שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות. פרק 2 בחזקת 3, הידוע בכינויו - שמונה.

בפרקים האחרונים דיברנו על המתח שבין מוגנות לחירות, ועל הבחירה הפרוגרסיבית לתעדף יותר את הראשון על חשבון האחרון. אחת השאלות שריחפה לה באוויר היתה - על מי בדיוק צריך להגן, ומפני מי. בפרק הזה, סוף סוף, ננסה לענות על השאלה הזו, ועל הדרך תראו שהעקרון המוסרי השני, עקרון השיוויון, יתחיל להופיע. בנוסף, סוף סוף נגיע למשהו שהוזכר בתחילת הסדרה: נתחיל לראות כיצד האנטישמיות נכנסה לתמונה.

לפני שנתחיל, אתן את ההערה הכמעט-קבועה שלי. במה שיבוא בדקות הבאות אני אתמקד בשיטה, בתיאוריה, ביסודות המנחים שלה. ממילא, כשאני אדבר בהמשך על "הפרוגרסיבי", אני מדבר על הדמות ה"אידיאלית", שהולכת עם האידיאולוגיה עד הסוף. אבל כמובן שכל פרט הוא אדם בפני עצמו. יש כאלו המזדהים כפרוגרסיבים שלא מודעים לתפיסה הרחבה אלא רק תומכים במדיניות מסויימת ששמעו עליה, ויש טהרנים שמאמצים אותה בשתי ידיים. אז כרגיל חשוב שתמיד, גם אם תקבלו את הניתוח שאציג בהמשך - אל תשכחו אף פעם שבני אדם אינם אידיאולוגיה, ותמיד טוב להקשיב להם באופן בלתי אמצעי לשמוע את דעותיהם בלשונם, לפני שמניחים משהו על עמדתם.

בפרק הרביעי כבר רמזנו מה התשובה לשאלה "על מי צריך להגן" - הכללים מודרכים לפי פוליטיקת הזהויות. כפי שאמרתי בתִמצות אז, התפיסה הזו סבורה שיש לנתח את הדינמיקה החברתית במדינה ובעולם כולו קודם כל דרך השיוך של כל אדם לקבוצות זהות מבוססות גזע, מין, נטייה מינית, מגדר ועוד. לפי התפיסה הזו, היחסים בין קבוצות הזהות השונות אינם יחסים בין שווים, אלא יחסים של הירארכיה. הגזע הלבן הוא החזק, לעומת הגזעים האחרים; המין הגברי הוא המין החזק, לעומת המין הנשי; בעל הנטייה ההטרו-סקסואלית הוא החזק, לעומת הנטיות האחרות, וכן הלאה. בראש הפירמידה, אם כן, נמצא הגבר הלבן ההטרו-סקסואל, ואפשר להוסיף עוד תכונות על בסיס מצב סוציו-אקונומי, חינוך וכו' וכו'.

וצריך כאן לחדד: כשאני אומר שמין או גזע מסויים הוא "חזק", אין הכוונה לחוזק גנטי או גזעי. הכוונה היא שהוא חזק בחברה שלנו, כלומר שהוא מחזיק ברוב או בכל הכוח, ומשתמש בכוח הזה כדי לוודא שהמציאות הפיזית והחברתית שסביבנו מתאימה דווקא לקבוצה שלו. במקביל, הוא והקבוצה שלו יתעלמו באופן מופגן מצרכיהן של הקבוצות היריבות, ואפילו מעבר לכך - הם יפעילו את הכח שיש להם בתור הקבוצה ה"חזקה" - בסוג של אלימות ממסדית - נגד הקבוצות החלשות כדי שלא יעזו להרים את הראש ולדרוש שינויים. כלומר, כיוון שכח משחית, ביחד עם החזקת הכח הזו מגיעה גם ההשחתה המוסרית. הקבוצה החזקה מתבצרת בעמדתה הנוחה ומתעללת בקבוצות החלשות ממנה.

