עוד לפני שהכרתי אותו נחשפתי לתהילתו מפי יושבי העמק. יהודים, נוצרים ומוסלמים למדו אצלו על עצמם. כשהצטרפתי לשיעורים שלו בכדורי למדתי גם אני על עצמי.

מי שנחשף לסיפור חייו ולרוחב ידיעותיו התקשה להאמין שלא מדובר בגיבור מקומי מומצא שיצר מישהו בעל דמיון מזרחי מפותח. אגדה. שאלתי אותו, למה הוא לא מעלה על הכתב את הידע העצום שהוא אוצר ואת הבנת המזרח העמוקה שלו. "אני לא אוהב לכתוב", אמר. "אני אוהב ללמד."

באותו רגע גמלה בליבי ההחלטה לעשות את כל אשר לאל ידי על מנת לאסוף את האבנים היקרות שהוא נצר במוחו ובכוח זכרונו והבנתו ואת סיפור חייו הלא ייאמן ולא לתת להם לגווע בשכחה. התחלנו לשוחח מול מיקרופון ומצלמה. ככה נולדו הפרות הקדושות, שהפכו לתכנית משודרת ומצולמת ולרשימות בעיתונות המודפסת.

הוא היה המניע הראשוני וההשראה ליצירת התכנית והוא מופיע בכמה מן הפרקים שהביאו לו קהל חסידים. לאחר שחלקנו עשרות שעות של שיחות, עם מצלמה ובלעדיה, נדמה לי שהכרנו מבפנים. "איבן בטני בערף רטני", אומר הפתגם הערבי על משמעותה של קירבה.

 כמה ימים לפני מותו נפגשנו לשיחה אחרונה. "זאת שיחה של חשבון נפש" הוא הגדיר אותה.

נפגשנו, כמו תמיד, במרפסת הקטנה בביתו בדגניה, מול הכנרת. סיגריה אחרונה. איני בכה פעמיים. היה חשוב לו לדבר, לא על חולשת הגוף ומכאוביו, לא על קוצר ימיו של אנוש, אלא על תכנית השלום שהגה ולא התממשה. הוא ביכה את ההחמצה וסיכם כהרגלו, "אידיוטים", כשהוא מתכוון לכולנו. בפעם השנייה הוא בכה כאשר אמרתי לו, לראשונה, כמה אני אוהב אותו.

לזכרו: יצחק (איני) עבאדי 1934 – 2025

הפרק המלא בוידאו, בקול ובכתב באתר פרות קדושות www.parotk.com