"אני יודעת שאני טועה, ורד", אמרה לי יותר מאמא אחת, "לא משנה כמה אני יודעת שאני מזיקה, אני לא מצליחה להתאפק. בכל פעם שהיא לידי אני רואה רק את השומן שלה. את הבטן. את הלחיים...כל ארוחה אני לא מצליחה שלא לראות את הכמויות שהיא לוקחת. אני כבר מעדיפה ללכת ולאכול בנפרד, כי אני יודעת שאם אני אשאר, זה יוביל למאבק...".

למה המבט הזה כל כך משמעותי?

מה עושים כדי לצמצם את הפגיעה שלו?

איך אפשר להצליח להסתכל להם בעיניים במקום על הבטן?

על כל זה ועוד, בפרק הזה.