קולות מהעוטף

"מה שידעתי זה או שירו בי, או שיזרקו עלי רימון, או שהחיילים יגיעו…"

ב 6.10 עמית יסודי עדס מכפר עזה הלכה בקיבוץ עם הבן שלה שיר לערוך קניות לקראת יום הולדת 5 שלו שחל בשבת השבעה באוקטובר. היא לא תיארה לעצמה שהרבה מאוד מהאנשים שפגשה בקניות, ירצחו למחרת.

64 נרצחים ו 5 חטופים, אלו המספרים הכל כך כואבים בכפר עזה. 

היא נולדה ברעות, הכירה את תומר בן כפר עזה והם נדדו במקומות שונים בארץ בעקבות לימודים ועבודה. בשנת 2016 השתקעו בכפר עזה, כאשר דווקא היא זו שדחפה לבוא לגור שם והיא מספרת שלפני שעברו תומר אמר לה: "את חייבת לדעת שזה לא עניין אם זה יקרה, אלא מתי זה יקרה". הם הקימו משפחה, נולדו להם שלושה ילדים (כיום בני שבע וחצי, חמש וחצי ושנתיים וחצי) ובסך הכל החיים היו טובים עד אותה שבת ארורה. הנשקיה של הקיבוץ ממוקמת ממש בחצר הבית שלהם והמחבלים הגיעו בדיוק לנקודה הזו כי ידעו שכיתת הכוננות של הקיבוץ תגיע לשם להצטייד בנשקים. 7 דקות בלבד אחרי שהחלו התרעות צבע אדום היא כבר שמעה יריות מחוץ לבית… 36 שעות לקח עד שחולצו מביתם, כאשר מבחינת הצבא הבית שלהם היה מסומן ככבוש והם כבר נחשבו כמתים. בשעות האלו התמודדו עמית ותומר עם תפעול של 3 ילדים בממ"ד, פרידה בהודעות מהמשפחה, ניסיונות של תומר להגיע לחבר שפצוע בחוץ, המון הודעות מאנשים בקיבוץ שהנורא מכל מתחולל אצלם ואם זה לא מספיק - כ 30 מחבלים השתלטו על הבית של השכנים הצמודים שלהם, רצחו אותם ופתחו שם חמ"ל: "לא היה עם מי לדבר, אף אחד לא הגיע. קיר אחד ו 6 מטר הפרידו בינם לביננו, זה הרגע שתומר ואני נפרדנו במבט". עמית עובדת בדפוס של קיבוץ בארי כך שגם מהקהילה שם היא מכירה רבים שלא ישובו עוד.

בשיחה רגישה אבל נוקבת היא מספרת על החילוץ של החיילים שתוך כדי שרו "היום יום הולדת" לשיר, על שיחת הטלפון המרגשת עם אמא שלה אחרי שניצלו, על מסעות ההסברה שלה בארץ ובעולם, על כך שכאשר נפגשים עם החבר'ה יש חוק: "לא מדברים על ה 7.10 ולא על אנשים מתים" ועל ההתלבטות האם לחזור לכפר עזה: "תומר אומר שנחכה ונראה, אני מצהירה שאני לא אחזור לשם, זה פשוט מקום שאני חושבת שאי אפשר לגדל בו ילדים אחרי שהם נשרטו ככה, השאיפה החדשה של החמאס תהיה לנסות שוב ואני לא אהיה שם עם הילדים בתוך הממ"ד כדי להדוף את זה בפעם השניה". לסיום היא מדגישה שזה לא לעניין בכל שיחת חולין לחטט לגבי אותו יום רק מכיוון שהיא מכפר עזה: "לפעמים כששואלים איפה אני גרה, אני עונה מרעות".

בשעה 7:09 נשמע צרור יריות מחוץ לבית, דפיקות על חלון הממ"ד וצעקות בערבית. היא הושיבה את ילדיה מסביבה ואמרה להם: "אנחנו במלחמה קיומית על החיים שלנו!" היא פנתה אל ליאור בתה הגדולה בת ה 10: "ברגע שאני צועקת 'עכשיו' את מחזיקה את עומרי, מכסה לו את הפה עם היד שלך, מחזיקה אותו חזק ואתם מתחבאים מתחת למיטה".

בפעם הראשונה ששירי אביב, ילדה טובה ראשון לציון הגיעה לקיבוץ עין השלושה זה היה בגיל שנתיים כשהוריה חיפשו מקום שקט לגדל ילדים. אחרי שחרורה מהצבא היא עזבה ו 15 שנה מאוחר יותר, חודשיים בלבד לפני "צוק איתן" היא חזרה אל המקום בו גדלה. כבר בשנת 2015, כאשר קמה בלילות להניק את בנה, היא שמעה רעשים מוזרים מהשדות שליד הקיבוץ. היא דיווחה על כך, אבל הבדיקות שנערכו לא העלו משהו חשוד. היא המשיכה להתכונן למקרה קיצוני ולימדה את הבת הגדולה שלה מה לעשות במקרה שיש מצב חירום וצריך לקפוץ מחלון הממ"ד, להתחבא בבוידעם או לחלץ את אחיה הקטן ולברוח יחד איתו אל השכן.

השבעה באוקטובר תפס אותה כאשר היא כבר אמא לארבעה, סגורה בממ"ד עם שלושה מילדיה, דואגת לבת נוספת ששהתה בממ"ד עם הוריה, שגם הם מתגוררים בקיבוץ והתחננה לבן זוגה (שיצא מוקדם יותר בנסיעה למרכז) שלא יחזור הביתה כי מסוכן שם: "אם אתה אוהב אותנו אל תחזור לקיבוץ", היא אמרה לו ולא ידעה שרק מספר דקות לפני זה מחבלים ירו על הרכב שלו באזור קיבוץ בארי. לפני כשנתיים התמנתה להיות מנהלת הקהילה של הקיבוץ שנמצא בפריחה חברתית, כלכלית ודמוגרפית. מתוקף תפקידה קיבלה באותן שעות הודעות על חדירת מחבלים לעוטף וניסתה לארגן את צוותי החירום של הקהילה, תוך כדי נפילת התקשורת ושלושה ילדים שזקוקים לה. בשלב מסוים היא קיבלה הודעת פרידה מההורים שלה ובעצמה הבינה שזה נגמר: "ואז מתחילה ההמתנה הארוכה למוות שלך, את פשוט מחכה מתי, איך ומה יעשו. ישבתי עם הילדים מחובקים ונשאנו תפילה".

26 שעות הם שהו בממ"ד ברכבת הרים רגשית בלתי אפשרית עד שחולצו. בתים רבים עלו באש, 4 אנשים יקרים נרצחו באותו יום בקיבוץ, ביניהם אחראי הביטחון של הקיבוץ רמי נגבי ז"ל שהוא גם קרוב משפחתה של שירי. אבל גם הרבה ניסים קרו שם באותה שבת ארורה - בן זוגה חזר לקיבוץ בריא ושלם, הוריה יצאו עם בתה מהממ"ד ללא פגע וחוליית מחבלים גדולה חוסלה ע"י מסוק קרב בשדות שמקיפים את הקיבוץ. הם פונו לאילת שם שהו מספר חודשים, עיכלו את אשר עבר עליהם, התחזקו מעט ומשם עברו למשכנם הזמני בנתיבות. שירי מנהיגה בעוצמה שקטה את הקהילה שלה ומקווה לחזור עם החברים לקיבוץ באמצע שנת 2025: "התקווה היא כן לחזור לקיבוץ, זו הרוח כרגע בעין השלושה, אנחנו משקמים את הבית והקהילה משקמת את הנפש".

"אתה לא שואל מישהו מניר עוז 'מה שלומך', זה כמו סכין בלב".

עירית להב מניר עוז עדיין איתנו הרבה בזכות שלושה דברים:

משוט, הצינור של הדייסון והמון תושיה!

