Rav Shlomo Katz

שיעור בזוגיות מבֹעז ורות
ניר ונעמה מנוסי

המפתח הראשון מתגלה לנו כבר בפגישה הראשונה בין רות ובעז. לאחר שבעז מרעיף עליה חסד משתחווה רות ואומרת, "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה". לפי הפשט, שואלת רות את בעז כיצד יכיר בה למרות נוכריותה. אך את דבריה של רות ניתן לשמוע גם בצורה אחרת, כמציינים עובדה: הסיבה שמצאתי חן בעיניך להכירני היא שאנכי נכריה.

מה הכוונה? לפי פירוש זה המלה "נכריה" אינה מבטאת את היות רות גיורת או עולה חדשה, אלא רגש חיובי בנפשה. 'נוכריותה' של רות היא עוצם הריחוק שהיא מרגישה מה', חווית חוסר שלימותה ביחס אליו. דבר זה הוא המעלה את חינה בעיני בעז, ומאפשר לו להכיר בעדינותה ואיכויותיה.

בחסידות נקראת ההכרה בגודל הריחוק מה' שפלות, והיא מהווה המפתח לקרבה הגדולה ביותר לה' ולזולת גם יחד. אדם שחי בתודעה של שפלות מחובר לאמת הפשוטה של חייו, ומודע להיותו נזקק לקרבה ולהשלמה. מכאן הוא גם מודה על כל הטוב שסובב אותו. אדם שפל רוח מרגיש שלא מגיע לו כלום, וכך לא מקבל כמובן מאליו את השפע המקיף אותו אלא משתומם ומודה עליו. הקשר עם ה' נעשה חי ופנימי, ההזדקקות הופכת לקיומית, וכגודל השגת שפלותנו העצמית כך עוצם ידיעת רחמי ה' עלינו.

השפלות היא גם המפתח לשלום בית אמיתי, לא רק במובן של העדר ריבים, אלא במובן של שלמותזוגית ומשפחתית. אדם החי את שפלותו מול ה' פתוח ומתפתח יותר ביחסיו עם בן זוגו. הנחת היסוד שלו תהיה שהוא אינו מרכז העולם, שיש לו מה לתקן וללמוד, ושעליו להתפלל ולעבוד רבות על מנת שיהיה כלי נושא ברכה. ככל שיהיה מודע יותר למסכים המסתירים ממנו את הטוב, כך הוא ידע להעריך יותר את נוכחותו של בן זוגו בחייו, לסלוח לו על חסרונותיו ולהכיר במזלו הטוב שזכה בחבר נאמן כזה לחיים.

במלים פשוטות, לחיות בשפלות זה לחיות באינטימיות עם ה', וזהו המפתח לאינטימיות הזוגית. לא בכדי בלשון הקדש המילים ההופכיות לכאורה הכרה וניכור צומחות מאותו שער: מי שמכיר בהיותו 'נוכרי' ביחס לה' נעשה מכר קרוב לנפשו, מכיר ברחמי ה' (בסוד "מרחוק ה' נראה לי"), וזוכה להיכרות משמעותית עם הזולת. הסיבה היא שכאשר אני מודה שאני 'נוכרי' אני מבין עד כמה גם הזולת 'נוכרי' לי – כלומר בלתי נודע לי עדיין. דבר זה מעורר בי גישה עדינה ומכבדת כלפיו, היוצרת מרחב להכרות מעמיקה יותר עמו.

דוד המלך, פרי אהבתם של רות ובועז מעיד על עצמו, "ונקלֹתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני". הוא אומר זאת לאחר שהיה "מכרכר בכל עֹז לפני ה'": הכר של המוכר והכר של הנכרי חברו בתוכו לריקוד מתמשך ונצחי לפני ה'.

אין ליהודי להתייאש משום דבר, בין בענייני הגוף... בין בענייני הנפש... כי אין ייאוש כלל אצל איש יהודי, והשם יתברך יכול לעזור בכל ענין.

וכל בנין האומה הישראלית היה אחר היאוש הגמור דאברהם ושרה זקנים... שלא עלה על דעת אדם להאמין זה ואפילו אחר הבטחת המלאך. ושרה הצדקת ידעה והאמינה דהשם יתברך כל יכול ועם כל זה צחקה בקרבה שהיה רחוק אצלה להאמין זה ביודעה זקנת אברהם...

ואם היה רצון ה' יתברך לפקדם היה פוקדם מקודם דלמעט בנס עדיף ולא עביד ניסא במקום שאין צריך. אבל באמת מאת ה' היתה זאת שיהיה בנין האומה דווקא אחר היאוש הגמור שלא האמין שום אדם ואפילו שרה שתיפקד עוד, כי זה כל האדם הישראלי להאמין שאין להתייאש כלל דלעולם ה' יתברך יכול לעזור והיפלא מה' דבר, ואין לחקור בחקירות למה עשה ה' ככה.

וכן הישועה דלעתיד נאמר (ישעיה נג א) מי האמין לשמועתנו...'. וכן אמרו (סנהדרין צ"ז א) דאין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה. ועל כן אמר (ישעיה נא ב) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם, דגם התחלת בנינכם היה כן אחר היאוש.