קולות מהעוטף

קולות מהעוטף

Download on the App Store

קולות מהעוטף episodes

  • פרק 13 - יעל גבאי - "סיפורי רותי".
    ביום ראשון נציין בעצב שישה חודשים מאז אותה שבת. יעל גבאי מקיבוץ רעים תציין שישה חודשים של חסר תמידי של אחיה האהוב יובל ז"ל, שנשאר בן 35.בשבת השבעה באוקטובר הוקפץ יובל, מ"כ בגדוד 8109 שבחטיבה המרחבית שומרון ליהודה ושומרון ובזמן שהיה בדרכו להגנה על הישוב איתמר, הוא נורה בדרך לשם כאשר הוא ברכבו.יובל אהב בני אדם ויותר מכל אהב בעלי חיים. היה אדם שמח, מצחיק, בעל נתינה אינסופית, אוהד שרוף של הפועל ת"א ושל להקת "היהודים", שגם באו לשיר לזכרו בטקס הלוויה שלו.בראיון נוגע וחשוף פותחת יעל את ליבה ומדברת על יובל האח הבכור, על כך שגם היא היתה אמורה להיות בכלל במסיבת ה"נובה" ועל שיברון הלב וההתמודדות עם האובדן: "אני לא חושבת שעד היום אני באמת יודעת מה לעשות ואיך להתמודד… אני לא עובדת מאז ובאמת אצלי זה כל יום לבחור - לבחור לחיות, לבחור שהחיים יותר שווים מהכל… מאוד קשה לי, מאוד קשה למשפחה. מה שעוזר לי זה לספר על יובל, לכתוב עליו, להביע תחושות ורגשות או להעלות תמונה שלו ברשתות החברתיות כמעט כל יום. מבחינתי ככה אני חיה אותו".בשבע שנים האחרונות חיה יעל בת"א, אבל ברגע שיתאפשר היא מתכוונת לחזור יחד עם הוריה אל המרחבים הפתוחים של קיבוץ רעים.נפגשתי איתה לשיחה בדירה שלה ברחוב הרצל בת"א, באחד המגדלים, שם מתגוררים חברי קיבוץ רעים עד שיוכלו לשוב לביתם. מי שעוד נכחה איתנו בראיון זו הכלבה רותי, שרק שבוע קודם לכן יעל הביאה אותה מעמותת "רחובות אוהבת חיות", שם יובל התנדב מדי יום שישי, אהב את העמותה ואת הכלביה ואהב את רותי הכלבה.
    55 min
  • פרק 12 - קרן זורע - "הרשימה".
    קרן זורע היא פסיכותרפיסטית ומטפלת בתנועה כבר 20 שנה ומזה מספר שנים שהיא מטפלת בעמותת "בשביל המחר", שם היא פוגשת לוחמים ולוחמים שעוברים מסע לעיבוד הלחימה. ירון, בן זוגה של קרן הוא בן קיבוץ בארי.בשבעה באוקטובר בשעות הבוקר קרן עוד היתה בטיול שגרתי עם הכלב בשדות. מהר מאוד הרוגע והשקט הפכו לדאגה גדולה, לחץ אדיר וקשר מקוטע עם המשפחה בבארי.מאוחר יותר, כאשר החלו להתברר מימדי האסון בבארי, גם הבן הקטן שלה כבר לא יכול היה לשתוק: "אמא, אני אף פעם לא ראיתי את אבא שבור ככה. ברגע שהוא אמר לי את המשפט הזה, פרצתי בבכי!".ב 22 לאוקטובר היא כתבה ופרסמה בפייסבוק את הפוסט הזה:"מי יכול להגיד לי מה עושים עם לב שבור לרסיסיםמי יכול להגיד לי איך מעבירים את הכאב בחזהמי יכול להגיד לי מה עושים כשהאיש שלך עצוב,תהומות של עצב והילדים שלך רואים את זהואין אין מה לעשותרק להיות בזהמי יכול להגיד לי כמה הלוויות בנאדם יכול לשרוד ביום אחדמי יכול להסביר לי איך אפשר לבחור באיזה הלוויה להיותמי יכול להגיד לי שהרשימה הזאת כבר נסגרהה ר ש י מ ה -המילה השנואה עליי בימים אלהמי יכול להסביר לי איפה יש עולם טוב לילדים שלימי יכול להגיד לי מתי נפסיק לשמוע סיפורי שואהמי יכול להסביר לי איך זה קרה לנומי יכול להגיד לי איך חוזרים לעבודהלשחק, לצחוק, לשיר לרקודמי יכול להגיד לי איך בונים הכל מחדשמי יכול להגיד לי מתי הסיוט הזה ייגמר..."שיחה מרתקת עם קרן זורע על הסדנאות עם החיילים שיוצאים מהלחימה ולא באמת מצליחים לחזור הביתה, על קיבוץ בארי שלא ישוב עוד להיות כפי שהיה ועל התקווה שבסוף עוד יהיה טוב.
