בפרק הזה ננסה להבין איך הכותרת של האלבום ראבר סול שעדיין לא הייתה קיימת בשלבים המוקדמים של ההקלטות, שיקפה במדויק את מה שהביטלס ניסו לעשות: לקחת אלמנטים של מוזיקת 'סול', למתוח אותם ולהגמיש אותם כדי שישרתו את הנרטיב החדש והמורכב של השירים שלהם.

נתחיל בסיפור המרתק של 'דרייב מיי קאר'.

תארו לעצמכם את ג'ון מגיע לפול עם שיר שנקרא 'גולדן רינגז', שיר עם מילים סתמיות ודי משעממות. בפרק נשמע איך השניים הפכו את השיר הזה למפגן של שנינות, עם דמות נשית דומיננטית ומטפורות "תחבורתיות" שכולנו יודעים למה הן רמזו באמת.

נדבר גם על הסאונד החדש: ג'ורג' הביא ריף גיטרה בהשראת אוטיס רדינג, ופול מצטרף אליו עם ריף דומה על הבס, במה שהפך לאחד הקטעים הכי "גרוביים" של הלהקה מצד אחד אבל גם קטע פופ מהוקצע ומופק באופן נהדר.

משם נמשיך לדיי טריפר, קטע שנולד מתוך צורך נואש בסינגל חדש.

באותו יום הקלטה גורלי נכחו באולפן אורחות מסתוריות שהשרו אווירה משפחתית מיוחדת על הסשן בזמן שהן צפו בביטלס מרכיבים את השיר.

נראה את סידור הכלים הייחודי שפותח את השיר ונבין איך מתחת למעטפת של רוקנרול אנרגטי מסתתר טקסט חתרני.

ננסה להבין מה זה באמת "דיי טריפר" ואיך הביטלס הצליחו להגניב מסרים כאלו היישר ללב המיינסטרים הבריטי.

בפרק נתעכב גם על שיר של ג'ורג'. נשמע איך הוא הושפע עמוקות מהסאונד של ה"בירדס" והזיקה שלהם למוזיקה של ראבי שאנקר וגם מהגיטרה בעלת 12 המיתרים שקיבל בסיבוב ההופעות באמריקה. זהו שיר שמסמל את ההתפתחות של ג'ורג' ככותב שעומד בזכות עצמו.

לקינוח, נגיע ליהלום שבכתר. שיר שבו ג'ון פתח את הלב באופן חריג. נראה איך היצירה התפתחה מפואמה בוסרית שהייתה במקור רשימת מקומות נוסטלגית בליברפול והפכה לשיר מרטיט שנוגע בכולנו.

נדבר על המחלוקת בין ג'ון לפול לגבי זהות המלחין, וננסה לנחש מה באמת קרה שם בעבודה המשותפת שלהם, כשהלחן ספג השפעות של סמוקי רובינסון והמיריקלז.

והקסם האמיתי? הוא קרה כרגיל באולפן. ג'ורג' מרטין הרגיש שחסר משהו בעיבוד, ובעזרת טריק אולפני ותיק (ויצירתי במיוחד) ייצר קטע "באכי-בארוקי" שמתח את גבולות היצירה של הביטלס עוד קצת .

מוזמנים להאזין ולחזור איתי לאוקטובר 1965.