"האם הבאנו ילדים לעולם כדי שישמרו עלינו, או הבטחנו להם שאנחנו נשמור עליהם?"

יולי כהן היתה ילדה טובה מצהלה, דור שישי בארץ ונצר למשפחת שלוש שעלתה ממרוקו, התיישבה ביפו והיתה בין המשפחות שהקימו את העיר ת"א.

ב 1978 בהיותה דיילת אל על היא נפצעה בפיגוע חבלני שבוצע נגד צוות אל על בלונדון על ידי החזית העממית לשחרור פלשתין. פאהד מיהי, המחבל שפצע אותה ורצח את עירית גדרון ז"ל שהיתה גם היא דיילת, נכלא לשנים ארוכות בכלא הבריטי.  

במלחמת לבנון הראשונה היא שירתה כקצינה בקבע בחיל האוויר ולאחר הטבח בסברה ושתילה עזבה את הצבא: "הבנתי את כוחה של המדיה והבנתי את כוחו של השקר וזה גרם לי לעזוב את הצבא והלכתי ללמוד תקשורת ואחר כך קולנוע". באמצע שנות ה 80 בארה"ב נחשפה לתעשיית הסרטים ועשר שנים מאוחר יותר החלה בעצמה לצלם סרטים דוקומנטריים. ב 1999 ראה אור סרטה "כלוב הזהב" שמביא את סיפורו של עמאד סבע שהיה עציר מנהלי בכלא מגידו במשך 20 חודש, ללא הרשעה, ללא משפט, בשל התנגדותו להסכם אוסלו. בהמשך יצרה את סרטה הידוע ביותר "המחבל שלי" שיצא בשנת 2002 ובו היא מתמודדת עם היותה אמא ישראלית שחרדה לתת לבנות שלה לצאת לקניון שמא ייפגשו במחבל מתאבד פלשתיני ומצד שני היא בדרכה להתפייס עם אותו המחבל שירה עליה ואף לעזור לו להשתחרר מן הכלא אחרי שנים ארוכות!

כיום היא יוצרת מוערכת ועטורת פרסים שונים וברשימת הסרטים שלה מופיעים גם "ציון אדמתי", "האח שלי" (על אחיה החרדי איתו לא היתה בקשר 25 שנה), "מקדש מעט מאהבתנו", "ישראל שלי" וסרטה האחרון "על זכותנו הטבעית" (שעוסק ברלוונטיות של מגילת העצמאות) שיצא ב 2020. בימים אלו היא מגייסת כסף לסרט חדש שיעסוק בקונפליקט של הר הבית. ביחס למה שקורה במדינה היא אומרת: "אין לי לצערי אזרחות אחרת, או דרכון אחר, אין לי ברירה אז אני כאן ומנסה לשמור על אופטימיות". 

פגשתי אותה לשיחה עמוקה על היחסים שלה עם הוריה, על החברה הישראלית ועל הסיכסוך הישראלי-פלשתינאי המתמשך.

נתי להב היא הבעלים של משרד החקירות המצליח "להב-טנא חקירות" שמזוהה יותר מהכל כמשרד שמפצח כבר 15 שנים את המקרים המורכבים בתוכנית "אבודים" עם צופית גרנט.

אבל לפני שהגיעה להיות שם דבר בעולם החקירות, היא עברה דפוס חיים מיוסר וגדלה עם חרדות מאוד גדולות באופן יום יומי: "סבתא שלי שהיתה שורדת אושוויץ היתה אישה מדהימה והיא הגיבורה של החיים שלי, היא עיצבה את החיים שלי ואת מי שאני היום. ברגעים הקשים בילדותי היא היתה אומרת לי את המשפט 'חייבים לחיות, לא משנה מה'. זה מוטו מאוד חזק שלפעמים גרם לי לחיות תחת סבל מאוד קשה, אבל זה מושרש בי כל כך חזק!"

