כמעט 30 שנה אחרי הטבח במערת המכפלה, אלישע מיטב, החייל הסדיר הראשון שנכנס למערה דקות בודדות לאחר הטבח שביצע שם ברוך גולדשטיין, עדיין נושא עימו את הקולות והמראות הקשים מאוד אליהם נחשף.

בשיחה כנה ועוצמתית הוא מתאר את מה שעבר עליו שם ובעיקר את החיים שאחרי: "התחלתי לאבד את תחושת הזמן, את תחושת התאבון ואת תחושת השייכות". למרות הנפש הפצועה, הצבא החזיר אותו משום מה לשירות קרבי רגיש. לאחר השחרור, בניסיון להירפא מהטראומה הוא פקד במשך שנה וחצי בתי קברות והצטרף להלוויות אקראיות במטרה לשחרר ולבכות. לאחר מכן עבר קורס לאבטחת אישים, איבטח את הרכבות בתקופת הפיגועים של 1995 ואז קיבל צו גיוס למילואים. בנקודה הזו השתלטו עליו חרדות, הוא ברח לסמים, חשב על התאבדות, אבל לבסוף בחר בחיים והגיע למחלקה

הפסיכיאטרית ברמב"ם, שם אישפז את עצמו.

מכאן החל מסע הריפוי שלו - הוא התחבר לאמנות הרחוב, למד בלונדון ובסיציליה, עסק בקרקס והרגיש שהאמנות מרגיעה אותו ומרחיבה

אצלו את העולמות הפנימיים הבריאים שלו, בהמשך התחתן ונולדו לו ולבת זוגו שני ילדים.

כילד גדל מספר שנים בשארם א-שייח' בגלל עבודתו של אביו, הוא למד את השפה הערבית והתקרב אל העולם הזה. במהלך השנים יצר קשר עם משפחות הנרצחים במערה ועד היום הוא הולך

לבקרם בחברון ומתקבל שם בחום.  

בחודשים האחרונים החל בהליך שיקומי ולפני כחודש החל תהליך כדי להיות מוכר כפוסט טראומטי על ידי משרד הביטחון.

 זהו החלק הראשון בשיחה המרתקת והמרגשת עם אלישע מיטב.