לעילוי נשמת נפתלי בענדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם, אוהב תורה, רודף אמת, ואיש משפחה מסור

ולהבדיל, לרפואת מאיר ומיכל עוזרי ומשפחתם

רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(כט. במשנה – ל. במשנה)

משנה –

דוגמאות במשנה:

נשבע שלא: יעיד, יעשה סוכה, יטול לולב, יניח תפילין

הדין:

במזיד – מלקות, בשוגג – פטור[1]

(בניגוד לשבועת ביטוי עליה דיברנו בתקופה האחרונה ששם בשוגג חייב קרבן עולה ויורד)

גמרא –

א. לגבי דבר הידוע (אבן שהוא זהב)

עולא – דווקא שזה ידוע ל3 בני אדם.

ב. לגבי הניסוח המוזר בגמל פורח באוויר – נשבע "אם לא ראיתי גמל פורח באוויר" –

תשובות:

ג. שואל רבינא – למה זה שבועת שווא, הרי אולי מתכוון לציפור, והוא קורא לה גמל?

תשובה – בשבועות הולכים לפי המשמעות הפשוטה של דבריו, ולא לפי פירושים מוזרים שחושב בליבו.

שתי קושיות מברייתא אחת:

ולמה צריך לומר זאת? כנראה כי אחרת יטענו שנשבעו לפי מה שבליבם (ברישא – יטען שהזוזים עליהם נשבע התכוון שהם חתיכות עץ, ובסיפא – יאמרו שאמנם נשבעו לקיים את דברי האלוה – אבל התכוונו לאלוה של ע"ז!)

מכאן שאם לא יזהירו אותו – יוכל לומר שנשבע על דעת עצמו (ובמקרה שלנו – קרא לציפור גמל).

תשובות – אכן הולכים לפי המשמעות הפשוטה, ולא יכול לטעון שהתכוון למה שבליבו, ולמה שם בכל זאת הזהירו אותו – כי:

ברישא – שמא אכן נתן מעות אבל בתחכום של הסיפור של הקנה אצל רבא.

בסיפא –

כי אם ישביע כך, יוכלו לענות שהתכוונו ל:

כאן הגמרא נתקעת,

אלא שיש כאן סיבה אחרת לאזהרה –

(כט: 2+)

ד. לגבי הדוגמה במשנה – ראיתי נחש שנראה כמו קורת בית הבד

והרי יש נחש גדול כזה?

הכוונה שהיו לו חריצים על הגב (ולא רק על הגחון) כמו קורת בית הבד.

ה. לגבי הדוגמה במשנה – נשבע לאכול כיכר (שבועת ביטוי) ואז נשבע שלא לאכול אותה (שבועת שווא, כי כבר מושבע לאכול וזה כנשבע נגד מצווה) –

אם אכל – עבר על שבועת השווא

לא אכל – עבר על שבועת הביטוי לאכול.

גמרא – ולמה לא חייב גם על שבועת השווא? (אפילו שקיים אותה, היא עדיין נגד מצווה!)

תשובה – אכן הכוונה שחייב על שניהם (שבועת ביטוי + שבועת שווא).

(כט: במשנה)

לגבי מתי חייבים אין הבדל בין שתי השבועות:

מי שייך לדין: גם במצבים של פסולי עדות –

נוהגים באנשים ונשים, קרובים ורחוקים, כשרים ופסולים

השבועה:

איפה נשבעו – ונוהגים גם בפני בי"ד וגם מחוץ לבי"ד

דווקא בנשבע מפי עצמו (שהוציא בפיו)

ובסיום המשנה – גם אם אמר אמן זה נחשב ("משביעך אני", ואמר אמן).

[זה אגב  בניגוד לשבועת העדות (ל.) ושבועת הפקדון (משנה לו:) שחייב גם בפי אחרים, שלא אמר כלום אלא השני ניסה להשביעו והוא פשוט לא התייחס ודבק בעמדתו].

אבל לגבי העונשים יש הבדל:

שבועת ביטוי – במזיד מלקות, בשוגג קרבן עולה ויורד

א. מקור מאישה סוטה: "ואמרה האישה אמן אמן".

ב. ראיות מהתנאים:

לגבי שבועת העדות (שנשבע שלא יודע להעיד) – דעת ר"מ:

אם נשבע מפי עצמו – חייב גם שלא בפני בי"ד,

אם נשבע מפי אחרים –

במשנה (ל.) – רק בפני בי"ד

צריך לומר שהכוונה שלא אמר אמן,

בברייתא – גם שלא בפני בי"ד

צריך לומר שהכוונה שאמר אמן.

(כט: 9-)

ברישא – צריך דווקא מפי עצמו (ולא מפי אחרים)

בסיפא – אם ענה אמן זה נחשב.

יוצא: עניית אמן = מפי עצמו.

ג. אם זה כבר בתנאים – מה חידש שמואל שזה נחשב אמן?

תשובה – הוא לא חידש, רק לימד שכך יש לדייק מהמשניות הנ"ל.

הדרן עלך שבועות שתים

[1] תזכורת:

השיעור שבועות דף כט, גמרא הדף היומי – עוד לא מוכן הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.