השבוע בפרשת שלח־לך אנחנו פוגשים את אחד הסיפורים הטראומטיים בתולדות עם ישראל – חטא המרגלים. סיפור שבו עשרה נשיאים מתוך שנים־עשר חוזרים ממשימה של תצפית בארץ המובטחת – ומצליחים, במילים בודדות, למוטט את רוח העם ולחרוץ את גורלו ל־40 שנות נדודים במדבר.

אבל מה באמת קרה שם? כולם ראו את אותו נוף, את אותם אנשים, את אותם פירות. אז למה הם חזרו עם מסר כל־כך שונה?

בפרק הזה ננסה להבין:

למה נשלחו בכלל המרגלים – ומה זה מלמד אותנו על חשיבות של הכנה ונקודת מבט?

מה ההבדל בין "לתור את הארץ" לבין "לרגל אותה"?

איך מילה אחת יכולה להפוך לשבר לדורות – ואיך אותה מילה יכולה גם לבנות תקווה?

מהי האחריות של כל אחד ואחת מאיתנו כ"שליח", ולא כ"מרגל"?

נדבר גם על הבחירה האישית שיש לכל אחד:

💬 כי כמו שכתוב בפרשה, בסופו של דבר "ונהי בעינינו כחגבים – וכן היינו בעיניהם" –

אז בואו נבחר אחרת. בואו נבחר תקווה, אמונה, לקיחת אחריות ואור.