פרשת ויקרא פותחת את חומש "ויקרא", המכונה גם "תורת כוהנים" – לב התורה. לאחר סיום הקמת המשכן, התורה פונה לעסוק בהתנועה הפנימית: איך מקרבים את הלב אל הקודש.

הקורבנות, שאינם רלוונטיים במובן הפיזי כיום, מסמלים "קִרבה" ולא רק הקרבה. לא הקרבת בהמה – אלא הקרבת האגו, הגאווה והתאווה. הקב"ה לא מבקש את הקורבן – אלא את הלב.

הפסוק המרכזי בפרשה: "והקריב ממנו קרבנו" – מדגיש שהקִרבה לבורא מתחילה בתנועה פנימית אמיצה. זו לא רק פעולה חיצונית אלא עבודה פנימית של יושר, הכרה בטעות, בקשת סליחה ורצון להשתנות.

גם השימוש במילים "ויקרא אל משה" ולא רק "וידבר ה'" מלמד על קריאה אישית של שליחות ואהבה, שמופנית אל כל אחד מאיתנו. כמו הקריאה בפרשת בראשית: "אייכה?" – כך גם כאן, הקריאה הפנימית מבקשת מאיתנו לעצור ולשאול: מהו ייעודי? האם אני קרוב לעצמי? לאחרים? לאמת?

התורה מזהירה גם מ"שאור ודבש" – סמל לגאווה נפוחה ותאווה עיוורת, ומזמינה אותנו לבחור בפשטות, באחריות ובאמת הפנימית.

למידע על קלפי העצמה אישית מחכמת היהדות שפיתחתי לחצו כאן: