חלק לא קטן מהחיילים שנפצעו באורח קשה ברצועת עזה מגיעים לאחר השיקום בבתי החולים למרכז Move to motion, שם הם זוכים לקבל טיפול פיזיותרפיסטי בגישה אחרת שבלא מעט מקרים אף מעמיד אותם על הרגליים ומקים אותם מכסאות הגלגלים בניגוד לכל התחזיות.בשיחה מרתקת ומרגשת פגשתי את לנה אילת שהיא מנכ"לית העמותה ומנהלת את מרכז השיקום, אבל יותר מהכל היא אמא של טליה. בסיום כיתה יב' טליה היתה רקדנית בלהקה בינלאומית, עמדה לקראת גיוס לצבא ואף התקבלה להיות מדריכת כושר קרבי. לנה עבדה בתחום של מודיעין תחרותי ושימשה כיועצת למספר חברות בנושאי שיווק וייעול המכירות.ברגע אחד חייהן השתנו מהקצה אל הקצה - טליה הרגישה כאבים בגב ותוך 24 שעות מצאה את עצמה בבית חולים כשהיא משותקת מהמותניים ומטה, כאשר כלי דם באזור חוט השדרה שלה התפוצץ באופן ספונטני ונוצר שם כריש דם. לאחר ניתוח, חצי שנה של שיקום במחלקה הנוירולוגית בתל השומר ועוד שנתיים של טיפולים מכל הסוגים במקומות שונים, החליטה לנה לחפש פתרונות מחוץ לקופסה. ככה הן הגיעו למרכז טיפולים בפירנצה, איטליה שמטפל בשיטה וגישה ייחודית של פיזיותרפיה. לנה החליטה שהיא משנה את הקריירה שלה ומייסדת כאן מרכז טיפולים דומה.יחד עם אורן גרינבוים, פיזיותרפיסט בעל ניסיון בתחום השיקום האקטיבי ובועז רדנסקי, שבתו רעות נפצעה בחוט השדרה כתוצאה מקפיצה בטרפולינה, הם ייסדו את עמותת move to motion.לנה שמשמשת מנכ"לית העמותה, גאה מאוד בתוצאות: "הבאנו את השיטה לישראל בגלל שרצינו שאנשים יחוו את השיקום לצד החיים שלהם. מגיעים אלינו החיילים שנפצעו הכי קשה. אנחנו רוצים לתת להם את ההזדמנות להגיע הכי רחוק. הם נתנו הכל בשבילנו כדי שנוכל לחיות בשקט ובשלווה".בעקבות ההצלחות המדהימות של המרכז והגעתם של הרבה פצועים מהמלחמה בעזה, נוצרה רשימת המתנה ארוכה מאוד. "אנחנו מגייסים עכשיו כסף כדי שנוכל לגדול", היא אומרת "המטרה והחזון שלנו זה להיות מרכז מצוינות לשיקום נוירולוגי עולמי", היא מדגישה.מי שעבדה מאוד קשה וכיום כבר הולכת בעזרת קביים והרבה פחות בעזרת כסא גלגלים זו טליה: "התחלתי לאהוב את החיים מחדש! הנורה שהיתה כבויה, נדלקה שוב. עם הנכות שלי, 'על הנייר' אני לא אמורה ללכת, לא אמורה לעמוד ולא אמורה לרדת ולעלות מדרגות ואת כל אלו אני עושה. בסוף אתה צריך שתהיה לך מטרה בחיים. להיות כל החיים רק בשיקום זו שחיקה נפשית לא נורמלית. עם כל מה שקורה במלחמה, הבנתי שהחלום שלי זה להיות מאושרת, שהמשפחה שלי תמיד תעטוף אותי ושכולם תמיד יהיו בריאים. אח שלי היה 140 יום בעזה אז היום הדברים הפשוטים הם נהיו החלומות שלי".שיחה מרתקת ומרגשת של אמא ובת שבעוד מספר חודשים תייצג את ישראל במשחקים הפראלימפיים, פריז 2024 כחותרת קייאקים ועם המוטיבציה, הנחישות והעבודה הקשה, מקום על הפודיום זה ממש אופציה עבורה.שתי השראות בראיון אחד.