ההורים שלה היו ממקימי הקיבוץ ובתור ילדה רכבה על אופניים אל חוף הים של עזה והסתובבה בשבילי הקיבוץ שרק הוקם. בגיל 12 ניגנה בפסנתר בחדר המוזיקה שהיה ממוקם קרוב לגדר הגבול והיא זוכרת שהפסיקה לנגן מכיוון שחששה מחדירת מחבלים. היא היתה פעילה מאוד ב"שלום עכשיו" ובכיתה יא' נכחה בהפגנה בה נרצח אמיל גרינצווייג ז"ל. קצת אחרי הצבא עזבה את הקיבוץ ואת הארץ ורצתה לשרוף את הדרכון הישראלי שלה. היא חיה כ 15 שנה במספר מדינות ולאחר מכן חזרה לארץ לנגב המערבי. לפני כ 5 שנים שבה לקיבוץ בו גדלה ועסקה בפעילויות שלום וקירוב בין העמים: "הסעתי פלסטינים ממעבר ארז לבתי חולים בישראל שיקבלו טיפול רפואי, היום אני לא יכולה לסמוך עליהם, לא מאמינה להם ולא בוטחת בהם, אבל אני עדיין חושבת שהברירה הכי טובה שלנו זה לעשות איתם הסכם".

בשבעה באוקטובר היא ובתה היחידה בת ה 22 חוו את התופת בהתגלמותה - חמש פעמים חדרו המחבלים אליהן לבית והן כבר נפרדו אחת מהשניה. "כשפינו אותנו לבית ילדים כלשהו, לא הבנתי למה אנחנו כל כך מעט, שאלתי איפה כולם?! ואז הבנתי שנשארנו ממש מעט".

מאז היא הפכה לדוברת של הקיבוץ מול התקשורת הזרה (דוברת שש שפות) והיום היא גרה בכרמי גת עם הקיבוץ ומעריכה שבעוד כמה שנים היא תשוב לניר עוז: "זה הבית", היא אומרת.

בבוקר הראיון היא חזרה להתאמן בפעם הראשונה מאז אוקטובר עם קבוצת התריאטלון "אתגרית עוטף עזה": "היה מרגש מאוד להיפגש עם האנשים ולרוץ יחד בתוך המציאות הזו שאנחנו נמצאים בה. אני לא מסוגלת להסתכל קדימה, אני חיה את הרגע בתוך ההישרדות הזו".

"לקח לי זמן להבין את גודל האירוע, הבן שלי התכתב עם חבר מחולית שכתב לו "ההורים מתו, אני צריך עזרה". 

30 מטר בלבד, זה מה שמפריד בין קיבוץ "כרם שלום" לרצועת עזה. ברוריה קרני הדס שחיפשה מקום שקט, משמעותי שאפשר להפריח בו את השממה, הגיעה לשם לפני 20 שנה יחד עם בן זוגה שחלום חייו היה להיות חקלאי. היא עבדה בהייטק ובמהלך השנים התפתחה בנושא הצילום. הקיבוץ עבר גילגולים רבים והוקם מחדש בשנת 2001, כיום הוא מונה 230 נפש וכבר 6 שנים שהאוכלוסייה מעורבת - כשליש דתיים והשאר חילוניים.

כאשר הגיעו לקיבוץ, ג'יי בן זוגה השתלב בעבודת החקלאות ומאוחר יותר עבר לתפקיד הרבש"צ במשך כ 5 שנים. בשנת 2010 הוא נפגע מרסיסים של פצמ"ר וכתוצאה מהפציעה במהלך השנים התפתחו אצלו סיבוכים נוספים, פוסט טראומה ודיכאון ולפני שנתיים הוא נפטר מדום לב. מספר חודשים לפני השבת הארורה, נפגע ביתה מפצמ"רים והיא החלה תהליך ארוך של שיקום ושיפוץ הבית. ב 6.10 סיימה את השיפוץ ולאחר שניקתה והבריקה את הבית שלחה לחבר הודעה "עכשיו אני שוב אוהבת את הבית שלי". למחרת בבוקר כבר היתה בממ"ד עם 4 ילדים ו 3 כלבים במשך שעות ארוכות! "אחרי שנגמר האירוע מצאו כמה מאות מחבלים הרוגים מסביב לקיבוץ ועוד כמה עשרות בתוכו, זה היה ממש מחבל לכל תושב", היא מספרת.

