"אני כבר לא יודע עלייך כלום - לא מתי את מתעוררת בבוקר, לא מתי את קמה, לא מתי את מסירה מעלייך את השמיכה ואת בגדי השינה ולא מתי את שוטפת את הפנים, לא מה היו החלומות שלך בלילה ולא מה התקוות שלך להמשך היום.

ליאור בן ארויה התחיל לכתוב כבר בגיל 10.

הוא היה ילד דחוי ולא מקובל.

במקום להיפגש עם חברים ולצאת לטיולים השנתיים, הוא נשאר בבית וכתב.

הוא מצא בכתיבה נחמה ומפלט.

הוא המשיך לכתוב גם בצבא ואחרי השחרור, ואת הקטעים שכתב איגד לספר "נשארתי עם הלב ביד".

בספר יש קטעים על אהבה, זיכרונות ילדות והתבגרות, השלמה עם פגיעה, מחשבות למגירה.

בראיון עם ענת כהן, הוא סיפר לה על הילדות שעבר ועל מקרה עצוב שקרה לו בטיול השנתי הראשון שיצא אליו בכיתה יב'.

הוא סיפר לה סיפור על אהבה והתחזות.

והוא בעיקר פתח בפניה את הלב ברגישות ובכנות, בדיוק כמה שעשה גם בספר.