סיפור אחד

כמעט 30 שנה אחרי הטבח במערת המכפלה, אלישע מיטב, החייל הסדיר הראשון שנכנס למערה דקות בודדות לאחר הטבח שביצע שם ברוך גולדשטיין, עדיין נושא עימו את הקולות והמראות הקשים מאוד אליהם נחשף.

בשיחה כנה ועוצמתית הוא מתאר את מה שעבר עליו שם ובעיקר את החיים שאחרי: "התחלתי לאבד את תחושת הזמן, את תחושת התאבון ואת תחושת השייכות". למרות הנפש הפצועה, הצבא החזיר אותו משום מה לשירות קרבי רגיש. לאחר השחרור, בניסיון להירפא מהטראומה הוא פקד במשך שנה וחצי בתי קברות והצטרף להלוויות אקראיות במטרה לשחרר ולבכות. לאחר מכן עבר קורס לאבטחת אישים, איבטח את הרכבות בתקופת הפיגועים של 1995 ואז קיבל צו גיוס למילואים. בנקודה הזו השתלטו עליו חרדות, הוא ברח לסמים, חשב על התאבדות, אבל לבסוף בחר בחיים והגיע למחלקה

הפסיכיאטרית ברמב"ם, שם אישפז את עצמו.

מכאן החל מסע הריפוי שלו - הוא התחבר לאמנות הרחוב, למד בלונדון ובסיציליה, עסק בקרקס והרגיש שהאמנות מרגיעה אותו ומרחיבה

אצלו את העולמות הפנימיים הבריאים שלו, בהמשך התחתן ונולדו לו ולבת זוגו שני ילדים.

כילד גדל מספר שנים בשארם א-שייח' בגלל עבודתו של אביו, הוא למד את השפה הערבית והתקרב אל העולם הזה. במהלך השנים יצר קשר עם משפחות הנרצחים במערה ועד היום הוא הולך

לבקרם בחברון ומתקבל שם בחום.  

בחודשים האחרונים החל בהליך שיקומי ולפני כחודש החל תהליך כדי להיות מוכר כפוסט טראומטי על ידי משרד הביטחון.

 זהו החלק הראשון בשיחה המרתקת והמרגשת עם אלישע מיטב.

"אין משהו שעשיתי בחיים שלא נתן לי יותר ממה שאני נתתי".

כבר כמעט שנה שניצן שמעוני חי ועובד ברואנדה, שם הוא מנהל פרויקטים חינוכיים ומלווה משפחות של בעלי צרכים מיוחדים. אחיו בר שצעיר ממנו ב 6 שנים ומאובחן על הרצף האוטיסטי הוא זה שפתח לו את הדלת אל העולם האמיתי: "כשגדלים בחברה שהיא הומוגנית ולא חסר בה דבר, נורא קל לא לראות את העולם שבחוץ", הוא משתף.

הוא בן 32, בעל תואר ראשון בחינוך מיוחד ולימודי אפריקה ותואר שני בייעוץ חינוכי לחינוך המיוחד. בין לבין הספיק לעבוד כסייע בכיתה של ילדים עם אוטיזם וזוכר שזה התפקיד הכי משמעותי שעשה ("בגלל הממשק, הקרבה וההשפעה שיש על הילדים"), היה אחראי על בתי הספר של החינוך המיוחד בעיריית ת"א, עבד עם ילדים מבקשי מקלט, היה עוזר מחקר באוניברסיטה, התנדב באוגנדה במשך 9 חודשים וניהל שם את מערך ההתנדבות בבתי ספר, שם גם עבר להתגורר בבית יתומים, לאחר מכן ניהל את תחום החינוך בישראייד – הארגון ההומניטרי הכי גדול וותיק בישראל וכיום תוך כדי העבודה ברואנדה הוא עומד להתחיל את הדוקטורט שלו שככל הנראה יעסוק במחקר על משפחות של בעלי צרכים מיוחדים בישראל ובאפריקה.