היא גדלה עם אבא מהמר כפייתי ששאב את כל הסביבה אל תוך מחלת ההימורים שלו, אמא שהיתה חולה הרבה שנים ואחות שצעירה ממנה שהיתה צריכה לדאוג גם לה: "לא יכולתי לראות את החיים שלי בלעדי אמא שלי, היא היתה אי של טוב לב ושל אמון ומשהו שטוב בחיים והיא נפטרה כשהייתי בצבא". כילדה בבית ספר יסודי היתה חוזרת בצהרים, נכנסת לבית שיש בו עמוד עשן ואנשים משחקים קלפים סביב שולחן במשך יממות. מגיל 15 תוך כדי לימודים ניהלה את המסעדה הכושלת של אבא שלה, כאשר כל הכסף הלך להימורים שלו. אחרי השירות הצבאי ובזמן הלימודים נכנסה לעבוד במשרד חקירות כאשר החליפה למשך שלושה חודשים פקידה שיצאה לחופשת לידה. היא עבדה בשכר מינימום ועם ביטחון עצמי נמוך מאוד. במשרד שהיה עם רוב גברי מובהק חיפשו דמות נשית לחקירה תחת כיסוי. למרות הפחד ולהפתעתה היא היתה מצוינת והבינה שיש לה יכולת ייחודית להוציא מידע מאנשים והחלה להתקדם בתחום. תוך מספר שנים הפכה להיות החוקרת הכי טובה במשרד, פיצחה תעלומות שאף אחד מהחוקרים לא הצליח לפענח, פיתחה שיטות חקירה ייחודיות והפכה לשם דבר בתחום החקירות. עם הרבה עצמאות ואומץ פתחה את משרד החקירות שבבעלותה ולאט לאט במשך שנים בנתה את עצמה. בשנת 2009 קיבלה פנייה מתוכנית הטלוויזיה "אבודים". היא פתרה מקרה של אדם שמחפש את אחיו התאום ומאז התוכנית מוכרת בכל בית.

"באיזשהו מקום אני אומרת שאמא שלי בזה שהיא נפטרה, בעצם הצילה את חיי כי לא הייתי מגיעה לטיפול פסיכולוגי".

פגשתי את נתי לשיחה מרגשת ומעוררת השראה.

"אנחנו כהורים התנדנדנו בספקטרום הזה של הרגשות בין רצון שהוא לא יסבול ושהכל יגמר, לבין האהבה הגדולה אליו והרצון להיות איתו ושהוא יגדל להיות הכי טוב שהוא יכול".

 ערן מזרחי איבד את בנו רז ז"ל לפני כ 20 שנה כשהוא רק בן כמה חודשים, לאחר שנולד במצב מורכב עם מגבלה בתנועה של המפרקים ולא היה ברור איך הוא הולך להתפתח כילד. 

ד"ר מורית בארי היתה רופאת ילדים צעירה כאשר הם נפגשו: "אני זוכרת היטב את ערן ומירית, הם נכנסו לי ישר ללב. הם הבינו שיש כאן התמודדות לא פשוטה והיו פרטנרים מלאים בהחלטות לגבי רז". בית החולים השיקומי לילדים "אלין" בירושלים שמשלב ידע רפואי מתקדם, סיעוד ילדים ומקצועות בריאות רבים, הוא נקודת החיבור ביניהם, כפי שמעיד ערן: "בית חולים אלין זה מקום של תקווה. יום אחד פשוט נזרקנו לתוך עולם של רופאים ומושגים שלא הכרנו, עולם שלא ידענו בכלל שהוא קיים ובתוך כל השחור הזה כשהבן שלי סובל מול העיניים, פתאום היתה מן נקודה של אור וזו היתה מורית". כבר 12 שנה שד"ר בארי היא מנכ"לית בית החולים שלא מקבל סיוע ממשלתי ונתמך ע"י תרומות. היא בעצמה קפצה ממטוסים, עשתה מסעות במדבר ורכבה קילומטרים רבים על אופניים במסע "גלגלי אהבה" שנערך מדי שנה כבר 24 שנים כדי לגייס עוד כספים למקום. "המטרה שלנו היא לשחרר את הילדים מכאבים, ממצוקות ומצרכים גופניים כדי לאפשר להם להיות ככל הילדים ולשחרר אותם כמה שיותר מוקדם להיות אדם שווה ערך בחברה האנושית", היא אומרת. 

