סיפור אחד

החיים של יעקב גוטרמן יכולים למלא בקלות חמישה פרקים בפודקאסט. הוא נולד בעיר פלוצק בפולין, כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה היה בן ארבע. משפחתו גורשה מהעיר, שהתה שנתיים בגטו, אחר כך גורשו גם משם ועברו מספר מקומות מסתור. אביו הצטרף למחתרת הפולנית בוורשה ונפל בקרב ביום הראשון של המרד. כשהיה בן 15 עלה לישראל והתגלגל בין מספר מקומות. מאוחר יותר נישא לרותי ולזוג נולדו שני בנים - רז וטל. קצת אחרי לידת בנו השני חלתה רותי בסרטן ונפטרה. כעבור כמה שנים הכיר את אניי, דיילת אוויר ילידת דנמרק. הוא נישא לה ונולדו להן שתי בנות - רנית ומיכל. 

יעקב עסק כל חייו בחינוך והוראת, בהסברה לנוער וביצירה בלתי פוסקת מאז היה בן 10! במהלך השנים הציג שלוש תערוכות יחיד ואייר כ-170 ספרים בישראל ומחוצה לה, בהם ספרי ילדים ונוער רבים וספרים הקשורים לעולם ולהוויה הקיבוצית.

הוא חווה בחייו הרבה עצב ואובדן. ביומה הראשון של מלחמת לבנון הראשונה, בקרב על הבופור, נפל בנו הבכור רז ששירת בסיירת גולני וזו היתה עבורו המכה הכואבת מכולן. 

לפני כשבועיים ציין את יום הולדתו ה 90! ולאחר מספר שנים בהן פחות דיבר על רז ועל האובדן האישי ולקראת יום הזיכרון, ביקשתי ממנו להיפגש ולספר על רז, ילד יפה התואר שלו ולשתף על אותו יום נורא בו התבשר על נפילתו. 

יעקב גייס את כוחותיו, המיקרופון נפתח ואני בעיקר שתקתי והקשבתי לאיש המרשים שיושב מולי, שמדבר ברהיטות וחדות, בלהט רב ומספר על רז שלו, על התחושות הקשות שיש לו כלפי השלטון וההנהגה, על ההתמודדות היומיומית עם האובדן, על היצירה שמלווה אותו כל השנים ולדבריו כנראה היא זו שגרמה לו לעמוד על הרגליים ולבחור לחיות, אבל גם על מקור קטן של אופטימיות שנובע מאהבתו העמוקה אל הארץ הזו.   

זו היתה עבורי שיחה שתיזכר ותיצרב עמוק בלב, עם איש יקר ומיוחד במינו! את המפגש סיימנו בגינה של יעקב, הרחנו יחד את פרח הלילך הפורח והיפה וכמובן עם סלפי למזכרת.

יעקב גלעד הוא מפיק מוזיקלי וכותב שחתום על שירים שהם נכס צאן ברזל בתרבות הישראלית, רשימה חלקית בלבד מונה את רוב שירי להקת בנזין, "מילה טובה", "ארבע לפנות בוקר" ו"עכשיו הכל בסדר" של יהודית רביץ, "ילדות נשכחת" הנפלא שכתב לנורית גלרון, "דרך הכורכר" של אריק סיני, "הכל עומד במקום" ו"סתיו ישראלי" של גלי עטרי ו"ילד אסור ילד מותר" המרגש והכואב של ריקי גל.

אבל יעקב גלעד מזוהה בעיקר עם אלבומי המופת שכתב ויצר יחד עם יהודה פוליקר: "עיניים שלי" ו"אפר ואבק" - אלבום חלוצי ששינה את פני התרבות הישראלית ובפעם הראשונה ייצג את זיכרון השואה מבעד עיניהם של הניצולים ולא פחות מכך של ילדיהם. 

בפרק מיוחד ליום השואה של 2025, נפגשתי איתו לשיחה על זיכרון השואה, על אמא שלו הלינה בירנבאום שמתקרבת לגיל 96 ועדיין מתעסקת יום יום בזיכרונות מאז. דיברנו ונתנו משקל לסוגיות כמו כמה משמעות יש ליום השואה מבחינתו היום? באיזה צבע נצבע זיכרון השואה לאחר השבעה באוקטובר? ואיך לזכור כדי לקום?

כמובן שנתנו מקום לאלבום "אפר ואבק" וליצירה של גלעד בן ה 74 שמדבר על המצב בעולם ובישראל ועל המורכבות הרבה: "אנחנו שוב בעידן שיש בו שליטים מפלצתיים כמעט בכל פינה בעולם ומאוד מפחיד לאן העולם הולך". הוא מדגיש שהעם היהודי צריך להיפרד מהנרטיב הקורבני ולצערו חושב ששום לקח לא נלמד, בינתיים.

הוא גילה שהוא מאוד רוצה לחזור שוב לבקר באושוויץ וסיים בתקווה שהוא עדיין מאמין שהטוב ינצח ושהאור יגבר על החושך.