מאז השבעה באוקטובר שהו חברי כרם שלום 5 חודשים במלון באילת יחד עם קהילת ניר עוז ואחר כך עברו ל"אשלים". "באילת ביקשתי לעשות תפקיד בקהילה כי הרגשתי שאם לא אהיה בעשיה אשתגע". היא צללה הרבה יחד עם ביתה הצעירה ומצאה הרבה מרגוע מתחת למים. כיום ברוריה מתמודדת עם אובדן של חברים, עם מצב מאוד לא פשוט של בתה הגדולה שחווה פוסט טראומה, עם ניסיון לחזור לעבודה סדירה ואת כל זאת היא עושה כאם חד הורית. בשיחה שלנו עלו נושאים לא פשוטים כמו - האם היא מרגישה אשמה על כך שבחרה לגדל את ילדיה שם? מה אומרים החברים הדתיים על מה שקרה? ועל הרצון העז שלה כבר לשוב הביתה.   

למרות כל אלו ברוריה היא אישה חזקה ואמיצה שמקרינה המון אופטימיות וחוסן. במהלך כל השיחה שלנו היא לא הפסיקה לשבח את הקהילה, את המקום ואת הרצון לשוב לביתה כמה שיותר מהר: "יש משהו ממגנט בכרם שלום", היא משתפת, "כרם שלום, אולי חוץ משלושת הילדים שלי, זה הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיים שלי, אני לא מוכנה שהפחד ינהל אותי והוא זה שיגרום לי לקבל החלטות ואני מרגישה ששום תהליך החלמה לא יכול באמת לקרות עד שלא נהיה במקום שלנו".

סיון (ציקי) להבי התייתם מאביו עוד לפני שנולד, לאחר שאביו נפל במלחמת יום הכיפורים בקרבות השיריון ברמת הגולן. הוא גדל בקיבוץ מסילות וכאשר היה בן 3 אמו הכירה את שלמה גולני (שלימים היה פעיל ומוכר מאוד בתנועת השומר הצעיר) והם עברו לגור בקיבוץ ניר עוז, משם הוא זוכר שלל חוויות טובות כמו טיולים בשדות ליד הגדר שמול עזה עם תחושת ביטחון גבוהה והרבה כיף. סיון הצטרף לשכבת הגיל של רועי מונדר ז"ל ואביב אצילי ז"ל שלימים נהיה חבר נפש שלו. בסיום המוסד החינוכי "מעלה הבשור" המשיך לשנת שירות ב"שומר הצעיר". 3 חודשים לפני השבת הארורה ביוזמתם של ליאת ואביב אצילי, הם נפגשו ב"שומריה" - כנס שבו התנועה חגגה 110 שנים להיווסדה ושם ציינו בהתרגשות 30 שנה למשלחת בוגרי התנועה משנת 1992/3.

בשבת הארורה הוריו ניצלו בזכות דלתות פלדת שמותקנות אצלם בבית והמחבלים לא הצליחו לפרוץ אותן. את השכנות שלידם (עדה שגיא ואופליה רויטמן) המחבלים חוטפים לעזה.     

סיון שבאותם ימים כיהן בתפקיד בכיר באגף התקציבים במשרד הפנים, העביר את כל העשיה שלו לתמיכה בקיבוצו ולנושא הדוברות של קהילת ניר עוז באילת יחד עם מספר חברים שגם הם בני הקיבוץ שכבר עזבו. לימים הצטרף למנהלת "תקומה" שקמה ע"י הממשלה במטרה לשקם את יישובי העוטף. באותם ימים לא פשוטים בכלל, הוא עסוק בתמיכה בקהילה, לצד קבלת הודעות מטלטלות על בסיס יומי, השתתפות בלוויות ודאגה להוריו ולמשפחתו.

רגע אחד מרגש שהוא זוכר מהתקופה האחרונה היה סדר פסח קהילתי שקיימו לקהילה שנשארה. 200 חברים ציינו את המאורע בחדר האוכל של קיבוץ רבדים עם התפאורה המסורתית המקורית של החג שהובאה במיוחד מניר עוז.