ההגות שמקדמת את תפיסת המציאות הזו קיימת כבר עשרות שנים, מאמצע המאה העשרים, והיא שילוב שבין מרקסיזם ופוסט-מודרנה, כפי שכבר הזכרתי בפרק הרביעי. יש ספרות ענפה בעניין - אני מזכיר שחלק גדול ממנה צמח מתוך האקדמיה, אז מאמרים וכנסים לא חסר כאן - ולכן גם כאן יש הרבה דקויות וגרסאות שונות שלא נִכָנס אליהן כעת. שוב, אקדמאים, כן? אנשים שמשלמים להם כדי שיפיקו מאמרים? אבל בואו נקרא שני ציטוטים אקראיים שמדגימים את אופן החשיבה: כך כותבים, לדוגמה, דיאנג'לו וסנסוי בספרם "האם באמת כולנו שווים? הקדמות למושגי יסוד בצדק חברתי":

"בכדי לדכא, קבוצה חייבת להחזיק בכוח ממסדי בחברה. באופן הזה, הקבוצה ממצבת את עצמה במקום שהיא יכולה לכפות את תפיסת העולם שלה על אחרים ולשלוט על רעיונות (אידיאולוגיות), כללים פוליטיים (המערכות הטכניות), וכללים חברתיים המגדירים כיצד יש לתקשר (שיח). הכפייה הזו מלמדת את כולנו לראות את המצב החברתי הקיים כנורמלי, טבעי, והכרחי כדי שהחברה תוכל לתפקד. השליטה הזו הינה היסטורית (ארוכת-טווח), אוטומטית ומנורמלת.

כח בהקשר של הבנת צדק חברתי מתייחס, אם כן, לָכלים האידיאולוגיים, הטכניים ומבוססי-השיח, שדרכם אלו שנמצאים בעמדות השפעה יכולים לכפות את הרעיונות והאינטרסים שלהם על כל השאר."

.

ב"אנציקלופדיה לדיוורסיטי וצדק חברתי", נאמר כך בערך על "הצטלבותיות", מושג שעוד נדבר עליו בפרקים הבאים:

"החוויות שלנו בחברה מעוצבות על ידי הגזע שלנו, המעמד החברתי שלנו, הזהות המינית והמגדרית שלנו ועוד מאפיינים רבים אחרים של פילוח חברתי. חלק מן המיקומים בציר החברתי מעניקים פריווילגיה (לדוגמה, להיות לבן), בעוד מיקומים אחרים על הציר מדוכאים (לדוגמה, להיות עני). הצדדים השונים הללו של אי-השיוויון החברתי אינם פועלים בנפרד ובמנותק זה מזה: הם פועלים יחד כדי לייצר מערכות דיכוי ושליטה משולבות זו-בזו." 

התפיסה הזו של המציאות, מדריכה את הפרוגרסיבי בכל אשר ילך. כלומר, מבחינתו הדברים שתיארתי אינם "תיאוריה" או זווית מסויימת של המציאות - זוהי המציאות, ב-הא הידיעה. אין מה להטיל בה ספק, כמו שאתם לא מטילים ספק היום בקיומם של פלנטות בחלל החיצון. לא רק זה - היא אפקטיבית כל האמת. כלומר, כיוון שהכוחות החברתיים הללו כל כך עוצמתיים, פוליטיקת הזהויות הזו בעצם מסבירה את רוב הדינמיקות האנושיות שסביבנו, ולכן יש לראות אותה בכל מקום - בפוליטיקה ובמדעי החברה, כמובן, אבל גם בספורט, במדעי הטבע והמתמטיקה, ואפילו בשפה היומיומית שלנו. וכפי שגם משתמע בדברים שקראנו, אם מישהו מנסה להטיל בה ספק, הרי הניסיון הזה שלו מחשיד: האם הוא חלק מאותה מערכת שמנסה לכפות עלינו את התפיסות שנוחות לה? ממילא אין ממש טעם להקשיב לו. כלומר, זו מערכת חשיבתית שגם מֶגֶנַה על עצמה מפני ביקורת, ושמונעת יכולת לפתור אי-הסכמות דרך שיח.

ובכן, זה בסיס התפיסה, ויש לה השלכות רחבות ביותר. בפרק הזה אנחנו נתמקד בשתיים מרכזיות, ובפרקים עתידיים ניגע בעוד השלכות כאלו.

