ידי הנוחבות של החמאס, בתוך הממ"ד פחד וחרדה קיומית לגורל משפחתו. לאחר שעות ארוכות הם חולצו על ידי סיירת מטכ"ל בעזרת "צוות אלחנן" ופונו לעין גדי.

יניב, ילד טוב גבעתיים, איש הייטק שלא היה לו מושג מה זה קיבוץ, בטח לא שיתופי, הגיע בשנת 2005 עם איילת אישתו (שהיא בת כיסופים) פלוס שני ילדים קטנים ומהר מאוד התאהב בשדות, במרחבים ובקהילה. במהלך השנים מילא תפקידים מרכזיים בקיבוץ וגם בעין גדי לקח על עצמו את ניהול הקהילה של חברי בארי שם.

"בהתחלה הייתי עסוק בשאלה למה דווקא אני ומשפחתי ניצלנו? ואז הבנתי שהשאלה הנכונה שצריך לשאול היא מה המשמעות שאנחנו נותנים לעובדה שניצלנו?" כך החל את מיזם "זיכרון 710" שמטרתו להנציח את אירועי השבת על ידי איסוף ראיות דיגטליות מתושבי ישובי הנגב המערבי, במטרה לתעד ולהציג באופן אותנטי את ההתמודדות, את הנרצחים, את סיפורי הגבורה, התושייה והערבות ההדדית.

בשיחה רגישה ומרתקת יניב פתח את הלב ושיתף במורכבויות הרבות שהוא חווה מאז, ברובד האישי, המשפחתי והקהילתי, וכן בתפיסה הפוליטית שלו שהשתנתה ומספר גם על סגירת המעגל המרגשת עם חייל מילואים מקיבוץ גן שמואל ועל המעבר הטרי לקיבוץ חצרים וההצטרפות לשאר הקהילה.

"על החולצה הראשונה שהדפסנו היו 12 בני משפחה שאנחנו לא יודעים אם הם חיים, מתים או חטופים".אביב הברון הוא עיתונאי ותיק, עורך את "המוסף לשבת" של ידיעות אחרונות כבר כ 15 שנה, אבל יותר מהכל הוא קיבוצניק מבארי: "זה לא משנה מתי עזבת את בארי, זה תמיד הבית שלך גם כשאתה עשרות שנים חי במקום אחר. זה הבסיס שלך, המקום שבו אתה הולך בשבילים ומרגיש שזה הבית". הוא מעיד על עצמו שאינו נוטה להחצין רגשות, אבל כאשר התיישב על כיסא המרואיין ושוחחנו על השבעה באוקטובר שלו ושל משפחתו, הרבה רגש צף.שלושה בני משפחה שלו נרצחו באותה שבת נוראית - אחותו הצעירה לילך קיפניס, בן זוגה תרי (אביתר) והמטפל שלו פול, וגיסו השני אבשל, זיכרונם לברכה. בנוסף, תשעה(!) בני משפחתו מבארי ונחל עוז נחטפו לרצועה וימים ארוכים לא נודע באיזה סטטוס הם מוגדרים.הוא נולד בבארי, בן לרנה ואברהם, ממייסדי הקיבוץ. הוא מתאר ילדות טובה ו"נעורים שיש בהם הכל - לימודים, עבודה ברפת, בדפוס ובנגריה". אחרי הצבא יצא לשנת חופש לבדוק מה הוא רוצה לעשות, הגיע לת"א, התחיל לעבוד בתקשורת ונשאב לשם מאז ועד היום. באותה שבת היה בבהוטן (ממלכה קטנה בין הודו לסין) כדי להכין כתבה עיתונאית ושם שמע על הטבח: "התחילו להגיע הודעות מבני מחזור שלי שמתחבאים בממ"ד. הספקתי להתכתב ולדבר בטלפון עם לילך שסיפרה שיש יריות בחוץ". את ההודעה על הירצחה של לילך קיבלה המשפחה בזמן השבעה על תרי בעלה. לילך היתה עובדת סוציאלית ומטפלת באמנות, בין היתר עבדה במרכז חוסן בעוטף וטיפלה בבני נוער שנאלצו לגדול במציאות הזו. היא כתבה את "שירת הטריגר" - ספר ילדים שכתוב בחרוזים ומבקש לתת תוקף לפחדים של הילדים. "בשנים האחרונות לילך ואני עבדנו באופן צמוד במשך כחצי שנה על אלבומים לזכר ההורים שלנו, זה מאוד קירב את הקשר בינינו. עכשיו עולה המחשבה מי יעשה שלושה אלבומים לזכרם כשנשארתי בלעדיה?"

שלושה שבועות אחרי אותה שבת ובמטרה להדהד את נושא השבת החטופים, הוא פרסם בשער של המוסף אותו הוא עורך תמונה גדולה של יהל שהוא צילם בבארי וכתב בכתב ידו: "שמי אביב, עורך המוסף הזה. תמיד מאחורי הקלעים, אבל היום אני מפקיע את עמוד השער. זו יהל בת 3, בת אחייניתי. עכשיו היא בעזה עם יותר מ 200 ישראלים חטופים. תחזירו אותה ואותם. וננצח". לפני כשלושה שבועות, אחרי 505 ימים! הוחזר משבי החמאס האחרון מבני משפחתו, טל שהם. זה החזיר לאביב ולמשפחתו קצת את האוויר, אבל הם ממשיכים במאבק: "כולם חייבים לקחת חלק במאבק להחזיר את כולם, זה לא רק עניין של משפחות, או ישוב ספציפי, זה עניין של ערכים בסיסיים של המדינה שלנו".

