כשאת נכנסת בדלת, שאר העולם רואה כאן עוד פסיעה, אחת מיני רבות.

אני יודע שזהו הריקוד.

שההליכה הזו במסדרון היא פירואט עדין ומתוחכם שבו את משנה פיסת עולם חומרית וצוברת אבק למשהו חדש וחמים וצובר אמת.

הרצפה הזו תהפוך לעץ נושם ומקשיב, הטפט הדהוי הזה יהפוך לגדר חיה של פרחים רעננים, הכיריים האלו יהפכו לעריסה של תבשיל ביתי מהביל ומשקופי הדלתות לשערי העיר הלבנה שלנו.

את רוקדת במעלה המדרגות, את מדלגת לתוך חדר כזה ולתוך חדר אחר, והופכת קירות לבנים ושקטים, קוביות שהינן לא יותר מאשר קופסאות שהייה, לחדרים ולכספות של הרגעים שעוד נכונו לנו.
הופכת מקום לבית, בעצם שהותך בו, בצורה שידך מלטפת את קיר המסדרון הצר כשאת עוברת בו ומשנה אותו לעורק של חיי יום יום, פועם, חי.

וזה כמו ההבדל שבין האדים העולים מלוע הר געש לאדים שעולים מכוס שוקו חם, ההבדל שבין שטיח אדום-צהוב-ירוק סינטטי לבין פרוותו החמה של כלב שישן אתך מאז שהיה גור.

הריקוד הסודי שלך, כך נוצרים בתים. לא בלבנים ולא במסמרים.

כך נוצרים בתים.

כי עד שבאת, הייתי הומלס, רק כזה שגר בקופסאות בטון ולא בקופסאות קרטון.

ובעוד שנים, כשנשב על הספה הגדולה ונקשיב לגשם שבחוץ,

כשנשכב ערים רגע לפני הזריחה ונביט שוב על הכתם המוזר הזה בתקרה, מה זה אני ממש מקווה שלא דליפה, כשנלחם תוך כדי צווחות בשירותים שעולים על גדותיהם או נאכל עוגה מעל הכיור או נחליף נורה שרופה או נחפש את המשקפיים שתמיד נעלמות בזמן הלא נכון או נרדם מול הטלוויזיה או נרקוד תוך כדי בישולים לשבת או נתקע עם האצבע הקטנה של הרגל שוב בפינת השולחן – הרגעים האלה יקבלו גוון וצבע וריח וטעם אחרים לגמרי בזכות טקס ההמרה הקטן שאת עושה כאן עכשיו.

והעולם ימשיך לראות פסיעות, העולם ימשיך לראות קירות, אבל אני יכול לעמוד כאן שעות ולראות אותך מרחפת, מרקדת הלוך ושוב,

וכמו שהפכת אותי לשלך, עושה את זה לכל מה שמסביב, מרקידה את המציאות אל משמעותה, על קצות האצבעות, בליטוף מחויך.

יצירה: