הנבואה קבעה שהמלחמה תסתיים אך ורק בעוד אלף שנים. דם, אמר הנביא, עשן וכאב, הוא אמר, רק בעוד אלף שנים יגיח המנצח מבין האבק והעפר והצרחות הכאב ואז הארץ תשקוט ממלחמה.
בשתי ערי הבירה יצאו לדרך מצעדים גדולים. טנקים זחלו, מטוסים ציירו בשמיים, נאומים נישאו, תזמורות ניגנו.
ובשני צדי הגבול עמדו הלוחמים והאמינו בנבואה בלב שלם. לא הם ולא בניהם ולא בני בניהם יראו את אור השמש של ימי השלום. אם הנביא אמר, הנביא יודע.
כך שזה נראה קצת טיפשי להשקיע רמת אנרגיה גבוהה כל כך במשהו שרק בעוד אלף שנה ניתן יהיה ליהנות ממנו. אם בכל מקרה אף אחד לא הולך לנצח בדור הקרוב, אז למה להלחם ממש ממש עכשיו?
בחדרי חדרים נפגשו המנהיגים, כמה חודשים לאחר שנישאה הנבואה והחליטו להמשיך להלחם ללא לאות אבל לפחות בנתיים לקחת הפסקה קטנה – שבשום פנים ואופן לא תחשב כהפסקת אש,חס וחלילה, יותר כמו נשימה עמוקה לפני הירייה הבאה, אם כבר – ולהמשיך להילחם באופן מלא, אכזרי וחסר מעצורים בעוד 999 שנים בדיוק.
מעל הבמות הם המשיכו כמובן להבטיח לעמם שכל יום בתהליך הלחימה הארוך חשוב ומשמעותי ומדי שנה נשלחו צעירים רבים אל הגבול, אל שדה הקרב. אבל מכיוון שלחימה ממשית לא התקיימה שם, ובכדי להימנע משעמום, יזמים חרוצים הקימו בשדה הקרב מועדונים, מסעדות ובריכות שחיה גדולות בחלקים אותם שכרו מהממשלות, בהסכם חכירה של 999 שנים – עד אשר הלחימה תשוב.
המצעדים המשיכו. טנקים זחלו, מטוסים ציירו, נאומים נישאו, תזמורות ניגנו. לשמחת כולם, האיבה בין הכוחות שבשטח נשמרה ולכל היה ברור שיש מועדונים שאליהם רק אנחנו נכנסים ויש מועדונים שאליהם נכנס רק האויב הנאלח.
כלומר, עד שתהו היזמים מה היתרון בלשמור חצי מהלקוחות המשלמים בחוץ, וגם הכוחות בשטח רמזו שעדיפים כמה מגרשי גולף גדולים מאשר הרבה מגרשים קטנים, ולכן ניתן היתר מיוחד לשיתוף פעולה עם האויב, שאמנם שנוא וטיפש אבל הכסף שלו לא. מאחור, בביתם של החיילים, לפחות, השנאה המשיכה להתלקח.
כלומר, עד שהחיילים חזרו הביתה משדה הקרב וסיפרו כמה נחמד היה לצאת עם האויב למסיבות ולשתות איתו בירה. מישהו העז לחשוב בקול רם שאולי פשוט עדיף לתת לצד השני להתפתח ולשגשג במהלך תשע מאות ומשהו השנים הקרובות בכדי לוודא שהביזה שאותה נשיג תהיה גבוהה. הלוא בסופו של דבר הכול הולך להיות שלנו בין כה וכה, נכון?
טנקים, מטוסים, נאומים, תזמורות ושני העמים החלו מיד לשתף פעולה בכל מה שניתן וכמה שיותר. זו הייתה חובתם המוסרית, בעצם. אחרת איך יהיו מוכנים לשנה האלף?
מטבע משותף זמני לגמרי נקבע, בכדי שניתן יהיה להשתמש בו בשביל לקנות דברים ולהציל אותם מידי האויב. כשזה עבד שולבו גם הבורסה, המשטרה מערכות המים והחשמל וערוצי הטלוויזיה, תוך הסכמה הדדית כבר בשנה ה-998, כל הארגונים יפוצלו מחדש בכדי להרגיל את העם לפלגנות ולשנאה הראויה ושחשובה כל כך לשובם של הקרבות. העיקר שכשננצח יהיה שלל מוצלח.
חלק מהצעירים לא אהבו את השינויים וקראו להילחם בכל זאת. הם הושתקו מיד. הזקנים נענו בראשם ומלמלו משהו על ילדים שלא מבינים שבתחבולות עושים מלחמה. מה הטעם למות עכשיו בשביל מלחמה שרק בעוד אלף שנה תנצח? עדיף שתלד ילדים והם ילדו ילדים שילדו עוד ילדים והם יוכלו להילחם בבוא היום.
השנים חלפו ושתי המדינות שגשגו זו לצד זו בידידות ובשנאה בריאה. המצעדים, כמובן המשיכו, ובין מצעד למצעד, טנקים גורזו, מטוסים תוחזקו, נאומים שוכתבו ותזמורות התאמנו. כאשר הגיעה השנה התשע מאות ושבעים חוקרים מהמכון המשותף לחקר הנבואה גילו שנפלה טעות בכתב היד הקדוש ושלמעשה, נשמט אפס אחד מהמגילה הישנה. בעזרת עבודת שחזור מדוקדקת – שמומנה במלואה על ידי שתי הממשלות – הובהר שלמעשה מדובר במלחמת 10000 השנים.
הסכם הלחימה השקטה הוארך בהתאם ושני המנהיגים יצאו לעם והבטיחו לו שהשגשוג זמני בלבד ובסופו של דבר אש וחורבן, דם ומוות ישלטו בארץ. גבוה מעל הקהל, אול מול המצעד המשותף, שבו, כמובן, טנקים ציירו, מטוסים ניגנו ותזמורות זחלו, הרימו המנהיגים את כוסות יין, חיבקו זה את זה בחום והצהירו מחדש על שנאתם העזה.
יום יבוא ותגיע המלחמה, הם ידעו, ואז סוף סוף יגיע הניצחון הגדול.
הם מתכוננים ליום הזה כל הזמן, מתחמשים וממלאים את מחסניהם בקדחתנות. והוא יגיע, ועוד איך הוא יגיע. אבל – ברוך השם – לפחות זה לא יקרה בדור שלהם.
יצירה: Frédéric Chopin – Polonaise No. 3 in A Major, Op. 40, No. 1 ("Military“)
ביצוע: Luis Sarro
