לפרק הזה מודבקת תווית של חובת האזנה! זה סיפור מתח מורט עצבים ובלתי נתפס שלקוח מעולם אחר.רעות קרפ - אמא לביאה מקיבוץ רעים, שלא נמצאת בשבת הארורה בקיבוץ ומקבלת הודעה מהטלפון של הפרוד שלה ובהודעה כותבת לה בתה בת ה 10: "אמא זו דריה, אבא נרצח וגם סתיו, הצילו!"בקור רוח מדהים, רעות מתקשרת לדריה, מדברת איתה במשך 3 שעות תוך כדי שהיא כותבת הודעות לחברי הקיבוץ שיבואו להציל את דריה ואת אחיה לביא בן השמונה וחצי שגם הוא נמצא בממ"ד.רעות שחששה שזו הפעם האחרונה שהיא שומעת את קולה של דריה, מחליטה להקליט את השיחה שבמקרה הכי גרוע ישאר לה זיכרון כלשהו. הפרק משלב שיחות מדהימות ומצמררות מההקלטות המקוריות שהקליטה רעות בטלפון שלה.בקיבוץ מתנהלים באותה שעה קרבות קשים בין כיתת הכוננות לעשרות מחבלים שרוצחים, שורפים וחוטפים. רעות שמבינה שדריה ראתה מראות קשים מנשוא ומדברת איתה כאשר היא מתחת לשמיכה כדי לא להמשיך ולראות את המתרחש, מגייסת את כל מה שיש לה כדי להישאר אופטימית ולהרגיע את ילדתה. בכל השעות האלו עדיין נכנסים מדי פעם מחבלים לבית, ודריה, ילדה אמיצה שנקלעה לסיטואציה שאי אפשר לתאר במילים, שואלת את אמה שוב ושוב היכן הצבא?!שיחה מרגשת ומרתקת שמגוללת סיפור שאי אפשר שלא לחשוב על מאפיינים שואתיים כששומעים אותו. "את לא לבד" חוזרת ואומרת רעות לדריה בכל השעות האלו. זה בדיוק מה שהרגישה רעות בעצמה מהדאגה של חברי הקיבוץ, עד הסוף הטוב שבו מגיע המושיע לחלץ את הילדים.נפגשתי עם רעות המלון שבו היא וילדיה מתאכסנים באילת ושמעתי על אהבה גדולה לקיבוץ, על עסק השוקולד המצליח שהיא ודביר ז"ל הקימו בעוטף, על הרגשות המעורבים שלה: "באותו היום זכיתי בילדים שלי מחדש" וגם על כך שלמרות המחיר ששילמו תושבי העוטף כל כך הרבה שנים ובעיקר בשבעה באוקטובר, היא מדגישה: "אנחנו לא חיים כאן בתחושה של שנאה. עוד לא אבדה תקוותנו, קשה לי לשנוא. אני יודעת שיש שם חמאס שהשתלט על הרצועה ויש שם אנשים שהם בדיוק כמוני".

אביב לוי ונטע שעבלי הם שניים מתוך תשעה חבר'ה צעירים שמתנדבים לשנת שירות מטעם תנועת "החלוץ" בקומונה בקיבוץ עין השלושה. הם הספיקו להיות רק כחודש בקיבוץ. חודש בו החלו להכיר את הקהילה, לעבוד בענפי הקיבוץ ולציין את חגי תשרי יחד עם תושבי המקום. בחודש הזה גם למדו מה לעשות במקרה של אזעקת "צבע אדום". הם ממש לא חשבו שיהיו סגורים שעות ארוכות בממ"ד וישמעו ממש מעבר לדלת את המחבלים שהסתובבו להם במבנה.בשיחה פתוחה מחדר בית המלון באילת בו הם שוהים, הם משתפים על החוויה המפוקפקת מאוד שעברו: "בזמן שהמחבלים היו בצד השני של הדלת, כתבתי להורים שלי ולחברה שלי הודעות פרידה", אביב מספר ונטע מוסיפה: "זה היה מאוד קשה! התפללנו בלי לדעת להתפלל, החזקנו ידיים, אחד תפס אולר והשני בקבוק יין, עומדים ומוכנים לכל מה שלא יבוא". לאחר שעות רבות ומורטות עצבים הם חולצו מהקיבוץ על גבי משאיות ממוגנות של הצבא. יושבים בשתי שורות ובאמצע תיקים ומזוודות. "ראיתי פשוט חיים של אנשים בתיק אחד", מסכמת נטע.

