"אני לא מצליחה לשכוח את התמונה הזו של בית מלון, מקום שאמורים לנפוש בו, לעשות כיף, שיש בו חדר אוכל, בריכה. אבל זה כלוב מזהב, תחושה של אבל, ואנשים לא נרדמים בלילה, וכל יום הולכים להלוויה חדשה. זו אולי התמונה הסוריאליסטית ביותר שראיתי בחיי, והיא אמיתית".
ביום השלישי למלחמה רותם החליטה לעזוב הכל בביתה בתל אביב - ולרדת לאילת. היא הקימה במלונות פרויקטים של הנוער העובד והלומד, וניסתה לעזור לילדים ובני הנוער לעבור את התקופה הבלתי נתפסת הזאת, בדרך היחידה שהיא מכירה. אבל איך בכלל עושים דבר כזה? מאיפה מתחילים?