תמר שוורץ היא מנכ"לית עמותת "רוח נשית" והיא גם אמא של נעם שנפטרה לפני כשנתיים ממחלת הסרטן.בשיחה מרתקת היא מתייחסת לאכזריות המעשים של החמאס, להכחשה של ארגוני הנשים באו"ם, לשיחות שלה עם חברתה מקיבוץ בארי ששהתה 16 שעות בעליית הגג כאשר ביתה שורץ מחבלים. היא מתייחסת למצוקה של הנשים שמתעצמת מאוד בזמן מלחמה, מדברת על הגברים שיוצאים למילואים וחוזרים אחרת ומספרת על הביקורים שלה בבתי המשפחות השכולות, כאמא שגם איבדה את היקר לה מכל.לפני כחודש היא נאמה בבניין האו"ם בניו יורק וייצגה את מדינת ישראל בכל מה שנוגע למאבק באלימות נגד נשים: "עד היום לא התאוששתי מהתדהמה שהיתה לי כששמעתי את התגובה של ארגון ה UN WOMAN ושל נשיאות האוניברסיטאות הבכירות בארה"ב שפשוט הכחישו את מה שקרה. גם אני נגד הכיבוש, אבל אתה לא משתחרר מדיכוי על ידי זה שאתה אונס".היא מספרת שרוב הנשים שנאנסו ב 7/10 גם נרצחו אחר כך.על הגברים שחוזרים מהמילואים היא אומרת: "זה טוען את הנשמה באגרסיות".כמי ששכלה את בתה וגם עשתה על זה סרט היא מדגישה: "עשיה זו תרופה מאוד טובה! אני מכירה את זה ממשברים אחרים. הטראומה הלאומית מעוררת אצל כל אחד את הטראומה האישית וזה לא פסח גם עלי, יש שכול צבאי ויש שכול אזרחי, אבל הכאב הוא אותו כאב".בחודשים האחרונים היא תומכת בהורים שכולים ומבקרת בביתם: "הרבה הורים שכולים פונים אלי בבקשה להיפגש מכיוון שאני כבר היישרתי מבט לאימה. אני אף פעם לא מסרבת למשפחה שכולה. חברה אמרה לי שהפכתי ל'שכול-סלב'. כל מפגש מאוד מעצים ונותן לי תחושת משמעות, אבל באותה מידה זה גם פוצע באותה השניה".

ביום ראשון נציין בעצב שישה חודשים מאז אותה שבת. יעל גבאי מקיבוץ רעים תציין שישה חודשים של חסר תמידי של אחיה האהוב יובל ז"ל, שנשאר בן 35.בשבת השבעה באוקטובר הוקפץ יובל, מ"כ בגדוד 8109 שבחטיבה המרחבית שומרון ליהודה ושומרון ובזמן שהיה בדרכו להגנה על הישוב איתמר, הוא נורה בדרך לשם כאשר הוא ברכבו.יובל אהב בני אדם ויותר מכל אהב בעלי חיים. היה אדם שמח, מצחיק, בעל נתינה אינסופית, אוהד שרוף של הפועל ת"א ושל להקת "היהודים", שגם באו לשיר לזכרו בטקס הלוויה שלו.בראיון נוגע וחשוף פותחת יעל את ליבה ומדברת על יובל האח הבכור, על כך שגם היא היתה אמורה להיות בכלל במסיבת ה"נובה" ועל שיברון הלב וההתמודדות עם האובדן: "אני לא חושבת שעד היום אני באמת יודעת מה לעשות ואיך להתמודד… אני לא עובדת מאז ובאמת אצלי זה כל יום לבחור - לבחור לחיות, לבחור שהחיים יותר שווים מהכל… מאוד קשה לי, מאוד קשה למשפחה. מה שעוזר לי זה לספר על יובל, לכתוב עליו, להביע תחושות ורגשות או להעלות תמונה שלו ברשתות החברתיות כמעט כל יום. מבחינתי ככה אני חיה אותו".בשבע שנים האחרונות חיה יעל בת"א, אבל ברגע שיתאפשר היא מתכוונת לחזור יחד עם הוריה אל המרחבים הפתוחים של קיבוץ רעים.נפגשתי איתה לשיחה בדירה שלה ברחוב הרצל בת"א, באחד המגדלים, שם מתגוררים חברי קיבוץ רעים עד שיוכלו לשוב לביתם. מי שעוד נכחה איתנו בראיון זו הכלבה רותי, שרק שבוע קודם לכן יעל הביאה אותה מעמותת "רחובות אוהבת חיות", שם יובל התנדב מדי יום שישי, אהב את העמותה ואת הכלביה ואהב את רותי הכלבה.

