הפרק הזה נולד מתוך הפתעה, והוא כולו תרגול ברפלקציה.
 לאחר האזנה לשיחות הראשונות, נוצר רגע של מראה לא פשוטה, לא למה שנאמר, אלא לאופן שבו הדברים נאמרו.

בפרק הזה אנחנו עוצרים את רצף הדיונים כדי להתבונן בפער שבין המהות העמוקה של השיחה לבין ה״איך״ הדומיננטי שלעיתים משתלט עליה.

אנחנו בוחנים את הצורך בעמדות הגנתיות, את הנטייה לגייס עוצמות מיותרות גם במרחב אינטימי, ואת אי־הנוחות שמתעוררת כשפוגשים את עצמנו כפי שאנחנו.

זהו פרק על פגיעות ככוח, על היכולת להתוודות מול אדם שמקבל אותך כמו שאתה, ועל הרגע הזה שבו עוצרים, מדייקים, ורק אז ממשיכים את השיחה ממקום אחר.