שנתיים אחרי שרז נפטר, נולד למירית וערן בן בריא (רועי), אמרתי למירית: "לא במקום רז, אלא בנוסף. שנינו זקוקים לתחושת ההמשכיות".

לפני כחודש ליוויתי את ערן לבית החולים בירושלים, שם פגשנו וקיימנו את הראיון המשותף והמרגש עם ד"ר מורית בארי, הסתובבנו במחלקות השונות ואף ביקרנו בחדר שבו רז ז"ל היה מאושפז לפני כ 20 שנה. העיניים לא נשארו יבשות!

"אנשים שולחים את הילדים שלהם לאותם בתי ספר שהם עצמם שנאו".

מחר תיפתח עוד שנת לימודים (לפחות לחלק מהתלמידים) וזו היתה מבחינתי סיבה מצוינת להזמין לשיחה מרתקת את יורם פלד. 

יורם נולד וגדל בת"א, בנערותו עבר במסגרת "חברת נוער" להתחנך בקיבוץ בעמק יזרעאל. שם חווה חופש והרגיש שהוא מוצא את הזמן למימוש עצמי ובמסגרת הזו החל לעסוק במוזיקה והופיע בהרכב מצליח. לאחר הצבא חזר לקיבוץ וראה שם את המשך חייו, אבל אמא שלו שיכנעה אותו לטוס ולהתאוורר קצת מעבר לים. במשך חודשיים הוא נדד ברחבי צרפת, הופיע ברחובות ועבד בבציר ענבים. פגישה מקרית עם רופאה נוירולוגית יהודיה מגרמניה (שניצלה בילדותה מהנאצים) הובילה אותו למרפאה הטיפולית שלה בהמבורג (גרמניה), שם שימש כנהג שלה ובזמן הפנוי עבר בין המטפלים השונים (ריפוי בעיסוק, פסיכומוטוריקה, פיזיותרפיסטים, הוראה מתקנת) ופשוט נשאב לתחום. לאחר כשנה חזר לארץ, החל ללמוד הוראת מוזיקה ושילב לימודי טיפול. במרפאה גם פגש את גבי, פיזיותרפיסטית נוירו התפתחותית מגרמניה, הם התאהבו ונישאו וגבי באה לחיות איתו בארץ.

כאשר היה בן 27 הם פתחו את מרכז "שיווי משקל": "הרעיון הוא לא להמציא את הגלגל אלא להסתכל איך הבן אדם מתפתח. לא להתחכם ולראות באמת מה קורה. עניין הבשלות הוא קריטי! בואו ניתן לילדים את התנאים הנכונים, הליווי, ההקשבה ואת המרחב לגלות את הדברים כלמידה עצמאית. אני מאפשר לילד חופש בחירה וההצטרפות שלי אל הילד מייצרת כתובת עבורו. הבסיס הוא להקשיב לילד, לא לתקן", הוא משתף.

יורם וגבי הקימו משפחה (4 ילדים), עברו לעמק חפר והעתיקו את "שיווי משקל" ממש ליד הבית שלהם. עשרות ילדים ונערים נכנסים מדי יום לחצר הענקית עם הבדים האלסטיים שנופלים מלמעלה והמתקנים הרבים שיורם בנה. "התחום הזה כל כך משך אותי, היה בי משהו מאוד עוצמתי שאני מרגיש אותו עד היום, יש אצלי כוחות פנימיים שמוליכים אותי לקראת הייעוד הזה לעזור לאנשים בכל מיני צורות ודרכים", הוא אומר. 