דגנית הוך בת 64 היא בת קיבוץ רעים ומחוברת בכל נימיה ונפשה אל הקיבוץ הקטן, שעלה לכותרות בבת אחת מסיבות קשות מנשוא. באותו יום שבת ארור היא שהתה בממ"ד עם משפחתה ועם חברי קיבוץ נוספים מהשכונה שבה היא גרה, שנמלטו אליה בין קרבות המחבלים בקיבוץ.מצד אחד היא חשה נבגדת על ידי המדינה: "מבחינתי אין לי מדינה היום, אין משרדים שמטפלים בי, יש אזרחים טובים ויש חיילים מעולים, אבל מבחינה מערכתית-ארגונית אני בשבר מאוד גדול מול המדינה!" מהצד השני יש בה אופטימיות חזקה עם ביטחון להמשך. בשיחה ליד שפת הבריכה הריקה מאדם בבית המלון שבו היא וחברי הקיבוץ שלה נמצאים כרגע, היא אומרת בהתרגשות: "יש לנו בקהילה אסופה של גיבורים, כיתת הכוננות שלנו הם חבורה של מלאכים והם הצילו אותנו. מבחינתי קיבוץ רעים יבנה מחדש, הבטחתי את זה לאחד הותיקים פה. אמרתי לו 'אתה בנית לי בית, אני אבנה לך'".

מיה כהן בת ה 18 עלתה מארגנטינה לקיבוץ עין השלושה רק לפני ארבע שנים עם הוריה ואחיה בן ה 24. היא התאחדה כאן עם המשפחה המורחבת. השנה הראשונה היתה לה לא קלה בכלל והיא חוותה קשיי קליטה, שפה ובדידות, לאחר מכן הגיע השינוי ומאז היא מאוהבת בקיבוץ שלה ובאזור.אבל ביום שבת ה 7.10 גם בה נשבר משהו. בראיון מרגש וחשוף שהקלטתי איתה מבית המלון בו היא מתאחסנת עם שאר המפונים מהקיבוץ שלה היא מתארת את השעות הרבות בו שהתה בממ"ד יחד עם משפחתה. היא משתפת ומספרת על הרגעים המפחידים, הסכין שאבא שלה הביא מהמטבח והתפילות שאחיה נשא בזמן שהם שומעים את המחבלים הורסים ושוברים להם את הבית. למרות הכל היא מקווה לחזור אל המקום האהוב ואומרת: "זה הבית שלי, זה המקום הכי יפה שיש, זה מקום שאני אוהבת לצאת עם חברים לשדות, לעשות פיקניק או לשתות תה, לשבת ולצחוק, זה המקום עם השקיעות הכי יפות! זה המקום הכי יפה בעולם! זה הקיבוץ שלי, זה הבית שלי וזה תמיד יהיה הבית שלי, יקרה מה שיקרה זה הבית שלי".

פגשתי את בר חפץ, בן 47 שנולד בקיבוץ נירים, דור שלישי במקום ונכד לסבא שהיה ממקימי הקיבוץ. בר הוא אב לשני ילדים ובשבת הארורה של השבעה באוקטובר הוא ובני משפחתו המורחבת היו פרוסים בארבעה ממ"דים שונים ברחבי הקיבוץ!דיברנו על הילדות שחווה שם ללא פחד, על שדות מוריקים וטיולי אופניים בין הקיבוצים, על החיים בצל האיומים שהלכו וגברו ועל ההבנה שלו במהלך השנים שהולך לקרות דבר גדול ונורא בדיוק כמו שקרה.  כבר 13 שנים שהוא מגדל ומנהל את ענף האבוקדו של נירים, קשור לכל רגבי האדמה שבאזור ורוצה כבר לשוב אל ביתו. גם פוליטיקה לא חפה מהשיחה שלנו והרבה סוריאליזם כי כנראה שכרגע זו אחת התרופות הכי טובות למציאות שבה כולנו חיים.