היה… כשהייתי בן… 13, 14, משהו כזה. היה לנו מחנה של הנוער העובד… לא רחוק מפה, על יד קריית עמל. שמה הייתה איזה חורשה… היה פתוח הכל, היום הכל בנוי שם. ושמה במחנה נוער עובד, היה לנו ה… נקרא לזה המנהל, ה… המדריך המוביל של המחנה. זה היה שמעון פרסקי [לימים שמעון פרס]. והייתה שם עוד אחת שהתפרסמה הרבה יותר מאוחר, רק לאחר מותה – חנה סנש. שהגיע צלם של יגור לצלם שם את הילדים ואת המדריכים. ובין המדריכים, בצילום ישנו שם שמעון פרס… הוא יושב וקורא משהו, וחנה סנש יושבת לידו. הצילום הזה היה אצלי כל הזמן.

שמעון פרס, כשהוא היה מדריך במחנה… יום אחד החליטו לנסוע לחיפה לעשות ביקור שם באיזה אזור ‘שמן’ [מפעל שמן] וכל המפעלים. איך נוסעים? יורדים מהמחנה למטה ונוסעים ברכבת. ונסענו… היינו בביקור וחוזרים עוד פעם ברכבת. ואיך אפשר לשלם בשביל כל הילדים? זה הרבה כסף. וכולם היו ב… כמעט כולם, אני לא זוכר… בקרון אחד ללא מושבים. קרון פתוח כזה שאפשר לעמוד שם. הייתה הבעיה של הכרטיסים. כמה לשלם? לא שלנו, של שמעון. ואז הוא קנה שקית עם ממתקים ואמר: ‘כשהקונדוקטור [הכרטיסן] יבוא ויתחיל להתווכח איתי, אני זורק סוכריות ואתם תתפסו אותן’. ואז הקונדוקטור… זה היה קרון ללא מושבים, קרון פתוח כמו לבהמות… שבא הקונדוקטור והוא מתחיל לראות את הילדים. קודם כל מתחיל לספור כמה אנחנו, ובאיזה גיל? זה גיל, אז כל גיל משלמים אחרת. והוא מתחיל להתווכח עם שמעון פרסקי, והוא אומר ככה וזה אומר ככה. בסוף הוא… זה נמאס לו העסק, הוא אמר: ‘טוב, חבר’ה, תתפסו את הסוכריות!’. והוא זרק את הסוכריות מעל הקונדוקטור הזה, וכולם התנפלו עליו לתפוס את הסוכריות. והוא ברח מהקרון.

הוא, כשהוא הגיע לארץ, עוד היה צעיר יחסית, הוא טייל הרבה בארץ וגם בירדן. טיולים ברגל. והוא סיפר לנו חלק מהטיולים האלו… סיפר לנו ממש מרתק. וזהו, אז אחד הסיפורים שהוא סיפר לנו שהוא הלך… הם הלכו כמה חבר’ה למצדה. עלו למעלה, ואחר כך הלכו מהצד השני במדרון… הצד של כיוון ים המלח. היום יש שם שביל מסודר מאוד כבר הרבה שנים, אבל אז לא היה דבר כזה. והוא נכנס ב… בתוך המדרון הוא נכנס בין אבנים שמתגלג… שהם לא מחזיקות… התחיל לדרדר. והוא אומר שהוא רואה, הוא התחיל להדרדר באבנים האלה, והוא רואה עוד מעט הם מגיעים למצוק. איכשהו הוא הצליח לצאת מזה. הוא ידע לספר… הוא ידע לספר.