הראשונה היא התביעה החד-משמעית שראייה שכזו מציבה, בפני אלו שמאמצים אותה, להלחם למען תיקון המצב המעוות. "בחברה גזענית, אין זה מספיק לא להיות גזעני - חובה עלינו להיות אנטי-גזעניים" - זהו ביטוי שגור בפיהם של הפרוגרסיבים, שמיוחס לאנג'לה דייוויס, פעילה חברתית רדיקלית ילידת 1944. והדברים די מתבקשים, כן? הרי התיאור הזה מעלה בכל אדם בעל לב וחמלה רצון לעזור לאלו שבתחתית הסולם, ולהפיל את הרודן שמעליהם, ובמיוחד לליברלים שביננו, שלא יוצאים מנקודת מוצא שמכבדת את הממסד כברירת מחדל. באופן סמלי, אם הגבר הלבן ההטרו הוא הבחור שבראש הפירמידה, קשה לדמיין את הקשיים שחווה אשה היספאנית לסבית, נכון? קשה לקבל את המחשבה שהיא צריכה להיאבק במוסדות שנוסדו ועוצבו על ידי גברים-לבנים-הטרוסקסואלים, ושלא ממש רואים אותה או שמים עליה. היא בטח בלתי נראית עבורם, עם כל הסבל שזה כרוך בו. אז זה רק טבעי לרצות לעזור, ובטח כשלעזור משמעו להשקיע איזו שעה בחודש באיזו הפגנה למטרת העלאת מודעות, במקרה הקל, ואולי במחאה על אירוע חמור של גזענות שקרה בקמפוס כדי שמשהו ישתנה. 

אבל איך נלחמים במשהו כל כך חזק ששולט על כל המציאות שסביבנו? המסקנה האופרטיבית של הפרוגרסיביות החדשה היא שיש ליצור "ברית משועבדים" נגד ה"משעבד" שבראש הפירמידה. הגבר-הלבן-ההטרו, לצורך הדוגמה, אמנם מחזיק ברוב הכח, אבל אם הנשים והשחורים והלהטבים יתאגדו יחד כדי לפרק את המסגרות שבָנַה ושמבצרות את כוחו, הוא לא יוכל להם. אם הברית הזו תחזיק מעמד די זמן, המשועבדים יסירו את עול המערכת מעליהם, הם יוכלו לבזר את הכח, והעולם יהיה שיוויוני יותר והוגן יותר. נגיע לאוטופיה.

דוגמאות לכך רבות מספור. אמנסטי אינטרנשיונל, לדוגמה, קובעים בטור שלהם מ-2022 ש"צדק סביבתי הוא צדק גזעי", כיוון ש"שינוי האקלים משפיע על כולם, אבל באופן קיצוני יותר על קהילות של שחורים, ילידים, ושאר מיעוטים גזעיים". ובמאמר מדגמי מתוך Michigan Journal of Race and Law, פורסם ב-2007 מאמר שכותרתו "אהבה חד-מינית: חתירה מתחת לעליונות לבנה על ידי חתונה חד-מינית", ושם בין השאר נכתב:

"בפרק הזה במאמר נתייחס בראש ובראשונה לאופן שבו עליונות הטרוסקסואלית ועליונות לבנה משולבים זה בזה ועומדים ביסוד המבנה החברתי של המשעבד והמשועבד.",

וממילא המסקנה המתבקשת שלהם היא ש"יחסים חד-מיניים מעצם מהותם חותרים תחת עליונות לבנה", כלומר שאנו רואים כאן איך המאבקים השונים הם בעצם אחד, נגד אוייב משותף.

אחת ההשלכות של הברית הזו היא שאפילו אם יש מתחים בין המשועבדים לבין עצמם, יש לשים אותם בצד כל עוד נלחמים באוייב-מספר-אחד. וכאן אין לנו אלא להפנות את מבטנו לתקופה שלנו - זוכרים את השלטים עם הכיתוב "להטבים למען עזה"? על פניו זה לא נראה הגיוני, כי להטבים היו נרצחים בעזה תחת חמאס. אלא שבתפיסת המציאות שלהם, זו התעסקות בקטנות וצריך להביט על התמונה הרחבה. מכל מני סיבות, הפלסטינים מופיעים נמוך יותר מהישראלים במדרג - הישראלים הם חלק מהתרבות השלטת, המאמצת את הכלים של המערב הקולוניאליסטי, והפלסטינים הם המדוכאים. ומן הרגע שהזיהוי הקבוצתי עם המיקום בהירארכיה נסגר, מחובתם של שאר המדוכאים, כולל הלהטב"ים, לשלב ידיים כנגד העריץ. זוהי המשימה מספר אחד, שאם ישיגו אותה, הם מאמינים, כל הבעיות הגדולות יפתרו. בעולם שאחרי המהפכה הגדולה, נטפל בבעיות "קטנות" כאלו כמו רצח של להטבים במקום קטן ושמו עזה. 