    1 hr 6 min
  • פרק 11- מיכל סלמון - "זה לא אותו הנגב, זה לא אותו הבית".
    "ברגע שהמחבלים נכנסים אלינו הביתה, אנחנו אומרים לילדים לשמור על השקט אנחנו עושים משהו שלא חשבתי שאני אעשה לילדים שלי - אנחנו מכניסים אותם לארון…"במהלך עשרה ראיונות שכבר עשיתי במסגרת הפרויקט "קולות מהעוטף", שמעתי אין ספור תיאורים שונים שהאוזניים פשוט מסרבות לשמוע ולהאמין שבאמת קרו.השבוע התיישבה באולפן מיכל סלמון שאת השבת הארורה העבירה בקיבוץ בארי יחד עם בן זוגה ושני ילדיהם הקטנים ושיתפה בכנות את מה שעברה. גם בשיחה איתה היו רגעים בלתי נתפסים להכלה, אחד מהם היה כאשר סיפרה על שגיא הגיס שלה: "שגיא עוטף בשמיכה את בתו בת ה 5 וקופץ איתה מפתח החלון של הממ"ד, הם עוברים דרך הפרגולה הבוערת ומשם הוא בורח כמה שהוא יכול אל עבר חצר של דירה בקרבת מקום. הוא שוטף במים את רגליו השרופות ומחביא את בתו מאחורי מכונת כביסה שעומדת בחוץ".מיכל נשואה לעמרי שפרוני בן קיבוץ בארי, שכל משפחתו מצד אמו הם חברי ותושבי בארי. בשבת של ה 7.10 הם מצאו את עצמם בסיטואציות מורכבות וכואבות, החל מטיפול בשגיא הפצוע, דרך שעות מורטות עצבים בממ"ד חשוך ומחניק, ללא הרבה מים ועם מחבלים שפורצים הביתה ויורים על דלת הממ"ד ועד הדאגה העצומה לבני המשפחה האחרים - אביה חצרוני, אחותו אילה (איילוס) חצרוני והתאומים בני ה 12 ינאי וליאל חצרוני שגדלו אצל אילה.הדאגה הסתברה כנכונה - אביה נורה בביתו ואילו אילה, ינאי וליאל מצאו את מותם בביתה של פסי כהן, שם התנהל אירוע "בני הערובה", בסופו הופגז הבית ע"י כוחות צה"ל ו 12 בני ערובה מתו.כאשר היא נשאלת מאיפה הכוחות להמשיך עונה מיכל: "הכוחות להמשיך זה החיים הקיימים, הילדים זה משהו שמרים אותנו יום יום ממש וממלא בשמחה ובטוב וביופי, בלעדיהם היה הרבה יותר קשה להתרומם".
    1 hr 14 min
  • פרק 10 - מיכאלה וצבי קורצקי - "מרפאה בסלון הבית".