קרן זורע היא פסיכותרפיסטית ומטפלת בתנועה כבר 20 שנה ומזה מספר שנים שהיא מטפלת בעמותת "בשביל המחר", שם היא פוגשת לוחמים ולוחמים שעוברים מסע לעיבוד הלחימה. ירון, בן זוגה של קרן הוא בן קיבוץ בארי.בשבעה באוקטובר בשעות הבוקר קרן עוד היתה בטיול שגרתי עם הכלב בשדות. מהר מאוד הרוגע והשקט הפכו לדאגה גדולה, לחץ אדיר וקשר מקוטע עם המשפחה בבארי.מאוחר יותר, כאשר החלו להתברר מימדי האסון בבארי, גם הבן הקטן שלה כבר לא יכול היה לשתוק: "אמא, אני אף פעם לא ראיתי את אבא שבור ככה. ברגע שהוא אמר לי את המשפט הזה, פרצתי בבכי!".ב 22 לאוקטובר היא כתבה ופרסמה בפייסבוק את הפוסט הזה:"מי יכול להגיד לי מה עושים עם לב שבור לרסיסיםמי יכול להגיד לי איך מעבירים את הכאב בחזהמי יכול להגיד לי מה עושים כשהאיש שלך עצוב,תהומות של עצב והילדים שלך רואים את זהואין אין מה לעשותרק להיות בזהמי יכול להגיד לי כמה הלוויות בנאדם יכול לשרוד ביום אחדמי יכול להסביר לי איך אפשר לבחור באיזה הלוויה להיותמי יכול להגיד לי שהרשימה הזאת כבר נסגרהה ר ש י מ ה -המילה השנואה עליי בימים אלהמי יכול להסביר לי איפה יש עולם טוב לילדים שלימי יכול להגיד לי מתי נפסיק לשמוע סיפורי שואהמי יכול להסביר לי איך זה קרה לנומי יכול להגיד לי איך חוזרים לעבודהלשחק, לצחוק, לשיר לרקודמי יכול להגיד לי איך בונים הכל מחדשמי יכול להגיד לי מתי הסיוט הזה ייגמר..."שיחה מרתקת עם קרן זורע על הסדנאות עם החיילים שיוצאים מהלחימה ולא באמת מצליחים לחזור הביתה, על קיבוץ בארי שלא ישוב עוד להיות כפי שהיה ועל התקווה שבסוף עוד יהיה טוב.

