מה שמדהים אצל סיגל אור כהן זו הכרת התודה הענקית שלה.

מבחינתה, זה לא מובן מאליו שאפשר לראות, להריח להרגיש ובעצם לחיות.

היא מרגישה שהיא קיבלה את החיים שלה בפעם השנייה במתנה.

לא כל אחד מאיתנו היה מגיב ככה, אם היה עובר את מה שסיגל עברה.

אבל במקום להתבוסס ברחמים עצמיים, סיגל פשוט אומרת תודה.

ב-21 ביוני 2005, סמוך לקיבוץ רבדים שבשפלה התנגשה רכבת בקו תל אביב-באר שבע במשאית שהובילה עפר וחצתה את מסילת הדרום על דרך לא סלולה. בתאונה נהרגו שבעה בני אדם ונפצעו 198 נוסעים.

סיגל היא הפצועה הקשה ביותר באסון רבדים.

בספרה "רכבת השעה חמש וארבעים" היא מספרת את סיפורה דרך הדמות של ויקי. על החיים הקרייריסיטים והמהירים שרק תאונת רכבת כה קטלנית יכלה לקטוע בבת אחת, על השיקום האינסופי ועל התובנות שאספה במסע.

בראיון שלי עם סיגל הבנתי שמה שבאמת מדהים בסיפור שלה הוא לא מה שהיא עברה, אלא כיצד צמחה משם.