והאמת, האנטישמיות שראינו לאחרונה היא רק דוגמה אחת מני רבות של גליצ'ים אנטישמיים במערכת שצפו לפני השטח בשנים האחרונות, סיפורים שכששומעים אותם בפעם הראשונה לא מצליחים להאמין שהם באמת קורים או קרו. בואו ניקח שני דוגמאות לעניין. כפי שתראו בשתיהן, מכיוון ש"נרטיב העל" של הפרוגרסיבים מתייחס ליהודים כאילו הם חלק מן הקבוצה ה"לבנה", אז הם כופים את הראייה הזו על המציאות גם כשזה לא הולך כנגד העובדות וההגיון הבריא. 

הדוגמה הראשונה קרתה בינואר 2022. השחקנית וופי גולדברג, שחלקנו מכירים מהסדרה "מסע בין כוכבים" או בתור הזמרת ב"הנזירות בלוז", משמשת כבר כמה שנים כחלק מן הפאנל הקבוע בתכנית The Five, תכנית של חמש נשים שמדברות על נושאים פוליטיים וחברתיים. לרוב יש ארבעה ליברליות, ושמרנית-מחמד אחת כדי לאזן. בכל אופן, גולדברג - שעל אף שמה איננה יהודיה, אלא היא אפרו-אמריקאית שבחרה בשם הזה בתור שם הבַמַה שלה - דיברה בתכנית על נושא ספרות השואה, וכך הלך הדיאלוג:

"אם אנחנו עומדים להעלות את הנושא, בואו נהיה כנים בעניין" אמרה גולדברג, "כיוון שהשואה לא היתה עניין של גזע, לא, זה לא היה עניין של גזע"

"אז מה היה העניין שם?" שאלה ג'וי בהאר, אחת מן הפאנל.

"העניין שם הוא האופן הבלתי הומאני שבן אנוש יכול להתייחס בו לבן אנוש אחר" ענתה גולדברג, "זה העניין שם"

אָנָה נָבָארו, עוד אחת מהפאנל, התפרצה ואמרה "ובכן, היתה שם עליונות לבנה, בוודאי. הם רדפו אחרי יהודים וצוענים"

"אבל שני אלו הם קבוצות של אנשים לבנים" התעקשה גולדברג. "אתם מפספסות את העניין. ברגע שאתן הופכות את זה לנושא גזעני, זה הולך בדרך הזו. בואו נדבר על זה באופן גלוי - זה פשוט על איך שאנשים מתייחסים זה לזה. זו בעיה. זה לא משנה אם אתה לבן או שחור, בגלל ששחור, לבן, יהודים - כולם אוכלים את כולם"

לשמוע ולא להאמין, נכון? אבל זה מה שקורה כשמרדדים את השיח, והכל מתכנס לסיפור אחד בלבד שהכל חייב להסתדר לפיו. שנאת יהודים איננה, על פי גברת גולדברג, עניין של גזענות. זה משהו אחר, סתם מקרה של "התנהגות בלתי-הומאנית בין שני בני אנוש". בכל אופן, וופי הורחקה מהתכנית לשבועיים, וסוג-של-התנצלה, אבל אפשר להניח שזה נעשה רק כדי לשמור על עבודתה, לא מתוך שינוי אמיתי בתפיסה.

