"האם הבאנו ילדים לעולם כדי שישמרו עלינו, או הבטחנו להם שאנחנו נשמור עליהם?"

יולי כהן היתה ילדה טובה מצהלה, דור שישי בארץ ונצר למשפחת שלוש שעלתה ממרוקו, התיישבה ביפו והיתה בין המשפחות שהקימו את העיר ת"א.

ב 1978 בהיותה דיילת אל על היא נפצעה בפיגוע חבלני שבוצע נגד צוות אל על בלונדון על ידי החזית העממית לשחרור פלשתין. פאהד מיהי, המחבל שפצע אותה ורצח את עירית גדרון ז"ל שהיתה גם היא דיילת, נכלא לשנים ארוכות בכלא הבריטי.  

במלחמת לבנון הראשונה היא שירתה כקצינה בקבע בחיל האוויר ולאחר הטבח בסברה ושתילה עזבה את הצבא: "הבנתי את כוחה של המדיה והבנתי את כוחו של השקר וזה גרם לי לעזוב את הצבא והלכתי ללמוד תקשורת ואחר כך קולנוע". באמצע שנות ה 80 בארה"ב נחשפה לתעשיית הסרטים ועשר שנים מאוחר יותר החלה בעצמה לצלם סרטים דוקומנטריים. ב 1999 ראה אור סרטה "כלוב הזהב" שמביא את סיפורו של עמאד סבע שהיה עציר מנהלי בכלא מגידו במשך 20 חודש, ללא הרשעה, ללא משפט, בשל התנגדותו להסכם אוסלו. בהמשך יצרה את סרטה הידוע ביותר "המחבל שלי" שיצא בשנת 2002 ובו היא מתמודדת עם היותה אמא ישראלית שחרדה לתת לבנות שלה לצאת לקניון שמא ייפגשו במחבל מתאבד פלשתיני ומצד שני היא בדרכה להתפייס עם אותו המחבל שירה עליה ואף לעזור לו להשתחרר מן הכלא אחרי שנים ארוכות!

כיום היא יוצרת מוערכת ועטורת פרסים שונים וברשימת הסרטים שלה מופיעים גם "ציון אדמתי", "האח שלי" (על אחיה החרדי איתו לא היתה בקשר 25 שנה), "מקדש מעט מאהבתנו", "ישראל שלי" וסרטה האחרון "על זכותנו הטבעית" (שעוסק ברלוונטיות של מגילת העצמאות) שיצא ב 2020. בימים אלו היא מגייסת כסף לסרט חדש שיעסוק בקונפליקט של הר הבית. ביחס למה שקורה במדינה היא אומרת: "אין לי לצערי אזרחות אחרת, או דרכון אחר, אין לי ברירה אז אני כאן ומנסה לשמור על אופטימיות". 

פגשתי אותה לשיחה עמוקה על היחסים שלה עם הוריה, על החברה הישראלית ועל הסיכסוך הישראלי-פלשתינאי המתמשך.