כבר למעלה מ 40 שנה שהוא מטפל וחוקר את החברה שלנו ובעיקר את עולם הילדים: "יצרנו עולם שהוא לא מציאותי וחוטא לילדים. אנחנו מצפים מכל הילדים שיעשו אותו דבר, באותה צורה, באותה איכות, באותו הזמן. אין סבלנות, יש ילדים שצריכים יותר זמן וזה בסדר" ומוסיף: "הילדות היא היסוד של המבוגר לעתיד, אבל אנחנו מחפפים ביסודות. אם אין תמיכה אז אין צמיחה", הוא מסביר.

על מערכת החינוך יש לו לא מעט ביקורת: "הדוגמא הכי מוחשית זה מה שקורה כשמגיעים לבחינות הבגרות, המערכת מראה המון חשדנות כלפי התלמידים שהם הולכים לרמות, זאת תעודת עניות, כי אם אנחנו אחרי 12 שנות לימוד אנחנו לא מאמינים ולא סומכים על הילדים, אז מה עשינו כל השנים האלו?"

הוא מסיים בטיפ להורים: "אם אנחנו דוחפים את הילדים לעצמאות מוקדמת, אנחנו יוצרים מבוגרים תלותיים בשלבים מאוחרים יותר שלא לצורך".

ראיון עם אדם עתיר ניסיון, חם, רגיש ודעתן שהתפיסה שלו היא לא לטפל לפי תפיסה. פרט קטן - הוא גם אקרובט, מתעסק קרקסנות והוא בן 68!

"המוות של לירון העיר אותי, אבל באופן אחר הוא גם האיר אותי".

לפני כ 11 שנים איבדה רחלי פז שבבו את בנה לירון ז"ל לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן כאשר הוא רק בן 13 וחצי. במהלך השנים חיה בצל הכאב והאובדן ועברה רכבת הרים רגשית ונפשית שהשפיעה על החיים שלה בכל המישורים. שרשרת החיים המוקדמת שלה מורכבת מגירושין של הוריה בגיל צעיר מאוד, אובדן של אבא, ילדות בקיבוץ שבו מצפים מכולם להיות אותו "פס ייצור" ובית שלא דיברו בו בכלל על העבר.

"המוות של לירון היה כמו לאבד חלק מאוד גדול ממני", היא משתפת.

במהלך השנים היא יצאה למסע שכלל קודם כל פיוס עצמי, רק כך יכולה היתה לחפור בשורשים המשפחתיים, לחזק את הקשר עם אמא שלה, להתמודד עם הגירושין מבן הזוג שלה ולהעניק תשומת לב מחודשת לבתה עמונאל שגדלה בצל ההתמודדות עם המחלה של לירון. 

בשיחה מרגשת ופתוחה היא מספרת שפעלה על אוטומט והחיים גילגלו אותה, אבל בעיקר שמה דגש על הרגע בו התחילה להרכיב מחדש את הפאזל המשפחתי, דבר שיצר מסע פרטי בו היא גודלת ומגלה על עצמה דברים חדשים וכוחות שלא ידעה שטמונים בה: "החלטתי אחרי האובדן שאני בוחרת מחדש את הבחירות שלי בחיים ויוצרת את החיים כל יום מחדש".

רחלי עברה טיפול ארוך והיום היא נמצאת במקום שלם, עם הרבה תובנות והרבה כוחות להתמודד יום יום עם כל מה שניצב לפניה. כבר שנה וחצי שהיא עובדת כמלוות שיקום ב"גשר לקהילה" ומרגישה שזה הייעוד שלה: "אני לומדת על עצמי בלי סוף ורואה כמה טוב יש לי לתת מתוך הניסיון שלי, מהחוויות שלי והפגיעות שלי, אני יכולה להיות בעבורם לעזר, לתת, להעניק ולעשות להם טוב".  

ראיון שהוא דוגמא איך לבחור כל יום מחדש.

בחלק השני של השיחה, גיא מתאר את הרגע שבו החליט לחפש את נהג המשאית ולעשות סרט על התאונה. הוא מדבר על הרגעים הקשים שעבר עד

ששיחרר את הטראומה והתחיל להסתכל על הדברים בצורה שלמה: "במכניקה של הטראומה אתה ניצב בפני שתי אפשרויות, כמו בסיפור הזה על כך שיש בנו שני זאבים, אחד של פחד ואחד של אהבה, זה שנאכיל יותר הוא זה שיגדל. למדתי איך למצוא את האוצרות שהטראומה השאירה".

