"התחלנו לחיות את הרשימות - מי חטוף, מי נרצח, מי נעדר… בהתחלה לא ידענו, הנחנו שאביב פצוע. כל הזמן חיכיתי שתבוא המשלחת של הצבא. כל החיים מספרים לנו על המשלחת הזאת שהם באים ורואים אותם ודופקים בדלת ואנחנו דור לבנון אז כל הזמן כאילו חיכיתי שהם יגיעו. איך שפתחתי את הדלת אני רואה מאחוריו שלושה קצינים עם דרגות בכירות, ישר קלטתי, הסתובבתי וישר התחלתי לבכות, כי מיד הבנתי מה הולך להיות פה".את גליה זהבי מקיבוץ ניר עוז היכרתי בפעם הראשונה במחנה של תנועת השומר הצעיר כשהיינו בני 13. היא ובני גילה הפכו לחברים טובים שלי למשך כמה שנים. אני זוכר שהיא סיפרה שרכיבה על סוסים זו אהבת חייה ושהם גרים בנגב המערבי ומאוד התגאו בכך.השבוע, 35 שנה מאוחר יותר נפגשתי איתה שוב. הפעם היא גליה שישיצקי, מתגוררת בישוב אורנית כבר 15 שנה, אבל הלב שלה היה ונשאר נטוע עמוק בניר עוז, הקיבוץ האהוב שלה שלפני שלושה חודשים הוחרב, נשרף וספג מכה אנושה!בראיון עם ניחוחות נוסטלגיים והרבה כאב היא מתארת את התחושות בשבת הארורה, את הדאגה לחברי קהילת הקיבוץ, את העצב הכבד על כל מי שכבר לא איתנו וביניהם אביב אצילי ז"ל שנהרג בקרב על הגנת ניר עוז והיה אחיה למחצה ועל התקווה שהחטופים ישובו במהרה!בהפסקת האש היא מצאה זמן לבקר בקיבוץ: "הגעתי לאורווה ריקה זה היה קשוח מאוד מאוד כי הארווה תמיד היתה המפלט שלי. כשהייתי צריכה ללכת לבכות הייתי הולכת לשם, כשהייתי צריכה לנקות את הראש ולא להוציא את העצבים על כל העולם הייתי הולכת לאורווה, רוכבת וחוזרת בן אדם חדש ופתאום לראות את המקום הזה שבאמת היה לי בית לכל דבר, ריק, זה היה מאוד קשה". גליה, אמא לארבעה מתארת את השינוי שחל בה אחרי השבעה לאוקטובר: "האימהות תופסת אצלי מקום מאוד גדול בחיים, הילדים שלי רגילים לאמא במשרה מלאה. מאז השבעה לאוקטובר אני לא אותו בן אדם. יש להם במקרה הטוב רבע אמא".על השאלה מה יהיה? הוא עונה: "רק שהחטופים יחזרו ואז אפשר יהיה לדמיין שאנחנו חושבים על מה יהיה…"