הדוגמה השניה והמפתיעה עוד יותר, קשורה לליגה-נגד-השמצה, ה-ADL, ארגון יהודי שקם בארצות הברית לפני יותר ממאה שנה. מטרת הארגון הרשמית היא להגן, בראש ובראשונה, על יהודים, אבל באופן כללי להלחם למען שיוויון ויחס הוגן לכל קבוצה נרדפת. בשנים האחרונות, הארגון פועל תחת הנהגתו של ג'ונתן גרינבלאט, יהודי פרוגרסיבי שבין השאר היה חלק מממשל אובאמה. ובכן, עד יולי 2020, מי שהיה מבקר באתר שלהם היה מוצא את ההגדרה שלהם לגזענות, והיא היתה משהו סטנדרטי, ואני מצטט:

"גזענות היא האמונה שגזע אחד טוב יותר או נחות יותר מגזעים אחרים, ושתכונותיו החברתיות והמוסריות של הפרט נקבעות מראש על פי התכונות המולדות שלו."

אבל ביולי של אותה שנה, בערך חודש לאחר שג'ורג' פלוייד, אדם שחור, נהרג על ידי שוטר לבן בשם דרק שווין, ההגדרה שונתה לניסוח הבא:

"גזענות היא ההקטנה ו\או הדיכוי של אנשים ציבעיים - People of Color - על בסיס מפתח של הירארכיה גזענית שמעניקה פריווילגיות לאנשים לבנים"

מטורף, נכון? ארגון יהודי שמגדיר גזענות כדבר שממוקד דווקא באנשים לפי צבע העור שלהם? לאחר סערה שצצה הם החזירו את הגרסה הקודמת, או משהו יותר קרוב אליה, אבל איך דבר כזה קורה? לאור מה שאמרנו לעיל, זה מובן: כולם, אפילו היהודים הפרוגרסיבים, נדרשים ליישר קו עם ההירארכיה הרשמית של התנועה, ולעזאזל העובדות, לעזאזל אפילו החוויה האישית שלהם.

אז זוהי הנקודה הראשונה. 

הנקודה השניה היא היעלמותו של הפרט בתוך הכלל. את המגבלות על חירות הפרט כבר ראינו בפרקים הקודמים, אבל התפיסה הפרוגרסיבית מציירת את כל הפרטים של ה"דכאנים" בצבע אחד ואחיד, שכל מטרתם לשמר את כוחם. נניח שסטודנטית פרוגרסיבית בשם ג'ולי מפגינה בעד פיטורי פרופסור מסויים, בגלל איזו אמירה מיזוגנית חמורה שאמר. פתאום מופיע מולה מארק, סטודנט שמרן באופיו שהחליט להפגין למען זכויותיו של אותו פרופסור בדיוק. איך היא תגיב לכך? תפיסת המציאות שלה "מסלילה אותה", אם נשתמש במילה פרוגרסיבית ידועה, להתייחס למארק כמייצג את ה"מין הגברי" שרוצה לשלוט ב"מין הנשי". ממילא אין צורך לדבר איתו בכלל ולשמוע את דעותיו. אם הוא לא מצהיר מפורשות שהוא בצד שלה, אז הוא אינו פרט עם זהות עצמאית, אלא רק מופע אחד מני רבים של המערכת שצריך לפרק. ומעבר לכך - הוא פרט ששייך לצד המשעבד, מה שאומר שיש לו כח ביד, כח שג'ולי יודעת שמכוון כלפיה - כלומר שמארק ממש מהווה איום עליה בגלל השיוך הקבוצתי שלו.

וככה, אם לא שמתם לב, נוצר לו היפוך מעניין. שהרי יש שם מוכר למצב כזה, מצב שבו אנחנו מתייחסים לאנשים לא כאל פרטים אלא כמייצגי קבוצות, כשהקבוצות הללו מאופיינות, נניח, רק על ידי צבע העור שלהם: גז-ע-נות. ממש כך, במהלך שעושה לי קצת סחרחורת, מוצאים את עצמם הפרוגרסיבים מעודדים הסתכלות גזענית על המציאות. אנחנו נקדיש עוד זמן בפרקים אחרים למאפיינים של הגזענות הזו, אבל כרגע נסתכל רק על אחד, על ידי השוואה לגזענות הנאצית. הגזענות הנאצית היתה מבוססת על הרעיון ש"החזק" הוא זה שמגיע לו להיות בפסגה, ושהגזעים הנחותים ראויים ליחס משפיל או אפילו להשמדה. לעומת זאת, הגזענות הפרוגרסיבית הופכת את השיח: אם אתה חזק, זה עצמו כתב האישום נגדך, כי כנראה החוזק של הקבוצה שלך הושג על ידי שיעבוד של אחרים. ככל שאתה חלש יותר, ככה אתה צודק יותר. מכאן הגיע הביטוי השגור בפיהם של שמרנים מתנגדי פרוגרסיביות, "אולימפידאת המשועבדות", opperssion olympics. ככל שאתה משועבד יותר ומסכן יותר, כך העמדה המוסרית שלך טובה יותר, כי המעמד שלך מוכיח שלא הושחתת על ידי כוח.