בביקור הקצר שלו בארץ הוא הספיק לקפוץ לאולפן ולדבר על העשייה ועל הדרך שהובילה אותו לשם: "מי שמגיע לרואנדה יגיד שזה מקום נקי ובטוח וגם לא ירצה לחזור לארץ", על אחיו: "בר מלא באהבה ובחום, הוא משרה עלי תחושה של משמעות" ועל החשיבות של הנוכחות המשפחתית עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים: "יש המון טיפולים לעזרה, אבל אף שעה של טיפול לא תשתווה לזמן משפחתי. התא המשפחתי זה הדבר שצריך להתמקד בו, אלו האנשים שצריכים לקבל את הכלים כדי להיטיב את הצמיחה של ילדים עם צרכים מיוחדים".

ראיון עם המון הלב.

אבי אביטל הוא "ילד טוב בת ים", שם חווה ילדות שמחה, הרבה הליכה לים ופחות בית ספר. לאחר שסיים את לימודיו ללא תעודת בגרות ועם הרבה חוסר אמונה בעצמו, הוא התגייס לגולני, השתחרר ועבד עם אביו כפועל בניין.

לאחר טיול ארוך בעולם חיפש עבודה עם נתינה (ערך שהוחדר בבית) ובמשך 12 שנים טיפל בנכי צה"ל שעברו פציעות קשות! הוא עסק בספורט, התחרה במרתונים, פגש את לימור, הם הקימו משפחה, הוא הקים עסק מצליח של גינון והחיים נראו מאושרים מאוד! דווקא אז, לפני כ 10 שנים חווה אירוע ששינה את חייו מן הקצה אל הקצה. כבל מתח גבוה פגש את המסור איתו עבד בגינה בבית ברמת השרון. הוא התחשמל בעוצמה אדירה וחווה פציעה ש 90%

מהאנשים לא שורדים. כאשר הוא בהכרה מלאה ומרגיש את גופו עולה בלהבות, חש דיאלוג פנימי עם עצמו – האם לוותר ולסיים את החיים עכשיו, או להיאחז ביצר הטוב... הוא תפעל את האירוע, הכווין את האמבולנס אליו, ומכאן החל מסע אדיר של טיפולים, כאבים, משפחה מדהימה שלא עוזבת לרגע, מחשבות על החיים והתמודדויות שלא נגמרות...

בשיקום הארוך בבית לווינשטיין הלך שעות עם ההליכון ובניגוד להמלצות של הצוות עשה הרבה מעבר למה שמותר, דבר שעזר לו בשיקום הפיזי והנפשי.

"לקראת השחרור מבית לווינשטיין הפסיכולוג אמר לי שאני חייב להיפרד מאבי הישן ולהשאיר אותו שם. בכיתי כמו תינוק במשך שעות ואז פתחתי צוהר להכיר את אבי החדש ולהתחיל להתיידד איתו", הוא משתף.

ראיון עם אדם חזק ואופטימי ללא תקנה שמאז שיקם את חייו, הוכיח לעצמו (ולסביבה) שהוא מאמין בעצמו, סיים לימודי עבודה סוציאלית וכבר 4 שנים שהוא עובד במועצה האזורית עמק חפר, מעביר הרצאות למגוון אוכלוסיות כדי להראות שאפשר לצאת מהמקום הכי נמוך ולמרות שיתוק חלקי ברגליו הוא כבר רץ פעמיים בשבוע 7 ק"מ.

"נדרתי נדר שרק ב 2 דקות הראשונות של הבוקר אני מרשה לעצמי להיות בתסכול, מיד אחר כך אני יוצא לחיים האמיתיים עם הקשיים, עם הבעיות ועם השמחות".

ראיון עם נשמה.

ענבל מוגילבסקי ילדה ארבע פעמים. לפני כשנה בלידה השלישית היא חזרה הביתה ללא התינוקת, אבל מסיבות ששימחו זוג אחר.

לאחר שכבר ילדה בת ובן, היא החליטה שעכשיו הזמן להעניק גם לזוגות שלא שפר מזלם. בתהליך שכלל עמידה בהרבה קריטריונים נוקשים, הכנה נפשית, התייעצויות, חישובים ולא מעט שכנוע של בן הזוג יובל, ענבל נכנסה למסע של לידת פונדקאות.

בשיחה פתוחה היא מספרת על הסיבות להחלטה (אלטרואיזם בלבד), על הביקורות שיש כלפי סוכנויות הפונדקאות בארץ והכניסה לתהליך

עם מלווה אישית.

