לפני 10 שנים עומרי מלר היה תלמיד בכיתה יב' ואני הייתי לתקופה המורה שלו לאזרחות. כבר אז ראיתי נער מעורב, אינטליגנטי וחדור מוטיבציה לעשות ולשנות. היום הוא מנהל את מכינת "חמש אצבעות", בוגר תואר ראשון ושני במדעי המדינה ועוסק בחיבורים של החברה הישראלית על שלל גווניה.

נפגשנו לשיחה מרתקת על העשייה שלו במסגרת המכינה, על שירות המילואים הארוך שלו בעזה ואיבוד חברים בשדה הקרב, על מדינת ישראל והסיפור הישראלי, על ייאוש ותקווה, על פודקאסט משותף שלו ושל חברו שעומד לעלות בקרוב ויעסוק במקורות יהודיים שמונגשים דרך פרשנות של היום יום וגם על האובדן של אביו שהיה "בן אדם של דברים פשוטים" כמו שעומרי מספר עליו.

בהקשר למלחמה ולמה שיהיה פה אחריה הוא משתף: "המשימה שלנו שנחזור מפה מהלחימה הזו, זה להמשיך להתעסק בסיפור שלנו, הסיפור הישראלי ולהילחם בזה שיש שיח מקטב ומפלג ולהמשיך לדחוף את התקווה בכל הכוח, אין לנו פריבילגיה לוותר על זה ולעצור את זה".  

עומרי מדגיש במהלך השיחה את העבודה הקשה בחיבור מחודש בין ציבורים שבאים מתפיסות עולם שונות. 

לשאלה איפה הוא רואה את עצמו בעוד חמש או עשר שנים, הוא עונה: "בתחילת הדרך שלי הייתי מאוד יזמי, מתחיל משהו, מפסיק אותו, שוב חוזר אליו… וזה אחד השיעורים החשובים שאני מרגיש שקיבלתי בשנים הראשונות, נכשלתי הרבה בהתחלה, הייתי בא עם דברים פנטזיונרים שחלקם גם לא הצליחו, למדתי מהם המון, זה היה חשוב והבנתי את המשמעות, בטח כשאתה עוסק באנשים ובחינוך, שזה באמת באמת לטווח הארוך ושאני אראה את הפירות רק אחרי כמה שנים… צריך להבין את זה. לפעמים זה מתסכל כי אנחנו חיים בעולם שאתה רוצה את את הכל כאן ועכשיו. אז צריך להמשיך להסתכל קדימה ולראות מה אנחנו רוצים לראות פה לטווח הארוך".

שיחה עם אדם מעורר השראה שמבחינתו כאשר שואלים אותו מה התואר שלו, הוא עונה ללא היסוס "אוהב בני אדם".