מן המדרש על מלחמת מדין לומדים הראשונים ופוסקים להלכה שבכל מצור של עם ישראל על עם אחר - אנחנו מצווים להשאיר רוח אחת לבורחים. אך מהו ההיגיון העומד מאחורי דין זה? האם מדובר באסטרטגיה טקטית אשר נועדה לסייע ללוחמים או שמא מדובר במעשה ערכי ולא אסטרטגי? האם גם במלחמה שלנו מול עזה אנחנו מחוייבים בדין זה?

על הקריאה לשלום אשר התורה מצווה עליה כבר עמדנו בשיעור הקודם. הבנו את המרכזיות שבשלום וכיצד הוא משפיע על כל אופיה של המלחמה. אך, מהו מקומה של הקריאה לשלום כשמדובר בשבעת העממים אשר עליהם נצטוונו שלא לחיוֹת כל נשמה? האם גם כשמדובר במלחמה בהם יש מקום לקריאה לשלום? מה יוצא מהמקורות שלנו המתייחסים למלחמות בעמי כנען ומהי דעתו יוצאת הדופן של הרמב"ם בנושא?

הפרשייה הבאה בפרשיות המלחמה היא על הקריאה לשלום. אמנם כולנו מבינים מהם היתרונות של השלום אבל עדיין צריך לדייק את הטעם המסוים לשמו התורה מצווה אותנו לקרוא לשלום. ספר החינוך מביא את היתרונות המעשיים שבשלום - מס מהעם המפסיד ושאר תועלות. מובן שגם השמירה על חיי האדם היא סיבה מרכזית בקריאה לשלום. אך, מהו היחס בין הקריאה לשלום לבין המלחמה? האם הקריאה לשלום היא חלק שולי בלבד בתוך הלחימה או שהיא מבטאת דווקא נקודת מוצא אשר רק מתוכה עם ישראל יוצא להילחם? ומה זה מלמד על האופי המיוחד של מלחמות ישראל?

השוטרים המדברים בפני העם ממש לפני היציאה למלחמה פוטרים מן הקרב עוד סוג אחד של אנשים, 'הירא ורך הלבב'. בגמרא בסוטה נחלקו האם מדובר באדם הירא מהקרב ממש או שמא מדובר דווקא בירא מהעברות שבידו. אך, לפי האפשרות השנייה - מדוע העברות מובילות למורך לב? האם מדובר בחשש טקטי בלבד או שמא גם בחשש רוחני? איך בכלל יכולה התורה לצוות את האדם שלא לפחד? ומהו המפתח למלחמה עם הפחד שבקרב?

את פרשיית החוזרים מעורכי המלחמה, משלימה התורה בפרק כ"ד בספר דברים העוסק בענייני הנישואים והגירושים. כחלק מהפרשייה שם מובא הדין לפיו הנושא אישה חדשה לא יוצא למלחמה. לכל מי שקורא את פרשיות התורה על הסדר מיד עולה השאלה מדוע התורה לא מביאה את דין זה כבר כחלק מדברי הכהן משוח-המלחמה? מדוע התורה לא מציינת כבר אז את דין 'נקי יהיה לביתו' השייך לדיני המלחמה, ומביאה אותו דווקא כחלק מפרשיית הנישואים? ומה רוצה התורה ללמד אותנו על היחס שבין העורף לבין החזית?

התורה מביאה את נאומם של שוטרי העם, וחלק מרכזי ממנו הוא על החוזרים מעורכי המלחמה. "בנה בית ולא חנכו..." "נטע כרם ולא חיללו..." ארס איזה ולא לקחה..." - עניין זה מוכר וידוע לכולם. בספר מכבים אפילו מוזכר כיצד יהודה המכבי קיים דין זה במלחמתם ביוונים. אך, מדוע בעצם התורה פוטרת מן המלחמה את האנשים הללו? האם זה מתוך שדווקא הם לא מתאימים לקרב ועלולים לפגוע במאמץ המלחמתי או שמא מדובר במובן עמוק וסמלי יותר אותו התורה רוצה להדגיש? מה בעצם התורה מנסה לומר לנו דרך דין זה ומה יכולים אנחנו, ובמיוחד לוחמינו, ללמוד מכך?

התורה, כשמביאה את דברי הכהן משוח-המלחמה בצאת העם למלחמה - מתארת סיטואצית קרב לא כל-כך מובנת. "וראית סוס ורכב עם רב ממך" - התורה יוצאת מנקודת הנחה שהצבא הישראלי הוא צבא נחות מספרית תמיד. לעומת זאת, אנחנו יודעים שבימי דוד צבא ישראל היה צבא חזק מאוד שגבר ביכולותיו על הצבאות הסובבים אותו. גם היום צה"ל הוא אחד הצבאות החזקים בעולם וצבא חזק בהרבה מצבאות האזור. אם כן, מדוע התורה בוחרת לתאר דווקא מציאות כזו, של קרב מול צבא חזק מאיתנו? איזה מסר התורה מנסה להעביר לנו מבעד למילים, מסר נכון במיוחד לימים בהם אנחנו נמצאים ולכוחותינו שבשטח?