בימים אלו הוא ממשיך להתרוצץ בכל רחבי העוטף כדי לדאוג לתושבי הנגב המערבי, מעכל את לכתו של אביו המאמץ שלמה גולני שנפטר לפני מספר חודשים ומדבר על ארבעה אובדנים, אחד מהם הוא אובדן הדרך: "קשה לי לשים בדיוק את האצבע ולהגיד האם אבדה לנו הדרך, כי עדיין אני לא מבין מה הדרך האלטרנטיבית שמישהו מציע, אבל לא תיארנו לעצמנו שהשכנים שלנו יכולים לעשות בנו מעשה כל כך נפשע!" הוא מסכם.

בבוקר של הקלטת הראיון התפרסמה הידיעה על מציאת גופתו של דולב יהוד ז"ל מניר עוז. לאחר שיצאנו מהקלטת הפרק התבשרנו על הירצחם בשבי של שלושה חטופים נוספים מניר עוז - חיים פרי, יורם מצגר ועמירם קופר (ונדב פופלוול מנירים), הפרק מוקדש לזכרם.

"ובחלומי באו מחבלים ממנהרה מעזה והם עומדים בחלון חדר השינה שלי".

לפני 10 שנים חלמה פרח פילו מקיבוץ בארי את החלום הזה, בעקבותיו הזמינה מנעולן משדרות שיסדר עבורה נעילה פנימית לממ"ד. המנעול הזה בתוספת מזל, אמונה, כוח רצון ועוד כמה דברים לא מוסברים הצילו את פרח במתקפה הרצחנית על קיבוצה. אין הרבה מילים שיצליחו לתאר את מה שחוותה פרח בשבעה באוקטובר כאשר לא פחות מ 12 מחבלים שהו בביתה שעות ארוכות, אבל לא הצליחו לחדור את הדלת. גם לאחר שכוחות צבא נכחו בבארי, לא עלה בידם להכריע את המחבלים ששהו בביתה והם מחליטים באמצעות כלי הנדסי כבד למוטט את הבית על המחבלים. במשך 48 שעות היא שוהה לבדה בממ"ד החשוך, מאלתרת שירותים, מחשבת כל ביס ולגימה ממעט אוכל ומים שהיו לה שם: "אני הייתי הרמטכ"ל של הממ"ד", היא מספרת ומוסיפה: "הבנתי שאף אחד לא יקום פה אותו בן אדם שהוא הלך לישון אתמול". היא כותבת במחברת שמצאה, מתחברת לאמונה ולרבי מלובביץ', חווה הזיות ובעיקר מבינה שאולי אלו רגעיה האחרונים כאן. יש רגע אחד בו היא כבר מתכננת להסגיר את עצמה לידי המחבלים, אך זה לא קורה בסוף. "שברו את הבית לבנה אחרי לבנה ואני שומעת את הבית מתרסק ומתפורר", היא מתארת.

למרות הכל כעבור 48 שעות, ביום שני בבוקר התשעה באוקטובר כאשר הקיבוץ כבר נקי ממחבלים, היא מצליחה לצאת דרך חלון הממ"ד, לצעוד בשכונה ולהבין שהרבה לא נותר ממנה. היא מוצאת קלנועית ונוסעת איתה עד לשער הקיבוץ. החיילים שם משפשפים את עיניהם ולא מאמינים שהדיירת מבית 425 יצאה משם בחיים! פרח שנולדה בהונגריה בשם קורנליה וחוותה שם עקירה מן הבית בשל היותה יהודיה, חוותה זאת שוב בשבת הארורה כאשר נותרה ללא כלום והיום היא מתגוררת כבר 8 חודשים במלון בים המלח עם קהילת בארי. "היום אני בת 76 ואני צריכה להתחיל לבנות מחדש חיים, מה לעזאזל עושים עם זה?"

שיחה עם אישה שלמרות כל מה שעברה היא מלאת כוחות ומעוררת השראה!