"ברגע שהמחבלים נכנסים אלינו הביתה, אנחנו אומרים לילדים לשמור על השקט אנחנו עושים משהו שלא חשבתי שאני אעשה לילדים שלי - אנחנו מכניסים אותם לארון…"במהלך עשרה ראיונות שכבר עשיתי במסגרת הפרויקט "קולות מהעוטף", שמעתי אין ספור תיאורים שונים שהאוזניים פשוט מסרבות לשמוע ולהאמין שבאמת קרו.השבוע התיישבה באולפן מיכל סלמון שאת השבת הארורה העבירה בקיבוץ בארי יחד עם בן זוגה ושני ילדיהם הקטנים ושיתפה בכנות את מה שעברה. גם בשיחה איתה היו רגעים בלתי נתפסים להכלה, אחד מהם היה כאשר סיפרה על שגיא הגיס שלה: "שגיא עוטף בשמיכה את בתו בת ה 5 וקופץ איתה מפתח החלון של הממ"ד, הם עוברים דרך הפרגולה הבוערת ומשם הוא בורח כמה שהוא יכול אל עבר חצר של דירה בקרבת מקום. הוא שוטף במים את רגליו השרופות ומחביא את בתו מאחורי מכונת כביסה שעומדת בחוץ".מיכל נשואה לעמרי שפרוני בן קיבוץ בארי, שכל משפחתו מצד אמו הם חברי ותושבי בארי. בשבת של ה 7.10 הם מצאו את עצמם בסיטואציות מורכבות וכואבות, החל מטיפול בשגיא הפצוע, דרך שעות מורטות עצבים בממ"ד חשוך ומחניק, ללא הרבה מים ועם מחבלים שפורצים הביתה ויורים על דלת הממ"ד ועד הדאגה העצומה לבני המשפחה האחרים - אביה חצרוני, אחותו אילה (איילוס) חצרוני והתאומים בני ה 12 ינאי וליאל חצרוני שגדלו אצל אילה.הדאגה הסתברה כנכונה - אביה נורה בביתו ואילו אילה, ינאי וליאל מצאו את מותם בביתה של פסי כהן, שם התנהל אירוע "בני הערובה", בסופו הופגז הבית ע"י כוחות צה"ל ו 12 בני ערובה מתו.כאשר היא נשאלת מאיפה הכוחות להמשיך עונה מיכל: "הכוחות להמשיך זה החיים הקיימים, הילדים זה משהו שמרים אותנו יום יום ממש וממלא בשמחה ובטוב וביופי, בלעדיהם היה הרבה יותר קשה להתרומם".

עוד ועוד סיפורי גבורה מהשבת הארורה צפים ועולים…זהו הסיפור של מיכאלה וצבי קורצקי מקיבוץ עלומים. אחות מיילדת בסורוקה שהיא גם האחות של הקיבוץ וסמח"ט תותחנים במילואים שמוצאים את עצמם באותה שבת פותחים מרפאה ניידת אצלם בסלון ומטפלים במספר פצועים בדרגות שונות, כאשר הם הולכים שפופים כדי שהכדורים ששורקים מחוץ לביתם לא יפגעו בהם.19 נרצחים תאילנדים ונפאלים ועוד 8 שנחטפו לעזה, אלו המספרים מהשבעה באוקטובר בעלומים. כמה עשרות מחבלים שפרצו מהשער האחורי של הקיבוץ הגיעו למגורי העובדים הזרים ולא ריחמו!בשלב מסוים המחבלים מתקדמים במהירות לעבר בתי המגורים של חברי הקיבוץ; עמיחי שחם, חבר כיתת הכוננות מזהה אותם, מקפיץ את יתר חברי כיתת הכוננות לעבר האזור ובכך מונע אסון גדול. בלחימה נגדם הוא נפצע מרימון שנזרק עליו ומפונה לביתם של מיכאלה וצבי.בהמשך מפנים לביתם גם את אייל יונג, חבר כיתת הכוננות שנפצע קשה והגיע אליהם מחרחר ועם קשיי נשימה. מתברר שהוא חטף שלושה פצעי ירי בגב. מיכאלה מגייסת את כל הידע שלה והציוד הרפואי המועט שיש בביתה כדי להעניק טיפול רפואי מציל חיים לפצועים, ובשלב הזה הם מבינים שאם לא יתפנה במהירות לבית החולים, הם יאבדו אותו.בשיחה עם גורמי החירום מתברר שהאפשרות היחידה היא לנסוע ברכב פרטי לתחנת מד"א בנתיבות ומשם באמבולנס לסורוקה. צבי מוצא את עצמו נוסע במהירות מטורפת בכביש 232 כאשר הוא מזגזג בין מכוניות שרופות וגופות שמוטלות על הכביש וכמעט ונורה מספר פעמים על ידי כוחותינו שחושבים שהוא מחבל. כל זאת מתרחש תוך שהוא עושה הכל כדי להשאיר את אייל בהכרה, מכיוון שמצבו הולך ומתדרדר. הוא מצליח לחבור לצוותי הרפואה בנתיבות והם מפנים את אייל לבית החולים סורוקה כאשר זמנו הולך ואוזל...ראיון מרתק עם מיכאלה וצבי שמפונים ומתאכסנים כבר יותר מארבעה חודשים במלון בנתניה.