    עוד ועוד סיפורי גבורה מהשבת הארורה צפים ועולים…זהו הסיפור של מיכאלה וצבי קורצקי מקיבוץ עלומים. אחות מיילדת בסורוקה שהיא גם האחות של הקיבוץ וסמח"ט תותחנים במילואים שמוצאים את עצמם באותה שבת פותחים מרפאה ניידת אצלם בסלון ומטפלים במספר פצועים בדרגות שונות, כאשר הם הולכים שפופים כדי שהכדורים ששורקים מחוץ לביתם לא יפגעו בהם.19 נרצחים תאילנדים ונפאלים ועוד 8 שנחטפו לעזה, אלו המספרים מהשבעה באוקטובר בעלומים. כמה עשרות מחבלים שפרצו מהשער האחורי של הקיבוץ הגיעו למגורי העובדים הזרים ולא ריחמו!בשלב מסוים המחבלים מתקדמים במהירות לעבר בתי המגורים של חברי הקיבוץ; עמיחי שחם, חבר כיתת הכוננות מזהה אותם, מקפיץ את יתר חברי כיתת הכוננות לעבר האזור ובכך מונע אסון גדול. בלחימה נגדם הוא נפצע מרימון שנזרק עליו ומפונה לביתם של מיכאלה וצבי.בהמשך מפנים לביתם גם את אייל יונג, חבר כיתת הכוננות שנפצע קשה והגיע אליהם מחרחר ועם קשיי נשימה. מתברר שהוא חטף שלושה פצעי ירי בגב. מיכאלה מגייסת את כל הידע שלה והציוד הרפואי המועט שיש בביתה כדי להעניק טיפול רפואי מציל חיים לפצועים, ובשלב הזה הם מבינים שאם לא יתפנה במהירות לבית החולים, הם יאבדו אותו.בשיחה עם גורמי החירום מתברר שהאפשרות היחידה היא לנסוע ברכב פרטי לתחנת מד"א בנתיבות ומשם באמבולנס לסורוקה. צבי מוצא את עצמו נוסע במהירות מטורפת בכביש 232 כאשר הוא מזגזג בין מכוניות שרופות וגופות שמוטלות על הכביש וכמעט ונורה מספר פעמים על ידי כוחותינו שחושבים שהוא מחבל. כל זאת מתרחש תוך שהוא עושה הכל כדי להשאיר את אייל בהכרה, מכיוון שמצבו הולך ומתדרדר. הוא מצליח לחבור לצוותי הרפואה בנתיבות והם מפנים את אייל לבית החולים סורוקה כאשר זמנו הולך ואוזל...ראיון מרתק עם מיכאלה וצבי שמפונים ומתאכסנים כבר יותר מארבעה חודשים במלון בנתניה.
    1 hr 4 min
  • פרק 9 - גליה שישיצקי - "עוד ישמעו דהרות סוסים בעוטף".
    "התחלנו לחיות את הרשימות - מי חטוף, מי נרצח, מי נעדר… בהתחלה לא ידענו, הנחנו שאביב פצוע. כל הזמן חיכיתי שתבוא המשלחת של הצבא. כל החיים מספרים לנו על המשלחת הזאת שהם באים ורואים אותם ודופקים בדלת ואנחנו דור לבנון אז כל הזמן כאילו חיכיתי שהם יגיעו. איך שפתחתי את הדלת אני רואה מאחוריו שלושה קצינים עם דרגות בכירות, ישר קלטתי, הסתובבתי וישר התחלתי לבכות, כי מיד הבנתי מה הולך להיות פה".את גליה זהבי מקיבוץ ניר עוז היכרתי בפעם הראשונה במחנה של תנועת השומר הצעיר כשהיינו בני 13. היא ובני גילה הפכו לחברים טובים שלי למשך כמה שנים. אני זוכר שהיא סיפרה שרכיבה על סוסים זו אהבת חייה ושהם גרים בנגב המערבי ומאוד התגאו בכך.השבוע, 35 שנה מאוחר יותר נפגשתי איתה שוב. הפעם היא גליה שישיצקי, מתגוררת בישוב אורנית כבר 15 שנה, אבל הלב שלה היה ונשאר נטוע עמוק בניר עוז, הקיבוץ האהוב שלה שלפני שלושה חודשים הוחרב, נשרף וספג מכה אנושה!בראיון עם ניחוחות נוסטלגיים והרבה כאב היא מתארת את התחושות בשבת הארורה, את הדאגה לחברי קהילת הקיבוץ, את העצב הכבד על כל מי שכבר לא איתנו וביניהם אביב אצילי ז"ל שנהרג בקרב על הגנת ניר עוז והיה אחיה למחצה ועל התקווה שהחטופים ישובו במהרה!בהפסקת האש היא מצאה זמן לבקר בקיבוץ: "הגעתי לאורווה ריקה זה היה קשוח מאוד מאוד כי הארווה תמיד היתה המפלט שלי. כשהייתי צריכה ללכת לבכות הייתי הולכת לשם, כשהייתי צריכה לנקות את הראש ולא להוציא את העצבים על כל העולם הייתי הולכת לאורווה, רוכבת וחוזרת בן אדם חדש ופתאום לראות את המקום הזה שבאמת היה לי בית לכל דבר, ריק, זה היה מאוד קשה". גליה, אמא לארבעה מתארת את השינוי שחל בה אחרי השבעה לאוקטובר: "האימהות תופסת אצלי מקום מאוד גדול בחיים, הילדים שלי רגילים לאמא במשרה מלאה. מאז השבעה לאוקטובר אני לא אותו בן אדם. יש להם במקרה הטוב רבע אמא".על השאלה מה יהיה? הוא עונה: "רק שהחטופים יחזרו ואז אפשר יהיה לדמיין שאנחנו חושבים על מה יהיה…"
    1 hr 3 min
  • פרק 8 - נועם לב רם - "סרט אימה בנובה".
