אמהות לילדים שיש להם הכל והחליטו לאחרונה לעבור מכאן ולוותר.

אובדן תחושת הביתיות, השייכות והמשמעות לחיים כאן בארץ. הרגשה של יתמות וייאוש.

שינוי בהלך הרוח הציבורי ״השפוף כרגע״, בקרב קהלים רחבים בישראל, את התחושה הרווחת ש״אין כאן עתיד לצעירים״, להעלות לשיח הציבורי את הנחיצות ביצירת חזון, שיעניק משמעות חדשה להשארותם של הצעירים כאן בארץ.

ליצור חברה שיש בה אוירה של בית, מתוך ׳איכפתיות׳ והבנה שכל אחד מאיתנו מהווה מרכיב עיקרי במרקם החברתי העדין הזה, ביחסים שבינינו.

לעורר מחדש את הרוח את הקול האימהי ואת הרגשת האחריות על הבית שלנו ושנרגיש את הכח שיש לנו מההתאספות שלנו ביחד,

התחושה שאסור לנו לוותר. שיש תקווה. הרגשה שיש לנו הזדמנות להשתדרגות. מה מניע אותי לעשות/המניע הפנימי.

תוך כדי שיחה עם הבן שלי בערב אחרי ארוחה הוא חנק אותי עם הבשורה. הוא אמר את זה לפני כולם. ותוך כדי שיחה גיליתי שהקרקע נשמטת לה/לי מתחת לרגליים .. הוא מאד אוהב את המדינה והוא מאד מרגיש שהוא שייך אליה אבל הוא פוחד שהוא לפני שואה. עכשיו, יש כאלה שיורדים בגלל שאין להם בית, אין להם פרנסה אז הם יורדים! הוא לא, יש לו הכל תודה לאל.. הוא הייטקיסט, אשתו הייטקיסטית, אין לו שום בעיה כלכלית. יש לו בית יפה. יש לו שלושה ילדים מקסימים. אבל מה שמטריד אותו זה איך להציל את הדור הבא, זו הרגשה של שואה.

אני ממש בכיתי. כל הדרך מפתח תקווה עד חיפה, זלגו לי הדמעות. למה? לא בגללו.. אלא איך הגענו למצב הזה?

____________________________