מכאן החל לעסוק ב"אתלטיות התנדבותית", רץ טריאתלון, מרתון ועשה את "איש הברזל" כאשר הוא יחף! לפני שנתיים וחצי בעזרת חוקרת פרטית הנהג נמצא והם נפגשו וסגרו מעגל עבור שניהם.

לפני כחצי שנה גיא חזר לישראל לאחר 22 שנה בארה"ב. הוא מתאקלם, ממשיך לעבוד על סרטו (מחפש תמיכה כלכלית כדי להוציא אותו) ומעביר הרצאה שנקראת "מבלי אוויר לבלי נעליים" - מסע של בריאות ומודעות מאסטמה ועד איש ברזל יחף. הוא מלווה אנשים שחוו טראומות ועוזר להם להשתחרר כדי לחיות חיים שלמים יותר, "המוות כבר מובטח, השאלה מה יהיה עם החיים?" הוא מסכם.

ראיון שנותן המון כוחות! 

לעוד פרטים על פעילותו של גיא: www.TheBodyMC.com

42 שנה חלפו מאז שמשפחת פליקסברודט מחיפה, נכנסה למכונית ויצאה

לחופשה משפחתית באילת, כאשר כמה קילומטרים מצפון ליוטבתה בכביש הערבה התנגשה מכוניתם בעוצמה במשאית צבאית בתאונה שחצתה את מכוניתם לשניים. גיא שהיה אז רק בן 5 שרד את התאונה הקטלנית יחד עם אמו ושתיים מאחיותיו, בעוד שאביו רק בן 44 ואחותו בת ה 13 נהרגו במקום. מאז כילד קטן עשה עסקאות עם אלוהים ובהמשך חייו התמודד עם מגוון

טראומות כמו שירות צבאי מצלק, מעבר מדינה ותרבות, הצלת עסק מקריסה ומערכת יחסים קשה, אבל לאורך השנים היה משהו אחד שלא הרפה ממנו - להבין מה בדיוק קרה בתאונה.

הוא יצא למסע חיפוש של נהג המשאית מהתאונה, כדי לעבור תהליך של סליחה וריפוי ולומר לו שהוא לא אשם. כבר יותר מעשור שהוא עובד על סרט שמלווה את תהליך איתור הנהג.

בחלק הראשון של השיחה גיא מתאר איך זה לגדול בצל

הטראומה ואיזה השפעות משפחתיות וחברתיות הוא חווה לאורך השנים. את הפרק הוא בחר לסיים עם שיר מתוך ספר שירים שכתב ושמוקדש לאביו ולאחותו.

לעוד פרטים על פעילותו של גיא: www.TheBodyMC.com

תמר שוורץ למודת מאבקים – מהילדות בשכונה ה' בבאר שבע, אביה שנטש אותה כשהיתה בת שנתיים, דרך ההתמודדות ההירואית של בתה נעם

ז"ל שנפטרה מסרטן לפני כשנה וחצי ועד המאבק הבלתי מתפשר שלה, איתו הגיעה עד בג"צ בכדי לאפשר לאישה אחרת להרות מהביציות של נ

נעם.

תמר בנתה את עצמה מאפס כעובדת סוציאלית, עם שלל תפקידים שהמשותף להם הוא נתינה ונשמה. בשיחה כנה ופתוחה היא משתפת בכאב וביגון

האישי הרב, בתעצומות הנפש שגייסה כדי לבחור להמשיך בחיים ובעוצמה שנועם הכניסה לחייה. מספרת על היומן "מחלה – החלמה" אותו פירסמה בפייסבוק וצבר עשרות אלפי עוקבים, על הבקשה לתעד את לווית ביתה ועל הסרט שנוצר מכך יחד עם היוצרת דבורית שרגל, על סדר היום העמוס מאוד(!) כמנכ"לית עמותת "רוח נשית" ועל הרגעים המותחים מול הרכב שופטי בג"צ והנאום המרגש עד דמעות אותו חתמה במשפט: "מזרועותיי באת ואל זרועותיי תשובי".