"התחלנו לחיות את הרשימות - מי חטוף, מי נרצח, מי נעדר… בהתחלה לא ידענו, הנחנו שאביב פצוע. כל הזמן חיכיתי שתבוא המשלחת של הצבא. כל החיים מספרים לנו על המשלחת הזאת שהם באים ורואים אותם ודופקים בדלת ואנחנו דור לבנון אז כל הזמן כאילו חיכיתי שהם יגיעו. איך שפתחתי את הדלת אני רואה מאחוריו שלושה קצינים עם דרגות בכירות, ישר קלטתי, הסתובבתי וישר התחלתי לבכות, כי מיד הבנתי מה הולך להיות פה".את גליה זהבי מקיבוץ ניר עוז היכרתי בפעם הראשונה במחנה של תנועת השומר הצעיר כשהיינו בני 13. היא ובני גילה הפכו לחברים טובים שלי למשך כמה שנים. אני זוכר שהיא סיפרה שרכיבה על סוסים זו אהבת חייה ושהם גרים בנגב המערבי ומאוד התגאו בכך.השבוע, 35 שנה מאוחר יותר נפגשתי איתה שוב. הפעם היא גליה שישיצקי, מתגוררת בישוב אורנית כבר 15 שנה, אבל הלב שלה היה ונשאר נטוע עמוק בניר עוז, הקיבוץ האהוב שלה שלפני שלושה חודשים הוחרב, נשרף וספג מכה אנושה!בראיון עם ניחוחות נוסטלגיים והרבה כאב היא מתארת את התחושות בשבת הארורה, את הדאגה לחברי קהילת הקיבוץ, את העצב הכבד על כל מי שכבר לא איתנו וביניהם אביב אצילי ז"ל שנהרג בקרב על הגנת ניר עוז והיה אחיה למחצה ועל התקווה שהחטופים ישובו במהרה!בהפסקת האש היא מצאה זמן לבקר בקיבוץ: "הגעתי לאורווה ריקה זה היה קשוח מאוד מאוד כי הארווה תמיד היתה המפלט שלי. כשהייתי צריכה ללכת לבכות הייתי הולכת לשם, כשהייתי צריכה לנקות את הראש ולא להוציא את העצבים על כל העולם הייתי הולכת לאורווה, רוכבת וחוזרת בן אדם חדש ופתאום לראות את המקום הזה שבאמת היה לי בית לכל דבר, ריק, זה היה מאוד קשה". גליה, אמא לארבעה מתארת את השינוי שחל בה אחרי השבעה לאוקטובר: "האימהות תופסת אצלי מקום מאוד גדול בחיים, הילדים שלי רגילים לאמא במשרה מלאה. מאז השבעה לאוקטובר אני לא אותו בן אדם. יש להם במקרה הטוב רבע אמא".על השאלה מה יהיה? הוא עונה: "רק שהחטופים יחזרו ואז אפשר יהיה לדמיין שאנחנו חושבים על מה יהיה…"

זו היתה אמורה להיות חוויה בלתי נשכחת! נועם לב רם, איש מחשבים מחדרה קיבל מבת הזוג שלו ג'ני מתנה ליום הולדתו ה 45, כרטיסים למסיבת הטבע במסגרת פסטיבל "נובה" שנערך בשטח פתוח ליד קיבוץ רעים.כמי שהשתתף בלא מעט מסיבות ואף הפיק בעברו מסיבות כאלו במשך 7 שנים, נועם התכונן בהתרגשות לאירוע. במשך כמה שעות הם רקדו ונהנו, פגשו במקרה את שלומי אח של ג'ני והיו בתחושה שעשו את הבחירה הנכונה בכך שהגיעו לשם.