"אין משהו שעשיתי בחיים שלא נתן לי יותר ממה שאני נתתי".

כבר כמעט שנה שניצן שמעוני חי ועובד ברואנדה, שם הוא מנהל פרויקטים חינוכיים ומלווה משפחות של בעלי צרכים מיוחדים. אחיו בר שצעיר ממנו ב 6 שנים ומאובחן על הרצף האוטיסטי הוא זה שפתח לו את הדלת אל העולם האמיתי: "כשגדלים בחברה שהיא הומוגנית ולא חסר בה דבר, נורא קל לא לראות את העולם שבחוץ", הוא משתף.

הוא בן 32, בעל תואר ראשון בחינוך מיוחד ולימודי אפריקה ותואר שני בייעוץ חינוכי לחינוך המיוחד. בין לבין הספיק לעבוד כסייע בכיתה של ילדים עם אוטיזם וזוכר שזה התפקיד הכי משמעותי שעשה ("בגלל הממשק, הקרבה וההשפעה שיש על הילדים"), היה אחראי על בתי הספר של החינוך המיוחד בעיריית ת"א, עבד עם ילדים מבקשי מקלט, היה עוזר מחקר באוניברסיטה, התנדב באוגנדה במשך 9 חודשים וניהל שם את מערך ההתנדבות בבתי ספר, שם גם עבר להתגורר בבית יתומים, לאחר מכן ניהל את תחום החינוך בישראייד – הארגון ההומניטרי הכי גדול וותיק בישראל וכיום תוך כדי העבודה ברואנדה הוא עומד להתחיל את הדוקטורט שלו שככל הנראה יעסוק במחקר על משפחות של בעלי צרכים מיוחדים בישראל ובאפריקה.

בביקור הקצר שלו בארץ הוא הספיק לקפוץ לאולפן ולדבר על העשייה ועל הדרך שהובילה אותו לשם: "מי שמגיע לרואנדה יגיד שזה מקום נקי ובטוח וגם לא ירצה לחזור לארץ", על אחיו: "בר מלא באהבה ובחום, הוא משרה עלי תחושה של משמעות" ועל החשיבות של הנוכחות המשפחתית עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים: "יש המון טיפולים לעזרה, אבל אף שעה של טיפול לא תשתווה לזמן משפחתי. התא המשפחתי זה הדבר שצריך להתמקד בו, אלו האנשים שצריכים לקבל את הכלים כדי להיטיב את הצמיחה של ילדים עם צרכים מיוחדים".

ראיון עם המון הלב.