בכל אופן, לגזענות הזו יש הרבה ביטויים, יותר מאשר אפשר להקיף בפרק הזה.  אפשר להתחיל בלהזכיר לכם את פרופ' ויינשטיין שעמד כנגד מהלך שתפס כגזעני - הוראה לסטודנטים לבנים שלא להגיע לקמפוס ביום מסויים - והוקע על ידי הסטודנטים והאוניברסיטה בשל כך. מעבר לכך, בשנים האחרונות יש תנופה בכל מני קמפוסים לעשות טקסי סיום לבוגרי האוניברסיטאות שמיועדים רק לשחורים, או היספאנים, בנפרד משאר הסטודנטים הלבנים. באופן דומה, באוניברסיטת וושינגטון העלו רעיון ב-2019 לעשות מגורי סטונדנטים מופרדים על ידי צבע-העור, בהיפוך מדהים מהגישה של התנועה של המאה ה-20 לכיוון ההפוך, של איחוד מסגרות. ועוד ועוד ועוד. 

והנה עוד שני סיפורים שידגימו את הנושא בשטח.

סיפור ראשון: ינואר, 2019, ה-15 לחודש. שדרן רדיו של Fox News, בחור בשם דֶיוִויד וֶוב, מראיין את Areva Martin, אנאליסטית של CNN. אני משער שרובכם יודעים, אבל למי שלא יודע, שתי רְשתות התקשורת הללו אינן ידידות טובות, בלשון המעטה. FOXידועה בצידוד בצד הרפובליקני של המפה הפוליטית, בעוד CNN תומכת בדמוקרטים. בכל אופן, במהלך הראיון מגיע דיוויד לשלב שבו הוא מדבר על הקריירה שלו כשדרן, והדיאלוג הבא מתרחש – וכאן אני מתרגם באופן חופשי:

דיוויד: ...אני עבדתי בחלקים שונים של עולם המדיה והחדשות, עשיתי את עבודת התשתית הנדרשת כדי שאהיה כשיר לעבוד בכל אחד מהם – מעולם לא ראיתי בצבע העור שלי את העניין המרכזי, אלא ביכולות ובכישורים המקצועיים שלי.

אריבה: ובכן, דיוויד, זה נושא לשיחה ארוכה אחרת בעניין פריווילגיה לבנה (או: סגולתיות לבנה), דברים שלך יש את הזכות (=פריווילגיה) לעשות שאין לאנשים צִיבְעִיִים (People of Color).

דיוויד: איך יש לי את הפריווילגיה של פריווילגיה לבנה?

אריבה: דיוויד, מעצם היותך גבר לבן, אתה נושא פריווילגיה לבנה. זה נושא לדיון ארוך יותר, אין לי זמן עכשיו...

דיוויד: צר לי לגלות לך, לא הכינו אותך כראוי לראיון – אני שחור-עור.

את הסיפור הקצר הזה אני מביא לא רק בגלל ההומור שבו, אלא גם כדי להדגים את הקלות הבלתי-נסבלת של הגזענות הפרוגרסיבית הזו. בהמשך הדברים שלה מתנצלת אריבה על מה שאמרה בטענה ש"הצוות שלה לא הכין אותה כראוי לראיון", אבל הטיעון הזה מגוחך. כל שהוא אומר הוא שלקראת הראיון אריבה שמעה שדיוויד עובד בפוקס והוא לבן - כך חשבה בטעות - וזה הספיק לה. היא לא חשבה לרגע שיש לה צורך להבין מיהו האדם שמולה באמת - התיוג הגזעני "לבן שהצליח בקריירה שלו" הספיק לה כדי להחליט - הוא התקדם בקריירה לא בגלל שהוא מוכשר, אלא כי הוא גבר לבן ובעל "פריווילגיה לבנה". 