"רצינו לבדוק מה באמת קרה שם, היתה טענה שהכל קרה בגלל שהן בנות ושלא הקשיבו להן…"השבוע פורסמו מספר תחקירים שפרסם צה"ל בנוגע לתפקודו בישובי ובבסיסי העוטף בשבעה לאוקטובר.מי שהקדישו את מיטב מרצן וזמנן ולאורך עשרה חודשים (מנובמבר 2023 עד ספטמבר 2024) תחקרו, ראיינו, בדקו ועסקו בתיעוד קורותיהן של החיילות בחמ"לי התצפית בגזרת עזה הן שלוש נשים מרתקות: השופטת (בדימוס) סביונה רוטלוי שעסקה בעיקר בדיני משפחה, הקימה את עמותת "עלם" לטיפול בנוער בסיכון וכן היתה בין המקימות של תנועת "נשים עושות שלום". פרופסור שיר דפנה-תקוע עובדת סוציאלית רפואית שעוסקת בחקר של השתתפות נשים בקרב ואילת הראל, פרופסור למדעי המדינה שהמחקרים שלה עוסקים בעיקר בסוגיות של פוליטיקה, עוצמה, מגדר וקונפליקט.נפגשתי איתן לשיחה מרתקת, מרגשת וחשובה ושמעתי על השלבים בתהליך המחקר התיעודי, בהם הן נחשפו למידע שמכיל שכול, קושי וזוועות ועל השבעה באוקטובר הפרטי שלהן: סביונה היתה אמורה לציין באותה שבת את יום הולדתה בחייק המשפחה, שיר חזרה רק יום קודם מטיול בחו"ל ובצהרים כבר לקחה את הבן שלה לצבא ולא ידעה אם הוא יחזור, ואילת היתה סגורה עם שלושה ילדים בממ"ד. הן הבינו שהן עומדות בפני פרויקט מאוד גדול וממושך שיקח חודשים רבים ויצאו לדרך ארוכה, מפותלת ומאוד לא פשוטה. סופו של המחקר התיעודי שלהן מסתכם ב 138 עמודים של דוח קשה לקריאה וחשוב מאין כמותו, עם מעל 60 ראיונות של חיילות, מפקדות ומפקדים, הורים וגורמים צבאיים בכירים."חשוב לנו לציין שהתצפיתניות, הלוחמות ותומכות הלחימה שהיו שם הן גיבורות, חיילות ונשים גיבורות וככה הן יזכרו בספרי ההיסטוריה, לא ככאלה שלא הקשיבו להן, או כנשים חלשות".

קישור לדוח:

https://bit.ly/4eonCZn

בימים אלו כאשר מה שמכתיב את סדר היום במדינה הוא הסכם החזרת בני הערובה (החטופים) מעזה ואפשר להרגיש הרבה מאוד מתח, אי ודאות והתרגשות באוויר. הזמנתי את הרב אבידן פרידמן, איש חינוך מהישוב אפרת שבגוש עציון, לשיחה על המיזם ההתנדבותי לו הוא שותף וומקדיש שעות ארוכות מזמנו.

קישור לאתר של "בואו"

http://freeusnow.co.il/

"נסעתי בין מכוניות שרופות לגופות וכל מכונית שעברה מולי חששתי שאולי זו מכונית של מחבלים. זה הזכיר לי מאוד את מלחמת יום כיפור כשהייתי חיילת צעירה".

רבקית לוי דרורי היא בת קיבוץ סעד. לאחר הצבא עזבה את הדת ואת הקיבוץ. מאז עשתה סיבוב ארוך בכל מיני מקומות ושנה לפני הטבח של השבעה באוקטובר חזרה לעוטף לגור בקיבוץ מפלסים.

עשרות מחבלים הסתובבו בקיבוץ באותו בוקר נורא ורבקית שהתה בממ"ד של השכנים שלה מהם היא שוכרת את יחידת הדיור בה היא גרה. מהחלון הם ראו את המחבלים ולמרות שרוב הזמן היא היתה הדמות שתפסה את תפקיד המרגיעה, גם לה היו לא מעט רגעי אימה ופחד.

בשעות הערב של השבת היא הצליחה לצאת מהקיבוץ ונהגה לבדה ממפלסים להרדוף שבצפון, שם גר בנה: "הנסיעה לשם היתה יותר טראומטית מבחינתי מאשר להיות בממ"ד מכיוון שהייתי בפחד מהמצב והלא נודע…"

מאז היא מפונה ונדדה בין ארבעה מקומות שונים ומנסה לקיים שגרה יציבה ככל האפשר: "הצטרפתי לקבוצה של מאמנות מקשיבות, אבל הבנתי שאני לא מצליחה להיות בצד המקשיב, אלא צריכה לטפל בעצמי קודם".

נפגשנו לשיחה שחשפה את המורכבות וההתמודדות של תושבי העוטף: "אני מרגישה שיש שתי אוכלוסיות, כאלו שהיו בעוטף וכאלו שלא. יש פער בתפיסה. אני חושבת לפעמים מה היה קורה אם הייתי מוצאת בית להשכרה בכפר עזה או בישוב אחר שנפגע, אני חיה בתחושה של אשמת הניצול".

השיחות והשיתוף עוזרות לה לריפוי ולאחרונה אף קיעקעה על ידיה את המשפטים "גם זה יעבור" ו"משהו טוב עוד יצא מזה".