סרן נמרוד גאון ז"ל נולד בקיבוץ גבולות וחי שם עד גיל 11, אז עזבה משפחתו את הקיבוץ. הוא היה ילד ונער מקסים, ניגן בגיטרה וכתב שירים. הוא היה גבר מרשים, בעל לב רחב ואח נפלא לאחיו הצעירים מיכל ורונן.נמרוד היה בוגר המחזור הראשון בפנימייה הצבאית שליד הגימנסיה העברית "הרצליה" בתל-אביב. הוא הקדיש את זמנו הפנוי לקריאת ספרי היסטוריה, היה אדם נאמן ובעל כושר מנהיגות. הוא התגייס לחיל השיריון ובמהלך שירותו בצבא השתלם בקורס לקציני אג"ם, בקורס לקציני שריון ובקורס למפקדי פלוגות בחיל השריון. במלחמת יום הכיפורים, ליתר דיוק בשבעה באוקטובר 1973 נפל בקרב בלימה בסיני. שבועיים לפני שפרצה מלחמת יום כיפור, הלך לשמוע את שלמה ארצי בהופעה ביד מרדכי. נמרוד כתב בסתר שירי אהבה לחברתו עמליה, והיא הביאה אותם להוריו אחרי המלחמה. שירים אלה נכנסו לספר הזיכרון שהרכיבו הוריו. בעקבות הזיכרון שנמרוד כל כך נהנה בהופעה, אביו של נמרוד החליט לשלוח לשלמה ארצי את הספר שכתב לזכרו ובו שיריו וכתביו של נמרוד שכתב בין הגילאים 20 ל-22. ב 1979 הוציא שלמה ארצי את השיר "אני שומע שוב" (שיר חייל) ועד היום השיר הוא נכס צאן ברזל במוזיקה הישראלית בפרט ובתרבות הישראלית בכלל.נפגשתי עם מיכל גאון-הרוש מקיבוץ מעברות, אחותו של נמרוד ז"ל, לשיחה כנה ומרגשת ובפעם הראשונה אחרי הרבה מאוד שנים היא שיתפה בתחושות הכואבות שלה, גם 50 שנה אחרי נפילתו: "שנים לא יכולתי לראות טנק ישראלי שנוסע, בעקבות המלחמה העכשווית נפלה ממני קליפה רגשית ונפתח בי משהו במקום האישי שלי שעד עכשיו היה עצור". שנה וחצי בלבד הפרידו בין אחיה הבכור אליה והיא היתה מאוד קרובה אליו כל השנים: "הייתי מספרת אותו, הוא לימד אותי לעשן בגיל 16, היינו מאוד קרובים". במלחמת יום הכיפורים השכול היכה פעמים במשפחת גאון, בתחילת המלחמה נמרוד וביום האחרון שלה הדוד של מיכל, (אח של אבא שלה) שנפל בחרמון הסורי. "אני עדיין לא מסוגלת לשמוע את שירי חייל במלואו", היא מספרת ומוסיפה: "השיר הזה הוא מצבה שאיש לא יוכל לנתץ".

