אנחנו מתבוננים על ילד קטן שמתחנן לסוכריה וכרגע היא כל חייו. הוא נשכב על הרצפה בוכה וצועק כאילו אין משהו אחר. אפשר להתפלא עליו שאיננו רואה שהוא מגזים, וללמד אותו להיות מאופק. אבל גם אפשר לקנא בו על הטוטאליות. אילו היינו מרשים לעצמנו לרצות בעוצמה שכזו את מה שחשוב לנו, מה היה קורה? מצד שני החשש מלרצות ללא מעצורים הוא טבעי, על כך נלמד בקטע שלפנינו מר' צדוק הכהן מלובלין.

מתי וכסלר מייסד מכללת כוונה ומירב בן צור מנחה בקורס מכוונים מחליפים חוויות ותובנות מהמעבר מגידול ילדים צעירים לגידול מתבגרים

תוך כדי התנגבות במלתחות בריכת בית הנוער העברי בירושלים, שמעתי מאחד מלוחמי תשח איך הם היו מרסקים צינורות ביוב מברזל לרסיסים, מכניסים לקופסאות שימורים ומייצרים רימונים.

מה היה משתפר בחייכם אילו הייתם מכוערים?

ר' יהושע בן חנניה זוקף את יכולתו בלימוד תורה להיותו מכוער

איך זה קשור

מה נדרש מאיתנו כדי ללמוד?

ואיזה אנשים אנחנו צריכים להיות בכדי שנוכל לקבל את התורה?

על כך בפרק החדש הטקסט המלא כאן

https://www.sefaria.org.il/sheets/570761

לא פעם קורה שתחושות לא טובות של איש לרעהו מתפתחות עם הזמן והופכות לשנאה. גם כאשר היחסים בין אנשים במקום עבודה או בשכונה טובים בדרך כלל, יש מקרים שבהם אני מרגיש שיש אדם שהוא נגדי, לא מדבר אתי, עוין, אולי אפילו שונא. אני לא יודע מה לעשות, איך להתמודד עם הבעיה, גם בי מתעוררות תחושות קשות כלפיו. אני מתייעץ עם חברים שאומרים לי שאני צריך להיות בעין טובה, אבל כל העסק לא נראה לי. איך אני יכול לאהוב את השונא שלי? זו לא דרישה אפשרית, וגם לא נכון עבורי להשיב אהבה על שנאה.

הפתרון שאני מוצא לעצמי הוא התעלמות, הדחקה; אסתפק בשאר החברים שיש לי, חבר אחד פחות, לא נורא. לכאורה זהו הפתרון הפשוט, הנוח. רבי פנחס שפירא מקוריץ, מן המקורבים לבעל שם טוב, רואה את הדברים אחרת, ממש הפוך, כפי שתלמידיו מתארים.

הטקסט המלא כולל ביאור כאן לשימושכם

www.sefaria.org.il/sheets/570001