והנה עוד סיפור הומוריסטי שממחיש את ההתבצרות הזו בזהויות, כשמפסיקים לשאול מה אופיו ואיכויותיו של אדם אלא רק מתעניינים בזיהוי ה"זהותי" שלו. בחורה בשם אמנדה גורמן כתבה שיר וקראה אותו בטקס המינוי לנשיאות של הנשיא ביידן אחרי הבחירות של 2020. אמנדה היתה רק בת 22, צעירה אפרו-אמריקאית ופעילה חברתית, והשיר שקראה זכה לפרסום רב ברחבי העולם. לאחר תקופה מסויימת, התבקש המתרגם הקטאלני, Víctor Obiols, לתרגם את השיר לקטאלנית. הוא עמל על התרגום, והגיש אותו לעורך הספרדי שלו. 

אך לאחר שהתרגום התקבל, התקבלה בקשה מהמוציא לאור האמריקאי, Viking Books. הם ביקשו להתעלם מהתרגום של ויקטור בלי כל קשר לתוכנו ואיכותו, ובמקום זה שהשיר יתורגם מחדש על ידי מישהו אחר - ספיציפית, הם רצו מישהי, "אישה, בעלת שורשים אפריקאיים, ואקטיביסטית חברתית". כלומר, בעצם, הם דרשו שהתרגום של השיר של אמנדה ייעשה על ידי מישהי שדומה לה ברקע. 

כלומר, יש כאן איזו רמיזה שאומרת: אם אתה לא בקבוצה שלי, אז אינך יכול להבין אותי, וגם עדיף שלא תיגע בחומר שאני יצרתי. ההתכנסות המשתבללת הזו לתוך הזהות הפרטנית היא חלק מהותי מהתהליך של הפרוגרסיביות החדשה, ועוד ניגע בה בהרחבה בפרקים עתידיים. בינתיים רק ראוי לציין שהיא בדיוק המגמה ההפוכה לזו של הגישה הליברלית, שסבורה שיותר שיח, יותר דיאלוג, ויותר שיתוף הם הכיוון שאליו יש לשאוף. האמת, ויקטור, המתרגם הקטאלני, התייחס לכך בעצמו בתגובה לאירוע, ואני מצטט: 

"הם לא פקפקו ביכולותיי. אבל אם לשיטתם אינני יכול לתרגם שיר כיוון שהוא נכתב על ידי אישה, צעירה, שחורה ואמריקאית מן המאה ה-21, אזי גם אינני יכול לתרגם את חיבוריו של הומרוס כיוון שאינני יווני מהמאה השמינית לפני הספירה. וגם לא הייתי אמור לתרגם את שייקספיר כיוון שאינני אנגלי מן המאה ה-16".

ובצד הדברים הכתבה מציינת: עד ירידת הידיעה לדפוס, לא נמצא מתרגם מחליף לויקטור.

אז מה הלאה?

שמעו, תיארתי כאן את התפיסה הפרוגרסיבית, שרוצה להשיג שיוויון בין המינים, הגזעים ומה לא, ושרואה את המציאות כעימות בין קבוצות חזקות לעומת קבוצות חלשות, עם אי-שיוויון משווע ביניהן. בפרקים הבאים נראה לי שצריך לשאול את השאלה - האם באמת זה המצב? האם באמת זו הדרך לתאר את המציאות? האם יש לכך ביסוס?

תגידו, "אבל אלישע, בדיוק ראינו המון דברים מוזרים בפרוגרסיביות. למה שבכלל נקדיש לזה זמן?" 

בתגובה, אני רוצה לצטט את וודי אלן, הקומיקאי היהודי הנודע. הוא אמר פעם: "זה שאני פרנואיד זה לא אומר שלא רודפים אחרי". כלומר, בהקשר שלנו - חולשות בתפיסה לא מעידות על נכונותה או אי-נכונותה של התפיסה. אולי הפרוגרסיבים צודקים בתיאור המציאות ורק מפספסים במימוש המעשי של התובנות שלהם. אז - איך אפשר לדעת מי צודק, ומה ניתן לעשות בעניין? 

על זאת ועוד, בפרקים הבאים… ועד אז - מקווה שהיה לכם מעניין! 

להתראות

ביי…

This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com