"אתה לא שואל מישהו מניר עוז 'מה שלומך', זה כמו סכין בלב".

עירית להב מניר עוז עדיין איתנו הרבה בזכות שלושה דברים:

משוט, הצינור של הדייסון והמון תושיה!

ההורים שלה היו ממקימי הקיבוץ ובתור ילדה רכבה על אופניים אל חוף הים של עזה והסתובבה בשבילי הקיבוץ שרק הוקם. בגיל 12 ניגנה בפסנתר בחדר המוזיקה שהיה ממוקם קרוב לגדר הגבול והיא זוכרת שהפסיקה לנגן מכיוון שחששה מחדירת מחבלים. היא היתה פעילה מאוד ב"שלום עכשיו" ובכיתה יא' נכחה בהפגנה בה נרצח אמיל גרינצווייג ז"ל. קצת אחרי הצבא עזבה את הקיבוץ ואת הארץ ורצתה לשרוף את הדרכון הישראלי שלה. היא חיה כ 15 שנה במספר מדינות ולאחר מכן חזרה לארץ לנגב המערבי. לפני כ 5 שנים שבה לקיבוץ בו גדלה ועסקה בפעילויות שלום וקירוב בין העמים: "הסעתי פלסטינים ממעבר ארז לבתי חולים בישראל שיקבלו טיפול רפואי, היום אני לא יכולה לסמוך עליהם, לא מאמינה להם ולא בוטחת בהם, אבל אני עדיין חושבת שהברירה הכי טובה שלנו זה לעשות איתם הסכם".

בשבעה באוקטובר היא ובתה היחידה בת ה 22 חוו את התופת בהתגלמותה - חמש פעמים חדרו המחבלים אליהן לבית והן כבר נפרדו אחת מהשניה. "כשפינו אותנו לבית ילדים כלשהו, לא הבנתי למה אנחנו כל כך מעט, שאלתי איפה כולם?! ואז הבנתי שנשארנו ממש מעט".

מאז היא הפכה לדוברת של הקיבוץ מול התקשורת הזרה (דוברת שש שפות) והיום היא גרה בכרמי גת עם הקיבוץ ומעריכה שבעוד כמה שנים היא תשוב לניר עוז: "זה הבית", היא אומרת.

בבוקר הראיון היא חזרה להתאמן בפעם הראשונה מאז אוקטובר עם קבוצת התריאטלון "אתגרית עוטף עזה": "היה מרגש מאוד להיפגש עם האנשים ולרוץ יחד בתוך המציאות הזו שאנחנו נמצאים בה. אני לא מסוגלת להסתכל קדימה, אני חיה את הרגע בתוך ההישרדות הזו".