    זו היתה אמורה להיות חוויה בלתי נשכחת! נועם לב רם, איש מחשבים מחדרה קיבל מבת הזוג שלו ג'ני מתנה ליום הולדתו ה 45, כרטיסים למסיבת הטבע במסגרת פסטיבל "נובה" שנערך בשטח פתוח ליד קיבוץ רעים.כמי שהשתתף בלא מעט מסיבות ואף הפיק בעברו מסיבות כאלו במשך 7 שנים, נועם התכונן בהתרגשות לאירוע. במשך כמה שעות הם רקדו ונהנו, פגשו במקרה את שלומי אח של ג'ני והיו בתחושה שעשו את הבחירה הנכונה בכך שהגיעו לשם.זו אכן היתה חוויה בלתי נשכחת אבל לא מהסיבות הנכונות - ברגע אחד הכל התהפך!בתחילה נועם לא הבין מה בדיוק קורה: "מעל שעה שאנשים סביבי נטבחים ונרצחים ואני לא מודע לכלום". בשלב הזה מבינים נועם וג'ני שהם בסרט אימה, נלחמים על חייהם וממש לא בטוחים שהם הולכים לשרוד אותו…הסרט כלל מנוסה עם הרכב בשדות שמסביב והצלה של כ 15 מבלים שאספו אליהם, ריצה בשטח כאשר כדורים שורקים מכל כיוון והתחבאות מתחת לעץ פומלה במשך כמה שעות, כאשר מחבלים עוברים במרחק של שני מטר מהם ורק בנס לא מבחינים בהם: "שם ראיתי את המוות, שם חשבתי על הגבורה שלי, שם חשבתי על הילדים שלי".חלפו כמעט 3 חודשים מאז השבת השחורה. שלומי אחיה של ג'ני נרצח ב"נובה" ונועם שגם איבד את אימו חודש בלבד אחר כך מנסה לאסוף את עצמו ולראות בכל זאת נקודות אור: "מתחת לעץ חשבתי - שאם חס וחלילה קורה לי משהו, אני מת עם חיוך ענק כי אני חי חיים של בחירה. קרה לי מלא שיט בחיים, כמו לכולם, אני לא שונה מאף אחד, אבל אני מבין שכל השיט הזה הביא אותי בדיוק לנקודה הזו שאני אמור להיות בה".נועם התיישב באולפן ובמשך יותר משעה תיאר בצורה מעוררת השראה וכנה סיפור נוסף שהוא בלתי נתפס מאותה מסיבה שהפכה לטבח נוראי, ויש לו גם מסר חשוב: "תעופו על החיים, תחוו. אל תחיו את הפחדים שלכם".
    1 hr 8 min
  • פרק 7 - יגאל שניידר - "משפחה בטיפול, מדינה בהפרעה".