זו אכן היתה חוויה בלתי נשכחת אבל לא מהסיבות הנכונות - ברגע אחד הכל התהפך!בתחילה נועם לא הבין מה בדיוק קורה: "מעל שעה שאנשים סביבי נטבחים ונרצחים ואני לא מודע לכלום". בשלב הזה מבינים נועם וג'ני שהם בסרט אימה, נלחמים על חייהם וממש לא בטוחים שהם הולכים לשרוד אותו…הסרט כלל מנוסה עם הרכב בשדות שמסביב והצלה של כ 15 מבלים שאספו אליהם, ריצה בשטח כאשר כדורים שורקים מכל כיוון והתחבאות מתחת לעץ פומלה במשך כמה שעות, כאשר מחבלים עוברים במרחק של שני מטר מהם ורק בנס לא מבחינים בהם: "שם ראיתי את המוות, שם חשבתי על הגבורה שלי, שם חשבתי על הילדים שלי".חלפו כמעט 3 חודשים מאז השבת השחורה. שלומי אחיה של ג'ני נרצח ב"נובה" ונועם שגם איבד את אימו חודש בלבד אחר כך מנסה לאסוף את עצמו ולראות בכל זאת נקודות אור: "מתחת לעץ חשבתי - שאם חס וחלילה קורה לי משהו, אני מת עם חיוך ענק כי אני חי חיים של בחירה. קרה לי מלא שיט בחיים, כמו לכולם, אני לא שונה מאף אחד, אבל אני מבין שכל השיט הזה הביא אותי בדיוק לנקודה הזו שאני אמור להיות בה".נועם התיישב באולפן ובמשך יותר משעה תיאר בצורה מעוררת השראה וכנה סיפור נוסף שהוא בלתי נתפס מאותה מסיבה שהפכה לטבח נוראי, ויש לו גם מסר חשוב: "תעופו על החיים, תחוו. אל תחיו את הפחדים שלכם".

ליגאל ורוית שניידר יש תחביב - רכיבה על אופנועים כבדים. ב 6.10, יום אחד בלבד לפני השבת ששינתה את כולנו, הם חגגו לרוית יום הולדת בת"א ונכנסו לחנות של אופנועי סוזוקי, שם הבחינו באופנוע מוכר להם שעומד למכירה. זה האופנוע של יוסי והב מניר עוז, איש שהוא אגדה בתחום האופנועים והוביל במשך שנים מועדון רכיבה שבו חברים גם יגאל ורוית. הם סיכמו עם בעלי החנות לרכוש אותו וחזרו לביתם במושב נתיב העשרה, שם הם מתגוררים כבר 17 שנים.המושב שהוקם לאחר פינוי סיני כישוב של מפוני ימית, הוא ההגדרה למה שנקרא "ישוב צמוד גדר", פשוט כי הוא נמצא 100 בלבד מהגבול עם רצועת עזה!רוית גדלה בישוב יחד עם הוריה ולאחר שהכירה את יגאל הם נדדו למרכז וכאשר רון בנם הבכור היה כמעט בן שנתיים ורוית היתה בהריון עם תאומות בבטן, הם החליטו לחזור למושב נעוריה ולהקים שם את ביתם. "חיפשנו מקום פסטורלי עם אווירה כפרית", יגאל מספר.