היא משתפת בגילוי לב שהחליטה באופן מודע לא להיקשר רגשית לתינוקת

שנשאה בביטנה ומתייחסת למה שמבחינתה הוא הדבר הכי משמעותי בתהליך – החיבור והפרידה מהתינוקת.

לפני כשבועיים היא שוב ילדה, הפעם חזרה עם התינוק הביתה ובין הנקה להחלפה, היא הגיעה לאולפן עם תינוק בעגלה.

ראיון שכולו נתינה.

בחלק השני של השיחה הכנה - גיא גרוסמן חולק בחוויות שלו משביל ישראל, מספר על נקודת המפנה מול הנוף המדברי שם גילה מחדש את הישראליות והחליט שמאותו יום הוא מתחיל לחיות את החיים שלו בצורה הכי טובה שהוא

יכול. אז גם החל להתמודד עם רגשות האשמה שהוא נושא, נחשף למסעות של עמותת "בשביל המחר", הגיע איתם עד בית הנשיא ונזכר באיציק סעידיאן שהיה איתו בנגמ"ש.

מאז הוא הספיק להיות ראש מכינה, להקים משפחה ולהיות אב לשתי בנות וכיום הוא מנהל הפעילות של "אופנים", עמותה שפועלת לצמצום פערים בין הפריפריה למרכז במתן שוויון הזדמנויות בחינוך.

"אני מנסה להסתכל על הפוסט טראומה בעיניים פקוחות כל הזמן ולא להיבהל אם יש לי נפילות, אבל גם לא להיות יותר מדי יהיר כשאני במקומות שאני מרגיש שהכל פשוט לי וקל לי".

שיחה שהיא הגדרה להשראה!

גיא גרוסמן גדל ביישוב קטן בגליל, היה פעיל בתנועת הנוער והרגיש שהוא חי בתוך בועה. מתוך הרצון לחוות את כל שכבות האוכלוסייה ולהתחיל מאותה נקודה, הוא בחר להתגייס לגדודים של גולני. הוא טיפס ועלה בסולם הדרגות ובמבצע "צוק איתן" פיקד על צמד הנגמ"שים של מחלקת הסיור של גדוד

13 במה שהוגדר "אסון סג'עייה". שבעה חיילים שלו נהרגו, ביניהם החייל

החטוף אורון שאול. בסיום הלחימה כאשר הוא פצוע בעצמו, נאלץ להתמודד עם ביקורות והאשמות שכוונו אליו ואל תפקודו באירוע וכל זה בנוסף לטראומה האישית איתה הוא מתמודד עד היום.

בשיחה אמיצה וישירה הוא מספר על הקשר המיוחד עם אורון שאול, משתף בתחושת נבגדות מצד המערכת ואיך עד היום אף מפקד מצה"ל לא ישב איתו לתחקיר אחד על אחד ושאל אותו מה קרה שם מנקודת מבטו.

ביום שחרורו נסע מהבקו"ם היישר לסבא שלו כדי

לבקש את רשותו לעזוב את המדינה ולא לחזור לפה.

ענת סמסון יופה היא יושבת ראש הועד המנהל וממקימי העמותה "בשביל

המחר", עמותה שמסייעת ללוחמים ולוחמות בהתמודדות עם חוויות לחימה באמצעות פעילות קבוצתית מונחית בטבע.

בשיחה מרגשת ופתוחה היא משתפת בפצע שעדיין מכאיב – (רצח אביה חנן סמסון ז"ל על ידי מחבלים לפני 54 שנים ב"מרדף המערה" בבקעת הירדן), נזכרת ברגע בו שמעה את המשפט "לכו לעזור לחיילים שחזרו הביתה ולא חזרו לחיים" והקימה את "בשביל המחר", מספרת על הליווי הצמוד והקשר המיוחד שלה עם איציק סעידיאן וטוענת שלמרות שהמקרה הזה עורר קצת את משרד הביטחון וקרו שם דברים טובים, הטיפול הבירוקרטי בהלומי קרב הוא עדיין לאט מדי, מעט מדי, קשה ומאוד מאוד מתסכל.

