להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)
https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/sinai_horayot_002.mp3
Download
לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
להזמנת "דף מאיר" על מסכת הוריות – ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
סיכום הדף יומי, גמרא הוריות דף ב
(ב. במשנה עד ג. שליש תחתון)
הקדמה
הנושא של הפרק – בי"ד שהורו הוראת טעות, למשל – לאכול חֵלֶב, מי מביא קרבן:
לגבי הבי"ד – אם רוב הציבור חטא, צריכים להביא פר העלם דבר של ציבור.
אם הבי"ד הביא פר (כי הרוב חטאו) החוטאים פטורים.
אם הבי"ד לא הביא פר (כי רק מיעוט חטאו)
משנתנו – המיעוט החוטאים עדיין פטורים (כי תלו בבי"ד (-אנוסים))
בהמשך נראה שיש חולק – והמיעוט
חייבים.
חלק א – פר העלם דבר של ציבור – על איזו הוראה חייבים?
(השאלה רלוונטית גם לגבי החיוב של בי"ד, וגם לגבי הפטור של החוטאים במשנתנו)
מחלוקת שמואל ורב דימי (יש שתי גרסאות מי אמר מה) –
דעה א – צריכים שישאלו אותם ויענו "מותרים אתם".
דעה ב – צריכים גם לומר "מותרים אתם לעשות".
חלק ב – יחיד שעשה בהוראת בית דין מוטעית – פטור מחטאת
א. התירו חלב, ואכל חלב כשחשב שהוא שומן – האם פטור או חייב?
"הורו בית דין [טעות]… והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם – פטור".
מצד אחד – המילה "שוגג" מיותרת, באה לרבות גם במקרה של שוגג במציאות – שפטור.
מצד שני – דווקא כשגג על פי בית דין. אבל כאן ששגג בלי קשר לבית דין – חייב.
פטור
חייב
רבא (1)
רבא (2)
רמי בר חמא התלבט, ויש שתי גרסאות מה רבא הוכיח לו מהמשנה
רב
ר' יוחנן
C. קושיה על הדעה שחייבברייתא – מומר אינו מביא קרבן חטאת של שגגה,
מקור: "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם. אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה…" (ויקרא ד, כז-כח).
ת"ק – "מֵעַם הָאָרֶץ" – פרט למומר שאינו שייך לעם.
ר"ש בן יוסי בשם ר"ש – " אוֹ הוֹדַע" – כשנודע לו מביא קרבן.
מכאן שרק מי ששב מידיעתו (כלומר נמנע אם היה יודע) – מקריב, בניגוד למומר.
וקשה מר"ש על הדעה שחייב – הרי השוגג בחלב גם כן לא היה נמנע אילו ידע שזה חלב, שהרי בי"ד התירו!
תשובת רב פפא – אם היה יודע שבית דין טעו – היה נמנע, לכן נחשב "שב מידיעתו" ומביא קרבן.
ב. כשלא ידע שטעו – היחיד פטור, כשידע שטעו – חייב
בין שעשה עם הבי"ד, בין שעשה אחריהן ובין שעשה לבדו.
הנטייה היא יותר לחייב אותו כשעשה לבד, ולכן:
במקרה של הפטור – זה "לא זו אף זו" (מהחידוש הקטן לגדול)
במקרה של החיוב זה "זו ואין צריך לומר זו" (מהחידוש הגדול לקטן)
ג. רמתו של יחיד שידע שהם טועים ובכל זאת חטא
(אבל סתם אדם, זה שלדעתו בי"ד טעו – חסר משמעות, ואם עשה לפי בי"ד – פטור מחטאת).
רבא – ללמד שגם מי ש"גמיר ולא סביר או סביר ולא גמיר" נחשב.
והרי הוא לא נחשב ראוי להוראה?
תשובה – נכון. המשנה התכוונה שגם מי שלא ראוי להוראה, אלא רק גמיר (או סביר)[1]
מקשה אביי – והרי אז זה נחשב מזיד? (כי ברור להם בוודאות שהם צודקים וביה"ד טועה)
תשובה – הם ידעו שהבי"ד טועים, אבל שגגו שצריכים לציית בכל זאת לדברי בית הדין, ועל זה החטאת.
ד. זה הכלל: התולה בעצמו – חייב, התולה בבי"ד פטור
שגם מי שרגיל לבעט בבי"ד, והפעם פתאום הקשיב להם – נחשב על דעת עצמו וחייב.
שגם מי שטעה אחרי שבי"ד כבר חזרו בהם (והוא לא ידע) – פטור,
(זה נרמז כאן, ונכתב שוב במפורש במשנה הבאה).
ה. יחיד שעשה בהוראת בי"ד – זו מחלוקת:
משנתנו – פטור, אבל חכמים – חייב.
והגמרא מביאה שתי דעות לגבי מי הם בעלי המחלוקת:
"וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם. אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה…" (ויקרא ד, כז-כח).
שלושה מיעוטים (נפש, אחת, בעשותה) – אחד מהם למעט מי שעשה בהוראת בי"ד.
ורב יהודה סובר שברייתא זו היא ר"י (נסביר בהמשך מניין לו).
"מעם הארץ" – גם אם הרבה אנשים חטאו יחד בשגגת מעשה – חייבים חטאת.
ושואלת הברייתא – בכל זאת, אולי רק אם זה מיעוט מהקהל?
ומסבירה הגמרא את ההו"א בשאלה – אולי צריך לדמות לשגגת הוראה, ששם –
במיעוט שחטאו – אין פר והמיעוט חייבים, ברבים שחטאו – יש פר ופטורים,
ת"ל "מעם הארץ" – אפילו רוב שחטאו בשגגת מעשה – חייבים.
בכל אופן, רואים בברייתא שמיעוט שחטאו בשגגת הוראה – חייבים.
(אך שואל רב פפא – הרי הברייתא לא אמרה במפורש שמיעוט בהוראה חייבים,
אז אולי לדעתה בהוראה גם המיעוט פטור?
אך דוחה הגמרא – אם כן, אז גם במיעוט בשגגת מעשה תהיה אותה הווה אמינא של רוב בשגגת מעשה)
ומניין שברייתא א היא ר"י וברייתא ב חכמים?
2. הברייתא הבאה לא יכולה להיות ר"י, כי משמע שם שבית הדין מביא, ואילו לר"י הציבור מביא.
B. רב נחמן-שמואל: משנתנו ר"מ – פטור, וחכמים מחייבים. "הורו ועשו: ר"מ פוטר, וחכמים מחייבים".
אם מדובר שרק בית הדין עשו, ודאי שאין חיוב פר,
ואם מדובר שהרוב עשה – ודאי שיש חיוב פר!
אלא לכאורה מדובר בנושא שלנו –
שהורו, ורק מיעוט עשו, ובזה המחלוקת – ר"מ פוטר וחכמים מחייבים.
דחייה, מדובר בדבר אחר לגמרי:
לר"מ – לא (כשיטתו במשנה ד: שרק הבי"ד מביא),
לחכמים – כן (כר"ש שם. ואגב, ר"י שם אומר שכל שבט מביא, ולא הבי"ד)).
לחכמים (שיטת ר"י) – מביא.
לר"מ – פטור (צריך רוב שבטים + רוב מספר),
[1] בלשון רש"י משמע שאם רק סביר אז לא נחשב.
השיעור הוריות דף ב – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.
