זהו פרק אחר מבחינתי.

עד היום דיברנו כאן על ההתמכרות כמחלה – על זיהוי, על תהליך, על החלמה.

בפרק הזה אני פוגשת את אילי לב, אמא של עומר.

“אם היינו יודעים אז את מה שאנחנו יודעים היום – אין לי ספק שעומר היה בחיים,” אומרת אילי בכאב מפוכח.

בשיחה כנה, כואבת, אבל גם מלאת תבונה, אילי משתפת את מה שלא נאמר בזמן:

ואיך, מתוך המקום הכי כואב שיש – הם בחרו לא לשקוע בשתיקה.

בשבוע האחרון לחייו אמר עומר לאימו – כאילו השאיר צוואה:

ומתוך המשפט הזה נולד מיזם "להאיר את עומר", שמטרתו מניעה, צמצום ועצירת המגפה – דרך הרחבת השיח והמודעות.

זה פרק שלא קל לשמוע.

לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם,

מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.