"אשה ברחה מבשורה… והבשורה המרה רדפה אחריה והשיגה אותה", כך כתבה בתיה אופיר בדף הפייסבוק שלה ב 18 לאוקטובר לאחר שהתבשרה בוודאות שאיבדה בשבת הארורה לא פחות מחמישה(!!!) מבני משפחתה. משפחת בירה שנרצחו בקיבוץ בארי. בתיה התיישבה באולפן לפני הקלטת הפרק ולא האמנתי שככה נראית אישה שכבר 7 חודשים מתמודדת עם האובדן של אחיה טל שנרצח מחוץ לביתו ואחיה הצעיר אורון שנרצח בממ"ד בביתו יחד עם אישתו האהובה יסמין ושתי בנותיהן המקסימות תהל בת 15 ותאיר בת ה 22. היא הקרינה חוסן ותאוות חיים שעוד לפני שנפתח המיקרופון עוררו בי השראה. כבר 23 שנים מאז שעזבה את בארי, אבל הקיבוץ אף פעם לא עזב אותה: "תמיד בארי היתה בשבילי עמוד שדרה שידעתי שאני אף פעם לא אפול, שהמשפחה שלי אף פעם לא תיפול, שתמיד יהיה מי שיתפוס אותנו".לאט לאט היא אוספת את עצמה, תומכת ביהב, האחיין שלה שנותר בבת אחת יתום מהוריו ואחיותיו, מתעקשת לחזור לתחביבים ולפעילות הרבה שכל כך אפיינה אותה, כדי להצליח ולהתמודד עם המציאות: "חברים סיפרו לי שלפני ההלוויות הם נכנסו לבית העלמין, ראו חמישה בורות אחד ליד השני, יצאו מבית העלמין וחזרו הביתה, כי הם לא היו מסוגלים. לי לא היתה את האפשרות לברוח, זאת המציאות החדשה שלי".היא מנסה גם לשמור אנרגיה לטובת המשפחות של החטופים ומגיעה לתמוך בהם ובקהילת בארי: "כיכר החטופים זה המקום שמוציא ממני הכי הרבה בכי, שם אני מתפרקת", היא מספרת. בתיה גם מתייסרת לא מעט: "אני נושאת איתי כל כך הרבה אשמה ועובדת על זה הרבה כדי לשחרר אותה. אשמה שלא הייתי שם, איך לא עזרתי להם וגם אשמה שבכל התקופה הזאת של סבבי הלחימה לא יצאנו לרחובות, אני והעם ואמרנו די".גם על המדינה ועל העומדים בראשה היא לא חוסכת במילים: "אני מרגישה את הזעם בעיקר כשאני בבית העלמין, כשאני רואה את חמשת הקברים… אני אומרת איפה אתם כל אותם האנשים שהדם של האחים שלי על הידיים שלכם?! לא באתם, לא אמרתם 'סליחה אני מתנצל', לא לקחתם אחריות. זה מזעזע אותי. בואו תראו את חמשת הקברים. אף אחד לא הגיע".השיחה עם בתיה היתה מטלטלת מצד אחד, אבל גם כזו שנותנת כוחות להמשך. אישה של מילים שחודרות עמוק ללב.

חלק לא קטן מהחיילים שנפצעו באורח קשה ברצועת עזה מגיעים לאחר השיקום בבתי החולים למרכז Move to motion, שם הם זוכים לקבל טיפול פיזיותרפיסטי בגישה אחרת שבלא מעט מקרים אף מעמיד אותם על הרגליים ומקים אותם מכסאות הגלגלים בניגוד לכל התחזיות.בשיחה מרתקת ומרגשת פגשתי את לנה אילת שהיא מנכ"לית העמותה ומנהלת את מרכז השיקום, אבל יותר מהכל היא אמא של טליה. בסיום כיתה יב' טליה היתה רקדנית בלהקה בינלאומית, עמדה לקראת גיוס לצבא ואף התקבלה להיות מדריכת כושר קרבי. לנה עבדה בתחום של מודיעין תחרותי ושימשה כיועצת למספר חברות בנושאי שיווק וייעול המכירות.ברגע אחד חייהן השתנו מהקצה אל הקצה - טליה הרגישה כאבים בגב ותוך 24 שעות מצאה את עצמה בבית חולים כשהיא משותקת מהמותניים ומטה, כאשר כלי דם באזור חוט השדרה שלה התפוצץ באופן ספונטני ונוצר שם כריש דם. לאחר ניתוח, חצי שנה של שיקום במחלקה הנוירולוגית בתל השומר ועוד שנתיים של טיפולים מכל הסוגים במקומות שונים, החליטה לנה לחפש פתרונות מחוץ לקופסה. ככה הן הגיעו למרכז טיפולים בפירנצה, איטליה שמטפל בשיטה וגישה ייחודית של פיזיותרפיה. לנה החליטה שהיא משנה את הקריירה שלה ומייסדת כאן מרכז טיפולים דומה.יחד עם אורן גרינבוים, פיזיותרפיסט בעל ניסיון בתחום השיקום האקטיבי ובועז רדנסקי, שבתו רעות נפצעה בחוט השדרה כתוצאה מקפיצה בטרפולינה, הם ייסדו את עמותת move to motion.לנה שמשמשת מנכ"לית העמותה, גאה מאוד בתוצאות: "הבאנו את השיטה לישראל בגלל שרצינו שאנשים יחוו את השיקום לצד החיים שלהם. מגיעים אלינו החיילים שנפצעו הכי קשה. אנחנו רוצים לתת להם את ההזדמנות להגיע הכי רחוק. הם נתנו הכל בשבילנו כדי שנוכל לחיות בשקט ובשלווה".בעקבות ההצלחות המדהימות של המרכז והגעתם של הרבה פצועים מהמלחמה בעזה, נוצרה רשימת המתנה ארוכה מאוד. "אנחנו מגייסים עכשיו כסף כדי שנוכל לגדול", היא אומרת "המטרה והחזון שלנו זה להיות מרכז מצוינות לשיקום נוירולוגי עולמי", היא מדגישה.מי שעבדה מאוד קשה וכיום כבר הולכת בעזרת קביים והרבה פחות בעזרת כסא גלגלים זו טליה: "התחלתי לאהוב את החיים מחדש! הנורה שהיתה כבויה, נדלקה שוב. עם הנכות שלי, 'על הנייר' אני לא אמורה ללכת, לא אמורה לעמוד ולא אמורה לרדת ולעלות מדרגות ואת כל אלו אני עושה. בסוף אתה צריך שתהיה לך מטרה בחיים. להיות כל החיים רק בשיקום זו שחיקה נפשית לא נורמלית. עם כל מה שקורה במלחמה, הבנתי שהחלום שלי זה להיות מאושרת, שהמשפחה שלי תמיד תעטוף אותי ושכולם תמיד יהיו בריאים. אח שלי היה 140 יום בעזה אז היום הדברים הפשוטים הם נהיו החלומות שלי".שיחה מרתקת ומרגשת של אמא ובת שבעוד מספר חודשים תייצג את ישראל במשחקים הפראלימפיים, פריז 2024 כחותרת קייאקים ועם המוטיבציה, הנחישות והעבודה הקשה, מקום על הפודיום זה ממש אופציה עבורה.שתי השראות בראיון אחד.