היתה לי הזכות לפגוש אישה חדה וחריפה, ישירה וכנה, מצחיקה ושנונה ובעיקר מעוררת השראה!

ראיון (ארוך) שאי אפשר להפסיק להאזין לו.

בחלק השני של השיחה, אלישע מיטב מתייחס לתחילת התהליך שלו מול משרד הביטחון, על הקמת המשפחה והטיפול בילדים, על החרדות שההורות מביאה איתה ועל הרגע הקשה בו איבד את אביו שהיה בשבילו הבן אדם היחיד שראה אותו.

הוא מספר על התוכן האמנותי שמציל אותו בחיים, הוא כותב, מצייר, מעלה מופעים ועבד מספר שנים כליצן רפואי בארגון "רופאי חלום, שם הוא מרגיש ייעוד ושליחות ואומר שזה המקום שלו. בנוסף פיתח תוכנית לחולי דמנציה ועבד גם עם נוער בסיכון וילדים בעלי צרכים מיוחדים, עסק בנגרות ומאז המצב בסוריה והגעת הפליטים משם ליוון, החל לנסוע מטעם ארגון הומניטרי

במשך כשנה וחצי למספר סבבים של מפגשים עם ילדי פליטים, מתוך מטרה לרכך להם את הטראומה ולהיות עבורם. בנוסף הכשיר בכל רחבי אירופה 90 ליצנים רפואיים שעובדים מטעם הצלב האדום באזורים מוכי אסון.

"ככל שהחושך יהיה גדול יותר, ככה יגדל האור".

כמעט 30 שנה אחרי הטבח במערת המכפלה, אלישע מיטב, החייל הסדיר הראשון שנכנס למערה דקות בודדות לאחר הטבח שביצע שם ברוך גולדשטיין, עדיין נושא עימו את הקולות והמראות הקשים מאוד אליהם נחשף.

בשיחה כנה ועוצמתית הוא מתאר את מה שעבר עליו שם ובעיקר את החיים שאחרי: "התחלתי לאבד את תחושת הזמן, את תחושת התאבון ואת תחושת השייכות". למרות הנפש הפצועה, הצבא החזיר אותו משום מה לשירות קרבי רגיש. לאחר השחרור, בניסיון להירפא מהטראומה הוא פקד במשך שנה וחצי בתי קברות והצטרף להלוויות אקראיות במטרה לשחרר ולבכות. לאחר מכן עבר קורס לאבטחת אישים, איבטח את הרכבות בתקופת הפיגועים של 1995 ואז קיבל צו גיוס למילואים. בנקודה הזו השתלטו עליו חרדות, הוא ברח לסמים, חשב על התאבדות, אבל לבסוף בחר בחיים והגיע למחלקה

הפסיכיאטרית ברמב"ם, שם אישפז את עצמו.

מכאן החל מסע הריפוי שלו - הוא התחבר לאמנות הרחוב, למד בלונדון ובסיציליה, עסק בקרקס והרגיש שהאמנות מרגיעה אותו ומרחיבה

אצלו את העולמות הפנימיים הבריאים שלו, בהמשך התחתן ונולדו לו ולבת זוגו שני ילדים.

כילד גדל מספר שנים בשארם א-שייח' בגלל עבודתו של אביו, הוא למד את השפה הערבית והתקרב אל העולם הזה. במהלך השנים יצר קשר עם משפחות הנרצחים במערה ועד היום הוא הולך

לבקרם בחברון ומתקבל שם בחום.  

בחודשים האחרונים החל בהליך שיקומי ולפני כחודש החל תהליך כדי להיות מוכר כפוסט טראומטי על ידי משרד הביטחון.

 זהו החלק הראשון בשיחה המרתקת והמרגשת עם אלישע מיטב.