סיפור אחד

חלפו כמעט 30 שנה מאז שחגי בן אברהם עלה על מטוס ונסע בעקבות האהבה…   

"הרגע שבו איבחנתי את עצמי כ׳דור שני להלם קרב׳ היה רגע מכונן בחיי". במשך 14 שנה למדה האמנית והצלמת שירז גרינבאום להכיר את אבא שלה מיכאל, הלום קרב ממלחמת יום הכיפורים.

עם הזמן הבינה שהיא דור שני לפוסט טראומה. הקימה את פורום "להאיר את הבית" ועכשיו היא מציגה תערוכה חדשה ועוצמתית שנוצרה דרך עדשת המצלמה. חודשים ספורים לפני פתיחתה של התערוכה, נפטר אביה.

בספר שמוצג בתערוכה היא כותבת: "מסתכל עליו עכשיו, מיכאל (מייקל) גרינבאום. כנראה האדם שהסתכלתי עליו הכי הרבה בחיי הבוגרים.  שמרתי עליו במבט לאורך 14 השנים האלו. שלא יעשה טעות, שלא יפול, שלא יאבד רגל בניתוח, שלא יחצה את הרחוב כשאוטובוס עובר, שלא יתפשט בכניסה לביטוח הלאומי, שלא יאבד את הבית, שלא ילך מכות".

ביקרתי בתערוכה העוצמתית שלה בגלריית האמנות P8 בת"א וישבנו לשיחה פתוחה ומרגשת, שם שיתפה בתחושות ורגעים חזקים בחייה: "בהיעדר תמיכה ואבחון מקצועיים, היה הבית בילדותי מקום של כאוס ומקור בלתי נדלה לכאב. אבי, שלא קיבל טיפול לאורך כ-30 שנה, סבל מהתפרצויות זעם, תפקוד לקוי, סיוטי לילה, אלכוהוליזם, ועוד סימפטומים רבים של הפרעת-דחק שנגרמת כתוצאה ממלחמה".

ארנון שני היה תלמיד טוב והתעסק בהטסת טיסנים, אבל לא חשב שהוא יכול להיות טייס. כשהיה בכיתה יב', התרסק טייס שגר ברחוב לידו ודווקא הדבר הזה עורר בו מוטיבציה להתגייס חיל האוויר.

את קורס הטייס עשה בזמן מלחמת ההתשה, בטיסה העשירית שלו במטוס מסוג פוגה הוא התרסק עם המדריך בשדה מוקשים. הם חולצו, הוא שבר את הגב, אך למזלו לא נגרם נזק למערכת העצבים שלו ולאחר החלמה של כ 4-5 חודשים, הוא נכנס לקורס אחר. 

במהלך מלחמת יום כיפור היה טייס קרב בטייסת 102 בחצרים. זו טייסת הסקייהוקים שיצאה למספר הגיחות הגבוה ביותר במלחמה, אך יחד עם זאת גם איבדה הכי הרבה מטוסים במלחמה, כולל חברים שלו שנהרגו.

הוא מעיד על עצמו שלאורך השנים היה קצת פוסט טראומטי: "יש בי רמה של חוסר ריכוז. עקב כך גם עזבתי את האקדמיה". הטיפוס ההרפתקן הטיס לא מעט שנים מטוסי ריסוס (גם שם התרסק פעמיים) וכיום נהנה מהמשפחה המורחבת והנכדים.

"לאחר זמן מסוים משתרר שקט, הכול מלא עשן, האוזניים חרשות. עמדנו כשישה חיילים בצד של הקשר מסתכלים אחד על השני, ואז נשמעה קריאה מבחוץ 'היי חברה צאו החוצה', אני צועק בחזרה 'מי אתה? מה אתה עושה בחוץ?' בתשובה הוא אומר 'נכנענו והמצרים מבינים שאתם בפנים ואם לא תצאו יהרגו את כולם'."

יגאל כוחלאני נושא עימו כבר 50 שנה את הצלקות הנפשיות מהכלא המצרי ומהשירות הארוך בסיני עוד לפני שפרצה המלחמה.

כיום הוא מכהן כיו"ר עמותת "ערים בלילה" - עמותת חיילי צה"ל שהיו בשבי האויב, עמותה שפועלת במישורים רבים למען פדויי השבי. יש לו טענות רבות לממסד ולמשרד הביטחון באשר לטיפול בשבויים לאורך השנים.

על החקירה לאחר ששוחרר מהכלא המצרי הוא מספר: "כאשר התחלתי לדבר על המצב לפני המלחמה ועל האדישות הצבאית, חוסר הרצון של הפיקוד לקבל את הדיווחים שלנו על התעצמות המצרים מולנו, על ההזנחה של המעוז, על חוסר ציוד לחימה ועוד, הם לא הסכימו לשמוע - זה לא עניין אותם, הראש שלהם היה במידע שהיה לי והייתי יכול למסור למצרים".

יגאל כתב מעין יומן המגולל את מה שעבר עליו במעוז "מצמד", בכלא המצרי כשבוי וגם לאחר השחרור במתקני השב"כ. הוא שלח אותו אלי והסכים שאספר בקולי את מה שעברו הוא וחבריו במהלך התקופה הזו. 

