פרשת חיי שרה עוסקת דווקא... במוות. במותה של שרה, במותו של אברהם, וגם של ישמעאל. אבל התורה קוראת לה דווקא חיי שרה, לא במקרה. זה לא שיעור על מוות, אלא על מה זה לחיות באמת.

מה זה "בא בימים"? איך הופכים כל יום למשמעותי? האם נמדוד את חיינו בכסף ובמעמד – או באהבה ובמעשים שיישארו הרבה אחרי שנלך?

וגם: מה מלמד אותנו הסיפור של יצחק ורבקה על אהבה שבאה אחרי הבחירה, ולא לפניה? ולמה דווקא בזקנה, כשאין "תשוקה של התחלה", התורה מציירת לנו את התמונה הכי עדינה של אהבה אמיתית?