תמר שוורץ היא מנכ"לית עמותת "רוח נשית" והיא גם אמא של נעם שנפטרה לפני כשנתיים ממחלת הסרטן.בשיחה מרתקת היא מתייחסת לאכזריות המעשים של החמאס, להכחשה של ארגוני הנשים באו"ם, לשיחות שלה עם חברתה מקיבוץ בארי ששהתה 16 שעות בעליית הגג כאשר ביתה שורץ מחבלים. היא מתייחסת למצוקה של הנשים שמתעצמת מאוד בזמן מלחמה, מדברת על הגברים שיוצאים למילואים וחוזרים אחרת ומספרת על הביקורים שלה בבתי המשפחות השכולות, כאמא שגם איבדה את היקר לה מכל.לפני כחודש היא נאמה בבניין האו"ם בניו יורק וייצגה את מדינת ישראל בכל מה שנוגע למאבק באלימות נגד נשים: "עד היום לא התאוששתי מהתדהמה שהיתה לי כששמעתי את התגובה של ארגון ה UN WOMAN ושל נשיאות האוניברסיטאות הבכירות בארה"ב שפשוט הכחישו את מה שקרה. גם אני נגד הכיבוש, אבל אתה לא משתחרר מדיכוי על ידי זה שאתה אונס".היא מספרת שרוב הנשים שנאנסו ב 7/10 גם נרצחו אחר כך.על הגברים שחוזרים מהמילואים היא אומרת: "זה טוען את הנשמה באגרסיות".כמי ששכלה את בתה וגם עשתה על זה סרט היא מדגישה: "עשיה זו תרופה מאוד טובה! אני מכירה את זה ממשברים אחרים. הטראומה הלאומית מעוררת אצל כל אחד את הטראומה האישית וזה לא פסח גם עלי, יש שכול צבאי ויש שכול אזרחי, אבל הכאב הוא אותו כאב".בחודשים האחרונים היא תומכת בהורים שכולים ומבקרת בביתם: "הרבה הורים שכולים פונים אלי בבקשה להיפגש מכיוון שאני כבר היישרתי מבט לאימה. אני אף פעם לא מסרבת למשפחה שכולה. חברה אמרה לי שהפכתי ל'שכול-סלב'. כל מפגש מאוד מעצים ונותן לי תחושת משמעות, אבל באותה מידה זה גם פוצע באותה השניה".