עמוס ארזי התבשר על כך שתפרוץ מלחמה כבר בבוקר השישה באוקטובר, אבל הוא בוודאי לא תיאר לעצמו שיצא ממנה עם פציעת ראש, חברים מהפלוגה שלא חזרו וזיכרונות לא פשוטים מאותה תקופה.

הוא נולד בקיבוץ בית אלפא והתגייס לגדוד 202 של הצנחנים, השתחרר בסוף 1968. לאחר מכן במילואים שירת בגדוד 66, בחטיבה 55 של הצנחנים.

בשיחה פתוחה הוא משתף ונזכר ביום הכיפורים עצמו כאשר הגיעו אליו עם הוראה ברורה: "קח את עצמך וסע עם הטנדר שלך אל עבר השדה באזור רמת דוד כי היום בשעה 14:00 עומדת לפרוץ מלחמה!"

לאחר מספר ימים הגדוד שלו הוטס במטוס הרקולס לסיני. שם הגיעו למפקדת "בלוזה" ומשם נשלחו למקומות אחרים ולמשימות. הוא נחשף למראות לא פשוטים בכלל, למשל כאשר ראה משאית ועליה הרבה מאוד גופות של חיילי צה"ל. בהמשך כאמור נפצע, החלים וביקש לחזור לסיני.

בסיכום הראיון הוא אומר: "אישתי אומרת לי שכל מי שהיה שם הוא שרוט וקצת הלום קרב ולא מטופל והיא צודקת".

הכנות והפתיחות של עמוס במהלך הראיון ריגשו אותי מאוד!

פלוגה א' של גדוד 906 של הנחל עמדה לסיים תוך ימים ספורים את קורס המ"כים בבסיס מחווה אלון. תמונת המחזור כבר צולמה, הזמנות נשלחו לטקס הסיום ורק נשאר להתאמן על תרגילי הסדר למפקד הסיום, אלא שלצבאות הסורים והמצרים היו תוכניות אחרות. 

עוזי לנדאו היה אחד מאותם קצינים שהעבירו את הקורס. כסגן מפקד הפלוגה הוא מצא את עצמו תוך זמן קצר מוביל את הפלוגה לסיני.

למרות שחלפו 50 שנה, הוא מתאר בצורה חדה, ברורה ומרתקת מאין כמוהה את מה שעברו שם ובמיוחד את הקרב ההירואי שלו ושל לוחמיו בהגנה על מעוז בודפסט.

בסיום השיחה איתו, עוזי הקריא באוזני מכתב מרגש מאוד שכתב לחיילי ומפקדי פלוגת החרמש ושאר הכוחות שנשלחו לחבור אלינו למוצב בודפסט וכך הוא מסיים אותו: "לפי הרגשתנו באותו בוקר ה 15.10.73 נוצרה ברית דמים בינינו, אין לנו דרך לנחם אתכם, רק להיות איתכם בדממה ולפנות לכם מקום של כבוד בליבנו עד יומינו האחרון"

שנים אחר כך חש בהתקפי חרדה. בעצת הרופאה שלו הוא החל לגלות את עולם היוגה והבין שכך הוא יכול להרגיע את הנפש. הוא עוסק כבר כ 20 שנה בתחום ובעצמו מורה ליוגה.

הדבר שהכי בלט בשיחה עם עוזי היתה הצניעות שלו והדגש על הרעות ועל אחוות הלוחמים של הפלוגה.

פגשתי אדם מיוחד במינו ומעורר השראה!

מתי חי הוא בן יחיד להורים שאיבדו כל אחד בנפרד את בני זוגם וילדיהם בשואה, שרדו ועלו לארץ. הוא גדל בבית שהיו בו הרבה מאוד שתיקות: "אבא שלי נשאר דתי למרות השואה ואמא שלי הפסיקה להיות דתיה בגלל השואה וזה הבית שגדלתי בו", הוא משתף. 

מתי חי התגייס לבני משקים של הנח"ל ואת עיקר המלחמה עבר במעוז "בודפסט" בסיני: "אני זוכר את היום השני למלחמה, היתה אנדרלמוסיה מטורפת, אתה רואה שאף אחד לא באמת יודע מה קורה". הוא היה שותף לקרב ההתנגדות ההירואי של חיילי פלוגה א' של גדוד 906 של הנח"ל שהגנו על מעוז "בודפסט". 

לקראת סיום הראיון הוא משתף בזיכרון מרגש במיוחד שחווה: "בסוף יום לחימה במעוז התכנסנו באחד הבונקרים כדי לסכם את היום ואני זוכר שאחד החבר'ה קם ואמר: "אני מרגיש תחושה שלא הרגשתי אף פעם בחיים, אני מרגיש שאני נמצא בו ב'בודפסט' בשפיץ של ההיסטוריה, שמאחורי נמצא הגדוד, ומאחוריו החטיבה, האוגדה וסיני וארץ ישראל וכל ההיסטוריה של העם היהודי מאז אברהם אבינו ואני בזה שאני יושב פה, אני ממשיך את ההיסטוריה של העם היהודי".

מתי בן 69 כיום, הוא איש חינוך, מדריך לידיעת הארץ ומדריך טיולים באפריקה, הוא האיש שיזם את הקמת המכינות הקדם צבאיות, היה בעברו ראש מדור ידיעת הארץ בחיל החינוך, מנהל בתי ספר שדה של החברה להגנת הטבע ובין המקימים של המנהל לחינוך ערכי במשרד החינוך.