ראיון עם אישה מעוררת השראה שבמשך הרבה שנים ועם המון סבלנות, הצליחה לגרום לגורמי הביטחון להבין שהעמותה שהקימה עושה את הדבר הנכון עבור הלומי קרב. כיום הם מוציאים בשנה כ 50 קבוצות של לוחמים למסעות החשובים ועוד רבים ממתינים בתור.

יובל מלחי הוא מחלוצי עולם הפודקאסטים בישראל.

כבר בשנת 2008 ייסד את "קטעים בהיסטוריה" ומשנת 2013 הפך לפודקאסטר הראשון בישראל במשרה מלאה.

כיום הוא אחד מהעסוקים בתחום עם מיליוני האזנות מצטברות כמעט בכל בית ורכב בישראל, כאשר אלפי הורים מודים לו על "היסטוריה לילדים".

התכוננתי לראיון קליל וזורם על הדרך אותה עשה במהלך השנים, המעבר מעולם ההיי טק אל המיקרופון ועל סוד הקסם שלו לדעת איך לספר סיפור.

בפועל הפרק יצא עמוק וחשוף עם שיתוף כנה על טראומות שונות שחווה בחייו, עיניים נוצצות ובורקות כאשר סיפר על התגובות שהוא מקבל מהורים לילדים שמאזינים לו, התוכניות שיש לו לעתיד (רמז – לא פודקאסטים) ומסר אחד חשוב לאומה.  

האזנה מצוינת!

כבר תקופה ארוכה מתנהל מאבק עיקש במוסדות השלטון וברחובות כאשר המילה הכי מושמעת היא דמוקרטיה.

אורי קידר סוגר כמעט 6 שנים כמנכ"ל תנועת "ישראל חופשית" שמובילה שורה ארוכה של יוזמות ומאבקים ציבוריים לקידום חופש דת וחיזוק הדמוקרטיה. התכוננתי לראיון עם הרבה מושגים מסובכים מתחום האזרחות, אבל בפועל אורי פתח את הלב ודיבר על פטירתו של אביו לפני כ 10 שנים מסרטן, על החלל שנפער, על כך שקרא לביתו על שם אביו ועל ההשפעה החזקה שהוא הותיר עליו: "אני מתכנן מעט, מנסה להסתכל קדימה, אבל משתדל לא לבנות תוכניות ארוכות טווח", הוא אומר. בשיחה הוא נזכר בתוכנית ההתנתקות שם היה חייל בסדיר, במאבקים החברתיים אותם הוביל בתפקידו כיו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בן גוריון ובתקופה בה היה יו"ר צעירי מפלגת העבודה. הוא בהחלט לא פוסל את האפשרות להיכנס לפוליטיקה בעתיד, אבל כמי שמרגיש קודם כל כקיבוצניק גאה, אחד היעדים הבאים שלו הוא להיות מזכיר הקיבוץ בו הוא חי.

זה סיפור על נתינה, על הגשמת חלומות ועל קבוצת

אנשים נדירים שיש להם מטרה אחת - לבנות קהילה שתקבל.

תמר שני גל היתה על המסלול הבטוח להצלחה בתחום הבישול

הבינלאומי והקונדיטוריה. אחרי לימודים בלונדון, עבודה במסעדת שני כוכבי מישלן של

השף גורדון רמזי היא החליטה שהיא חוזרת לארץ. כאן העבירה סדנאות בתחום והתגלגלה

להעביר חוג בישול לילדים על הרצף האוטיסטי. תמר שבאה ממשפחה של מטפלים (אמא שהיא

פרופסורית ללקויות למידה) הבינה שזה התחום המתאים עבורה.

במקביל היא ובן זוגה הצטרפו ל"גרוטראלי" – מסע גרוטאות בשטח ומאוחר יותר לעמותת "פאראגרוטראלי",

שם בונים מכוניות מיוחדות לילדים מיוחדים.

כיום היא עובדת במרכז "מחוברים" שמטפל באמצעות קבוצות חברתיות בילדים ונערים עם אוטיזם ובזמנה האחר היא וחבריה מגשימים

חלומות במסעות עוצמתיים ומעוררי השראה לילדים עם מוגבלויות שונות, למשפחות שלהם ולקהילה שמסביב.

הכינו את המימחטות.