פרשת תרומה מלמדת שהתרומה איננה רק נתינה חומרית אלא היכולת להתרומם מעל האינטרס הפרטי ולהרגיש חלק מהכלל, ומתוך כך לראות את ההרמוניה והיופי האלוקי שבמציאות. המשכן וכל פרטיו האסתטיים מבטאים חיבור בין הרוחני לגשמי – השראת שכינה בתוך החיים המעשיים והלאומיים. אדם תורם הוא מי שפועל מתוך שותפות ואחריות, גם בלי שיראו אותו, וכך נעשה “הבריח התיכון” המחבר את הכול. בדורנו המשמעות היא לראות את הזכות להיות חלק מעם ישראל וממדינתו, לתרום במקומנו ולבנות משכן פנימי של חיבור, הכרת הטוב ואחדות

1. רבנו בחיי מבקר בחריפות את הגישה של “בעלי המשכונות” – אנשים שמוכנים לעבוד את ה׳ רק אם יקבלו ממנו תמורה, ומסביר שזו חוצפה הנובעת מחוסר ענווה, כפיות טובה וחוסר הבנה שהאדם עצמו חי כל רגע מחסדי הבורא.

2. גישה אינטרסנטית כזו לא מביאה שלוות נפש אלא להפך – היא יוצרת אדם שאינו מסתפק לעולם, שכל עבודתו תלויה בתנאים משתנים ושלעולם לא ירגיש ביטחון אמיתי.

3. הביטחון האמיתי בה׳ פירושו לעבוד ולעשות את הנכון כי זו האמת וכי זה רצון ה׳, בלי להציב תנאים ובלי למדוד כל הזמן “מה יצא לי מזה” – לא בעולם הזה ואף לא בעולם הבא.

4. עמדה נפשית של אמונה היא עמדה של הודאה, כבוד וענווה מול המציאות והבורא, ומתוכה האדם פועל, מתקדם וצומח גם כאשר הדברים אינם מסתדרים לפי רצונו.

פרשת משפטים עוסקת באחריות – אבל לא רק כלפי האחר.

בשיעור הזה נחשפת נקודה עמוקה ופחות מדוברת: האחריות של אדם להגן על עצמו, על כבודו ועל מקומו בעולם.

דרך דיני נזיקין ודרך הפסוק “אם במחתרת ימצא הגנב”, מתברר שמוסר יהודי אינו דורש רפיסות או מחיקת העצמי בשם החסד. יש מצבים שבהם ויתור הוא מידה טובה – ויש מצבים שבהם הוא טעות מוסרית. לדעת להבחין ביניהם זו חכמה.

השיעור נוגע במתח שמלווה את התרבות שלנו היום: בין רגישות לבין חולשה, בין אהבת הזולת לבין איבוד גבולות. הוא מחבר הלכה, מחשבה וחיים – חינוך ילדים, זוגיות, התנהלות חברתית ונפש בריאה.

שיעור חד, לא מתנצל, שמחזיר את האיזון:

לא אלימות – ולא פחד.

לא אגואיזם – ולא מחיקה עצמית.

אלא עמידה זקופה, עם שיקול דעת.

בפסוקים שבסוף פרשת יתרו—אחרי מעמד הר סיני—כדי להבין מה קורה לאדם אחרי חוויה רוחנית אדירה: למה העם “רואים את הקולות” ואז נרתעים, מבקשים שמשה ידבר במקומם, ומתקשים לעכל את הגודל.הרב משליך מזה לימינו וטוען שגם אחרי אירועים מטלטלים בשנתיים האחרונות אנשים מגיבים בהדחקה, בהקטנה ובחיפוש “הסברים קטנים” (כמו “אלוהי כסף וזהב”) במקום להכיר במשמעות ולתת לה כיוון מוסרי שמוביל ליראה ולא לחטא.הוא מסביר ש”ערפל” הוא לא רע אלא מנגנון שמאפשר להתקרב לדבר שהוא גדול מהשכל שלנו בלי “לתפוס אותו ביד”, ולכן מי שמפחד מהגודל עלול לפתח ציניות, שנאה וקונספירציות כלפי מי שנראה מחובר יותר למשמעות.הפתרון שמציעה התורה הוא חיים של פשטות והתעלות הדרגתית—“מזבח אדמה” ו”לא תעלה במעלות”—כלומר לבנות לאט, בצניעות ובמתינות, בלי ברוטליות ו”חרב”, מתוך אמונה שהטוב יכול להיות טוב באמת ושיש תהליך של “כמעט כמעט” גם לאומית וגם אישית.

טו בשבט בערוץ 14

בשיעור מוסבר שט״ו בשבט הוא לא רק “חג הפירות”, אלא שער להבין למה מצוות יישוב ארץ ישראל היא יסוד שמארגן סביבו את התורה והחיים היהודיים, ולא עוד מצווה פרטית. הרב מגדיר “חול” כפעולה שאין לה ערך מצד עצמה אלא כאמצעי, ו“קודש” כמשהו שיש לו ערך עצמי—וטוען שגלות יצרה נתק שבו החיים נחווים כשגרה אפורה, ורגעי “משמעות” נעשים נדירים או מלאכותיים. לעומת זאת, “לחיות בארץ ישראל” במובן העמוק פירושו מצב נפשי-רוחני שבו הקודש מופיע בתוך החול: עבודה, אכילה, זוגיות וחיי יום־יום נטענים במשמעות, כמו שמתואר בימי התנ״ך ובמלכות שלמה—זה “קודש הקודשים”. לכן ט״ו בשבט, בטעם המתוק של פירות הארץ, הוא סמל ותרגול: להחזיר לחיים את הטעם והמשמעות האלוהית בתוך העולם הזה, ולתקן את הקרע בין קודש לחול.

למה ביהדות מייחסים למצוות ישוב ארץ ישראל מקום גדול כל כך? - שיעור מיוחד לט"ו בשבט

סדר טו בשבט שנותן תקווה!

רגעים של שירה דבר תורה בערוץ 14 פרשת בשלח

שער הביטחון ב"חובת הלבבות" נועד להביא את האדם לשלוות נפש דרך הפנמה שה’ מנהיג את החיים בכוונה ומשמעות, לצד השתדלות סבירה ולא חרדתית.בפרק ה’ רבנו בחיי מציג “מראה”: כך נראים החיים של מי שבוטח בה’ לעומת מי שלא—בפרנסה, בריאות, זוגיות ושאר תחומי החיים.הבוטח יודע להודות גם על הטוב וגם על הקושי, לחיות במנוחת נפש, ולראות את ה“סיבות” (כסף/רפואה/מאמצים) כאמצעים ולא כמטרה—ולכן אינו נשאב לאובססיה, קמצנות או מרירות.מתוך הביטחון הוא נעשה ישר ונדיב, פחות תחרותי וקנאי, אהוב בחברה, וחי עם תודעת נצח ותשובה—וכך נולדת אותה שלוות נפש שהסדרה מבקשת לבנות.