בשבת כבר התעוררו למציאות שונה לחלוטין. יגאל שהוא קצין משטרה וחמוש באקדח, הכניס את רוית והילדים לממ"ד ובנה במטבח עמדת ירי מאולתרת מתוך מחשבה שאם המחבלים יכנסו אליו לבית, הוא כבר יארוב להם. 21 אנשים איבד המושב באותו שבת שאופיינה בעיקר בכניסה של מחבלים בטרקטורונים ממונעים דרך האוויר ונחתו רק כ 50 מטר מהבית שלהם.  בנוסף למה שעברו, היכתה בהם גם הבשורה הקשה על כך שממש לא רחוק מהם בקיבוץ ניר עוז, נרצח יוסי והב ז"ל."בשבעה באוקטובר משהו נשבר", מספר יגאל.יעבור עוד הרבה זמן עד שיצליחו להתגבר על הטראומה: "אנחנו משפחה בטיפול ומדינה בהפרעה, כל יום זה יום חדש. קמים ומנסים לעכל את השבת הזאת. זו הפעם הראשונה שפחדתי על המשפחה שלי".מיד כאשר התאפשר להם, חזרו יגאל ורוית לחנות בת"א ויצאו משם בהתרגשות רבה רכובים על האופנוע של יוסי שגם נושא את שמו. ראיון רגיש עם אדם מרגש.

סנשיין פרז הגיעה לישראל מהפיליפינים בגיל 13. היא עלתה לארץ בעקבות אמא שלה לידיה, שנישאה לרמי נגבי, חבר קיבוץ עין השלושה שטייל בפיליפינים, פגש אותה, התאהב והם חזרו יחד לישראל.היא התגברה על קשיי קליטה, מנטליות ושפה וכל זאת כנערה מתבגרת, התאהבה בחיי הקהילה והקיבוץ שבעוטף עזה.בגיל 17 הכירה את דור לוי, מי שלימים הפך להיות בן זוגה ואבי שני ילדיה.כאן קוצר שמה לשיין, היא התגייסה לצבא, סיימה לימודי תואר ראשון בתקשורת חזותית ב"בצלאל", חזרה לקיבוץ ובנתה כאן את חייה לצד משפחתה.אביה החורג רמי נגבי ז"ל היה הרבש"צ המיתולוגי של הקיבוץ. בשבעה באוקטובר היא מצאה את עצמה סגורה שעות ארוכות בממ"ד עם שני ילדיה בני השנתיים והארבע, כאשר דור כמפקד כיתת הכוננות של הקיבוץ יצא להילחם ולהגן על הקהילה שלו. היא שמעה איך שלושה מחבלים מנסים לפתוח מבחוץ את חלון הפלדה של הממ"ד ללא הצלחה, מנפצים את דלת הכניסה וחודרים אל תוך הבית, שם נאבקו איתה על פתיחת ידית דלת הממ"ד.פעמיים היא נפרדה - פעם אחת מהילדים שלה, כאשר הבינה שעוד רגע המחבלים מצליחים להיכנס: "חיבקתי אותם חזק ואמרתי להם כמה שאני אוהבת אותם, כמה שהם חשובים לי ותודה על כל האושר שהם גרמו לי בשנים האלו שהם היו איתי" ובפעם השניה בטלפון עם דור: "תודה על כל השנים שלנו". הפרידות האלו קורות בזמן שהיא עוד לא יודעת שרמי נרצח בשעת בוקר מוקדמת בניסיון הגנה על הקיבוץ שכל כך אהב!בראיון מרגש שהעיניים לא יכולות להישאר בו יבשות, היא מתארת את רגעי האימה בממ"ד, את הקשר העמוק שלה לקיבוץ ולקהילה וכמובן מדברת על אביה החורג, רמי נגבי ז"ל שהיה לה כמו אבא לכל דבר: "הוא הוא שינה לי את החיים", היא אומרת בעיניים נוצצות.