    ליגאל ורוית שניידר יש תחביב - רכיבה על אופנועים כבדים. ב 6.10, יום אחד בלבד לפני השבת ששינתה את כולנו, הם חגגו לרוית יום הולדת בת"א ונכנסו לחנות של אופנועי סוזוקי, שם הבחינו באופנוע מוכר להם שעומד למכירה. זה האופנוע של יוסי והב מניר עוז, איש שהוא אגדה בתחום האופנועים והוביל במשך שנים מועדון רכיבה שבו חברים גם יגאל ורוית. הם סיכמו עם בעלי החנות לרכוש אותו וחזרו לביתם במושב נתיב העשרה, שם הם מתגוררים כבר 17 שנים.המושב שהוקם לאחר פינוי סיני כישוב של מפוני ימית, הוא ההגדרה למה שנקרא "ישוב צמוד גדר", פשוט כי הוא נמצא 100 בלבד מהגבול עם רצועת עזה!רוית גדלה בישוב יחד עם הוריה ולאחר שהכירה את יגאל הם נדדו למרכז וכאשר רון בנם הבכור היה כמעט בן שנתיים ורוית היתה בהריון עם תאומות בבטן, הם החליטו לחזור למושב נעוריה ולהקים שם את ביתם. "חיפשנו מקום פסטורלי עם אווירה כפרית", יגאל מספר.בשבת כבר התעוררו למציאות שונה לחלוטין. יגאל שהוא קצין משטרה וחמוש באקדח, הכניס את רוית והילדים לממ"ד ובנה במטבח עמדת ירי מאולתרת מתוך מחשבה שאם המחבלים יכנסו אליו לבית, הוא כבר יארוב להם. 21 אנשים איבד המושב באותו שבת שאופיינה בעיקר בכניסה של מחבלים בטרקטורונים ממונעים דרך האוויר ונחתו רק כ 50 מטר מהבית שלהם.  בנוסף למה שעברו, היכתה בהם גם הבשורה הקשה על כך שממש לא רחוק מהם בקיבוץ ניר עוז, נרצח יוסי והב ז"ל."בשבעה באוקטובר משהו נשבר", מספר יגאל.יעבור עוד הרבה זמן עד שיצליחו להתגבר על הטראומה: "אנחנו משפחה בטיפול ומדינה בהפרעה, כל יום זה יום חדש. קמים ומנסים לעכל את השבת הזאת. זו הפעם הראשונה שפחדתי על המשפחה שלי".מיד כאשר התאפשר להם, חזרו יגאל ורוית לחנות בת"א ויצאו משם בהתרגשות רבה רכובים על האופנוע של יוסי שגם נושא את שמו. ראיון רגיש עם אדם מרגש.
    57 min
  • פרק 6 - שיין לוי - "אני פה ואני שומרת עליכם".
    סנשיין פרז הגיעה לישראל מהפיליפינים בגיל 13. היא עלתה לארץ בעקבות אמא שלה לידיה, שנישאה לרמי נגבי, חבר קיבוץ עין השלושה שטייל בפיליפינים, פגש אותה, התאהב והם חזרו יחד לישראל.היא התגברה על קשיי קליטה, מנטליות ושפה וכל זאת כנערה מתבגרת, התאהבה בחיי הקהילה והקיבוץ שבעוטף עזה.בגיל 17 הכירה את דור לוי, מי שלימים הפך להיות בן זוגה ואבי שני ילדיה.כאן קוצר שמה לשיין, היא התגייסה לצבא, סיימה לימודי תואר ראשון בתקשורת חזותית ב"בצלאל", חזרה לקיבוץ ובנתה כאן את חייה לצד משפחתה.אביה החורג רמי נגבי ז"ל היה הרבש"צ המיתולוגי של הקיבוץ. בשבעה באוקטובר היא מצאה את עצמה סגורה שעות ארוכות בממ"ד עם שני ילדיה בני השנתיים והארבע, כאשר דור כמפקד כיתת הכוננות של הקיבוץ יצא להילחם ולהגן על הקהילה שלו. היא שמעה איך שלושה מחבלים מנסים לפתוח מבחוץ את חלון הפלדה של הממ"ד ללא הצלחה, מנפצים את דלת הכניסה וחודרים אל תוך הבית, שם נאבקו איתה על פתיחת ידית דלת הממ"ד.פעמיים היא נפרדה - פעם אחת מהילדים שלה, כאשר הבינה שעוד רגע המחבלים מצליחים להיכנס: "חיבקתי אותם חזק ואמרתי להם כמה שאני אוהבת אותם, כמה שהם חשובים לי ותודה על כל האושר שהם גרמו לי בשנים האלו שהם היו איתי" ובפעם השניה בטלפון עם דור: "תודה על כל השנים שלנו". הפרידות האלו קורות בזמן שהיא עוד לא יודעת שרמי נרצח בשעת בוקר מוקדמת בניסיון הגנה על הקיבוץ שכל כך אהב!בראיון מרגש שהעיניים לא יכולות להישאר בו יבשות, היא מתארת את רגעי האימה בממ"ד, את הקשר העמוק שלה לקיבוץ ולקהילה וכמובן מדברת על אביה החורג, רמי נגבי ז"ל שהיה לה כמו אבא לכל דבר: "הוא הוא שינה לי את החיים", היא אומרת בעיניים נוצצות.
    1 hr 1 min
  • פרק 5 - רעות קרפ - "את לא לבד".
