הטקסטים שסופקו עוסקים באופן נרחב ברבי אברהם אזולאי (בעל ה"חסד לאברהם") ובתורתו הקבלית וההלכתית, תוך התייחסות לביוגרפיה שלו ולקשריו עם רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א), שהיה בן נינו.

ניתן לסווג את המקורות על פי הנושאים הבאים:

א. ביוגרפיה, יחוס וחיבורים של רבי אברהם אזולאי

מקורות רבים עוסקים בפרטים הביוגרפיים של רבי אברהם אזולאי, שנולד בפאס, מרוקו, בסביבות שנת 1570 (ה'ש"ל), ונפטר בחברון ב-6 בנובמבר 1643 (כ"ד בחשון ה'ת"ד, אם כי יש גרסה הטוענת לכ"א בחשוון).

עלייה לארץ ישראל: הוא עלה לארץ ישראל בסביבות שנת 1606 (ה'שס"ו), עקב צרות, רעב ומגפות שפקדו את יהודי פאס.

הנס והחתימה: בדרכו ארצה, טבעה ספינתו בים התיכון ואבדו כל כתביו, אך הוא ניצל בדרך נס. לזכר הנס, החל לחתום את שמו בצורת ספינה, מנהג שהמשיך גם בן נינו החיד"א.

מגורים: התיישב בחברון, נאלץ לעבור לירושלים, ולאחר מכן לעזה עקב מגפות (1619, ה'שע"ט). בעזה כתב את ספריו "חסד לאברהם" ו"בעלי ברית אברם".

רבותיו וכתבי האר"י: למד קבלה אצל רבי חיים ויטאל ומבנו רבי שמואל ויטאל, והושפע גם מתורת הרמ"ק. יחד עם רבי יעקב צמח, נסע לקברו של רבי חיים ויטאל בסוריה כדי להוציא כתבים גנוזים, כולל את הספר "אוצרות חיים".

אגדת הפטירה: קיימת אגדה מפורסמת, המופיעה בספר "זיכרון ירושלים", המספרת כיצד נבחר בגורל להיכנס למערת המכפלה כדי להשיב חרב יקרה שנפלה לפחה מאיסטנבול, וכיצד נפגש שם עם האבות הקדושים ונפטר למחרת בקריאת שמע. החיד"א לא מזכיר אגדה זו בחיבוריו.

חיבורים מרכזיים: ספרו המפורסם ביותר הוא "חסד לאברהם" (ספר קבלי), וכן חיבר את "בעלי ברית אברם" (פירוש לתנ"ך), "אהבה בתענוגים" (פירוש למשנה, כולל מסכת אבות), "אור החמה" ו**"אור הלבנה"** (פירושים על ספר הזוהר), "כנף רננים" ו**"מעשה חושב"** (על כוונות האר"י), ו**"אור הגנוז"** (פירוש על דרך סוד האר"י, שחלקים ממנו נחשבו לאבודים).

ב. עיקרי משנתו התיאולוגית-קבלנית (בספר "חסד לאברהם")

החלק הגדול של המקורות מנתח את משנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי, המתמקדת בהשגחה דינמית, בתפקיד האדם כגורם תיאורגי ובהיררכיה הקוסמית של המרחב:

השגחה ושלילת המקרה: המחבר שולל באופן מוחלט כל מושג של מקריות בעולם, וקובע כי כל פעולה, קטנה או גדולה, היא פרי השגחה עליונה הנובעת באופן ישיר ובלתי אמצעי מ"סוד השגחת הא"ס יתעלה" (האינסוף). מודל ההשגחה הוא דינמי, מותנה ומשתנה בהתאם לתקופות ההיסטוריות ולמעשי האדם.

גלות השכינה: גלות השכינה מתוארת כמצב של "יובש גדול של נביעת האור" בעולמות העליונים. גלות אדום (גלותנו הנוכחית) היא הקשה מכולן, שבה "נסתלק ממנה השפע מכל הבחינות". השכינה גולה יחד עם עם ישראל ומיצרת בצרתנו.

האדם והתיקון הקוסמי: האדם הוא "עולם קטן" (מיקרוקוסמוס) ותכלית הבריאה כולה. מעשיו של האדם, המכונים "מעשה התחתונים", הם הכוח היחיד המסוגל ליצור "תוספת שפע ואור" ו"זווג עליון" בעולמות העליונים. האדם הוא "הכסא האמיתי" של השכינה, ועל ידי חטאיו הוא פוגם בכסא ומגרש אותה.

הקליפה והרע: הקליפה (כוחות הטומאה) אינה כוח עצמאי אלא "מותר" (פסולת קוסמית), תוצר לוואי הכרחי של תהליך ההשתלשלות והתעבות האור האלוהי. החיצוניות שואבת את כוחה וחיוניותה ישירות מחטאי האדם, עד כדי כך שהרהורים אסורים ופגם הברית מולידים באופן ממשי "בנים זרים" – שדים.

מעלת ארץ ישראל: ארץ ישראל היא מרחב קוסמי ייחודי הנתון תחת השגחה ישירה, כיוון שהיא ממוקמת תחת "פתח היכל לבנת הספיר". בארץ ישראל, השכינה שורה "בלי אמצעי כלל", ואווירה מחכים. לעומת זאת, בחוץ לארץ השכינה "מתלבשת בלבושים הקדושים בתוך החיצונים", והעבודה שם נחשבת כ**"עובדי עבודה זרה בטהרה"** בשל התיווך דרך השרים החיצוניים.

נשמות ומעבר: יושבי ארץ ישראל מחזיקים בנשמה גבוהה יותר ("בני ישראל" או "בנים") מאלו שבחוץ לארץ ("בית יעקב" או "עבדים"). המעבר לארץ ישראל מביא לטרנספורמציה רוחנית ומוחל על העוונות.

ג. משנתו ההלכתית והמוסרית (בפירוש "אהבה בתענוגים")

המקורות מנתחים את תורת המשפט והאתיקה השיפוטית של רבי אברהם אזולאי:

מוסר הדיינים: מסכת אבות ממוקמת לאחר נזיקין כי היא מכוננת את "מוסר הדיינים". הדיין חייב להיות "בעל מוסר וצנוע", מכיוון שפגמיו מזיקים לציבור כולו.

הליך שיפוטי: על הדיין "להיות מתונים בדין" כדי לחשוף "ענין נסתר", ו"הוי מרבה לחקור את העדים" תוך "זהירות בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר".

צדק גמולי: הצדק האלוהי הוא "השגחה פרטית יותר, מדה כנגד מדה".

אידיאל העבודה: הדרך הנעלה בעבודת האל היא "שלא על מנת לקבל פרס", הנובעת מאהבה טהורה ומכוונת ל"גידולת רוממותו הגדול" של האל. הרמה הגבוהה ביותר היא שהאדם יהפוך ל"כסא" ומרכבה להשראת השכינה.