פתח לנו שער

האם בתוך תפילה ציבורית יש מקום גם לרחשי הלב של היחיד? מבנה הסליחות מעמיד בפנינו דגם בו נשזרים הפרט והאומה במהלך הדרגתי ומורכב של תחינה. הרב משה ליכטנשטיין מציג בפנינו את הרעיונות שמאחורי הקלעים ולפני ריבונו של עולם. מהו האיום המוביל אדם לזעקה, והאם ניתן להתחבר אליו כאשר תחת מעטה הניכור, ההדחקה ונטרול הסכנה המוכר כל כך לאנשי העולם המודרני?

בין רצח ארלוזורוב לרעידות אדמה, משרטט הרב בני לאו את תמונת הרעד שבלב. מה רוצה ביאליק, מה כתבה רחל, מה היה אומר הנביא אליהו? על הקטלוג והקטרוג, על קירות של שנאה ופחד,

על ניכור, חיכוך, בידול.

והבית הזה, הרועד, מה יהא עליו?

איננו מפסיקים להוסיף קיסמים למדורה. ומכאן, לתשובה: מסע המחנות לברית שלום של אמת, של מפגש, של סליחה.

לא קל לחצוב מילים של אמת: להכיר בהחמצות, בכישלונות, בפערים המהדהדים בחיינו. ויש בעמידה החשופה הזו כאב עמוק של כנות.

מה ההבדל בין אשמתו של קין לבין זו של אחי יוסף, והאמנם אכן אשמה היא משא כבד מנשוא?

האם אנו מסוגלים להישיר מבט אל האשמה, אל הבור השחור של חיינו- מבלי שזו תשתק אותנו?

עם הרבנית חני נאזין לזרמי התשובה ונעמוד על סף השבר, ומשם נצא אל לידה מחדש, שינוי הדברים העתידים לבוא.

מה עושים כשכואב, שואלת הרבנית אסתי. אחרי הדמעות, אחרי הזעקה?

עננו, עננו. אנחנו תובעים מענה בעת צרה. מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים, אומר יהודה עמיחי- לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם פְּרָחִים. ומצעקה בלבד לא תצמח לנו ישועה. מקום הוידוי אינו מקרי. בלב שבור, בגוף בו העצמות מתפוקקות, צריכים אנחנו להעביר על המידות - להודות על האמת כמו גם להכות על חטא.

ואחרי הוידוי, אומרת הרבנית, י״ג מידות של רחמים מלמדות אותנו על לקיחת אחריות כמרכיב הסליחה.

כְּבַקָּרַת רועֶה עֶדְרו: שנזעק, שניקח אחריות, שנתפלל.