    לפרק הזה מודבקת תווית של חובת האזנה! זה סיפור מתח מורט עצבים ובלתי נתפס שלקוח מעולם אחר.רעות קרפ - אמא לביאה מקיבוץ רעים, שלא נמצאת בשבת הארורה בקיבוץ ומקבלת הודעה מהטלפון של הפרוד שלה ובהודעה כותבת לה בתה בת ה 10: "אמא זו דריה, אבא נרצח וגם סתיו, הצילו!"בקור רוח מדהים, רעות מתקשרת לדריה, מדברת איתה במשך 3 שעות תוך כדי שהיא כותבת הודעות לחברי הקיבוץ שיבואו להציל את דריה ואת אחיה לביא בן השמונה וחצי שגם הוא נמצא בממ"ד.רעות שחששה שזו הפעם האחרונה שהיא שומעת את קולה של דריה, מחליטה להקליט את השיחה שבמקרה הכי גרוע ישאר לה זיכרון כלשהו. הפרק משלב שיחות מדהימות ומצמררות מההקלטות המקוריות שהקליטה רעות בטלפון שלה.בקיבוץ מתנהלים באותה שעה קרבות קשים בין כיתת הכוננות לעשרות מחבלים שרוצחים, שורפים וחוטפים. רעות שמבינה שדריה ראתה מראות קשים מנשוא ומדברת איתה כאשר היא מתחת לשמיכה כדי לא להמשיך ולראות את המתרחש, מגייסת את כל מה שיש לה כדי להישאר אופטימית ולהרגיע את ילדתה. בכל השעות האלו עדיין נכנסים מדי פעם מחבלים לבית, ודריה, ילדה אמיצה שנקלעה לסיטואציה שאי אפשר לתאר במילים, שואלת את אמה שוב ושוב היכן הצבא?!שיחה מרגשת ומרתקת שמגוללת סיפור שאי אפשר שלא לחשוב על מאפיינים שואתיים כששומעים אותו. "את לא לבד" חוזרת ואומרת רעות לדריה בכל השעות האלו. זה בדיוק מה שהרגישה רעות בעצמה מהדאגה של חברי הקיבוץ, עד הסוף הטוב שבו מגיע המושיע לחלץ את הילדים.נפגשתי עם רעות המלון שבו היא וילדיה מתאכסנים באילת ושמעתי על אהבה גדולה לקיבוץ, על עסק השוקולד המצליח שהיא ודביר ז"ל הקימו בעוטף, על הרגשות המעורבים שלה: "באותו היום זכיתי בילדים שלי מחדש" וגם על כך שלמרות המחיר ששילמו תושבי העוטף כל כך הרבה שנים ובעיקר בשבעה באוקטובר, היא מדגישה: "אנחנו לא חיים כאן בתחושה של שנאה. עוד לא אבדה תקוותנו, קשה לי לשנוא. אני יודעת שיש שם חמאס שהשתלט על הרצועה ויש שם אנשים שהם בדיוק כמוני".
    1 hr 12 min
  • פרק 4 - אביב לוי ונטע שעבלי - "חיים של אנשים בתיק אחד".
    אביב לוי ונטע שעבלי הם שניים מתוך תשעה חבר'ה צעירים שמתנדבים לשנת שירות מטעם תנועת "החלוץ" בקומונה בקיבוץ עין השלושה. הם הספיקו להיות רק כחודש בקיבוץ. חודש בו החלו להכיר את הקהילה, לעבוד בענפי הקיבוץ ולציין את חגי תשרי יחד עם תושבי המקום. בחודש הזה גם למדו מה לעשות במקרה של אזעקת "צבע אדום". הם ממש לא חשבו שיהיו סגורים שעות ארוכות בממ"ד וישמעו ממש מעבר לדלת את המחבלים שהסתובבו להם במבנה.בשיחה פתוחה מחדר בית המלון באילת בו הם שוהים, הם משתפים על החוויה המפוקפקת מאוד שעברו: "בזמן שהמחבלים היו בצד השני של הדלת, כתבתי להורים שלי ולחברה שלי הודעות פרידה", אביב מספר ונטע מוסיפה: "זה היה מאוד קשה! התפללנו בלי לדעת להתפלל, החזקנו ידיים, אחד תפס אולר והשני בקבוק יין, עומדים ומוכנים לכל מה שלא יבוא". לאחר שעות רבות ומורטות עצבים הם חולצו מהקיבוץ על גבי משאיות ממוגנות של הצבא. יושבים בשתי שורות ובאמצע תיקים ומזוודות. "ראיתי פשוט חיים של אנשים בתיק אחד", מסכמת נטע.
    42 min

About קולות מהעוטף

From the publisher's feed

איל להב משוחח עם אנשי העטוף ובני משפחותיהם על השבעה באוקטובר