הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

להצלחת משגב בן יוכבד הי"ו לפרנסה טובה ולזיווג הגון

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(פא: 3- עד פג. במשנה)

א. השוחט פרה אדומה

וקשה – הרי גם לאחר השחיטה ניתן לפדות את הפרה ואז לאכול אותה כחולין רגילים – כלומר זו שחיטה ראויה (וגם אם בפועל לא פדו – אצם היכולת לפדות ולאכול מגדירה אותה כאוכל).

ב.השוחט עגלה ערופה (לפני שערפו אותה)

וקשה – הרי המשנה בסוטה אומרת שכל עוד לא ערפו – ניתן לבטל והיא חולין ומותרת בהנאה (למשל אם מצאו את הרוצח). אז אם שחטו – זו שחיטה שמתירה.

תשובות:

(פב. משנה ראשונה)

מבחינת דיני ממונות – לראשון יש זכות לשחוט קודם (אך אם השני הקדימו – לא קונסים אותו).

אך אם לא אמר שהוא רוצה לשחוט, אם השני שחט – זכה (זריז נשכר).

(פב. משנה שנייה)

מה המקור? (הרי בתורה כתוב קודם את האם – "אותו ואת בנו")

תשובה: "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד".

           אם היה כתוב "לא תשחט" – זה מלמד את עצם האיסור.

           היה היה כתוב "לא ישחטו" – מלמד שגם אם זה שני שוחטים שונים – השני חייב.

מזה שכתוב לא תשחטו – גם בן לפני האם.

(פב: 6+)

במשנה שני מקרים כאלה:

בשני המקרים:

ת"ק – 40 (זה מעשה אחד עם שם איסור אחד).

סומכוס – 80.

ת"ק מובן – כמו כל שני חטאים בהעלם אחד/התראה אחת – (כמו אכל כזית חלב ושוב כזית חלב, שחייב פעם אחת).

אביי: מה עם סומכוס? 2 אפשרויות:

(פב: שליש)

דחייה – הכוונה בשני העלמות, ומה החידוש? שחייב גם על חיטים וחרצן או שעורים וחרצן

דחייה – מדובר בשתי התראות, ור"י מחייב גם על התראת ספק.

דחייה – מדובר בשתי התראות, ולכן ת"ק (חכמים) מחייבים 80.

ולמה ר"י מחייב 40?

השיעור חולין דף פב – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(פ. 4- עד פא: 4-)

משנה פא: – שחיטה שלא מתירה את הבשר –

הדוגמאות שם: אם אחת הבהמות היא טריפה, שחיטה לע"ז, פרה אדומה, שור הנסקל, עגלה ערופה.

רבנן – יש איסור אותו ואת בנו.

ר"ש – אין איסור אותו ואת בנו.

בהמת קודשים –

           במשנתנו – יש איסור אותו ואת בנו.

           כמי המשנה?

           לפי רבנן ודאי שיש,

           לפי ר"ש:

           ר' אושעיא (פ. 4-) ורב המנונא (פא. 10+) ­- לפי ר"ש אין, וזה בשתי רמות של חידוש:

רבא – בשחיטה כשרה יש או"ב,

מוכיח מברייתא שעוסקת בשני קודשים, אחד בפנים ואחד בחוץ, שאומר ר"ש שעל הבחוץ אין כרת (אך יש מלקות (ולרבנן גם אין מלקות)) על שחוטי חוץ, כי בגלל "אותו ואת בנו" הקרבן בחוץ לא ראוי היום להקרבה.

מקרים בהם גם לרבא אין איסור/מלקות:

(פ: שליש תחתון – פא. 10+)

חלק ב – שחט שני קודשים בפנים – לרבנן חייב על השני מלקות של או"ב

שאלה – למה לא חייב גם על מחוסר זמן (ששחט ביום שאסור)?

תשובות:

(פא: אחרי המשנה)

מחלוקת רי"ח ור"ל מופיעה פעמיים:

רי"ח – חייב (אין קים ליה)

ר"ל – פטור (יש קים ליה).

ר"ל – פטור (יש קים ליה).

מה הצריכותא?

במקרה A יותר מסתבר שיש קים ליה (כי זה עונשים מעולמות אחרים – מיתה וממון),

השיעור חולין דף פא – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להצלחת משגב בן יוכבד הי"ו לפרנסה טובה ולזיווג הגון

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(פ. שליש תחתון – פ. 4 שורות מלמטה)

עיזי באלא

הפסוק (דברים יד, ד-ו)-

2 דיונים מקבילים ודומים:

א. ר' זירא – רב ספרא – רב המנונא – בהמות (עיזים).

מקור – ר' יצחק: הפסוקים הם בדווקא (רק 10 אלו אסורים).

קושיות:

רב חנן לרב אשי: אמימר – חיות (וחלבן מותר).

ב. רב הונא בר חייא – בהמות.

מקור – יש מחלוקת (כלאים ח,ו) לגבי שור הבר,

רב חנן לרב אשי: אמימר – חיות (וחלבן מותר).

השיעור חולין דף פ – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לע״נ מרת יהודית בת מורי יחיא וחממה ע״ה שהיום יום פקודתה, היתה מחנכת שהעמידה תלמידות רבות ליראת שמים.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(עט: שורה 1 – פ. שליש תחתון)

הקדמות:

א. המחלוקת באו"ב

ת"ר – (כאמור) או"ב נוהג בכלאיים (שתי בהמות),

ב. הסבר המחלוקת:

על מה חולק ר"א? שתי אפשרויות:

ג.  תחומים נוספים

המחלוקת

שוב, הדין של או"ב בכוי:

משנה לגבי כיסוי הדם (פג:, רק בחיה) –  ספק אם חייב.

ברייתא לגבי מתנות כהונה (רק בבהמה), רבנן – חייב, ר"א – פטור

1. האם חוששים לזרע אב:

האבא בהמה,

קשה: למה זה ספק?

קשה –

2. (לפי כולם ספק אם חוששים לזרע האב)

והמחלוקת:

רבנן – כן,

שתי אפשרויות:

2. האמא בהמה,

ר"א – אין, כי חצי בהמה זה לא מספיק.

לרבנן,

האמא בהמה (הכוי הוא ספק רק בהמה, ספק בהמה+חיה):

ד. שיטות נוספות בכוי

A. רב יהודה – ברייה בפני עצמה,ויש ספק אם נחשב לחיה או בהמה.

השיעור חולין דף עט – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(עח. תחילת פרק אותו ואת בנו – עט: שורה 1)

א. המשנה

"ושור או שה, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב).

A. גם בחו"ל ושאין בימ"ק,

B. בחולין ובקודשים.

עקרונות:

א. לגבי אותו ואת בנו

1. החיוב – תמיד השני חייב מלקות על אותו ואת בנו.

2. האם הבהמה פסולה?

ב. חוץ ופנים (חיוב ופסול) –

הפירוט (מומלץ לראות את הטבלה בחוברת סיכום של המסכת):

1

2

1

2

א. חולין בחוץ

פטור

מלקות או"ב

כשר

ב. קדשים בחוץ

כרת

אין כרת (מחוסר זמן),

מלקות על חוץ,

מלקות או"ב,

פסול (חוץ, זמן)

ג. חולין בפנים

פטור

מלקות או"ב

פסול (בפנים)

פסול (בפנים)

ד. קדשים בפנים

פטור

מלקות או"ב

כשר

פסול (זמן)

ה. חולין

קדשים

פטור

אין כרת,

בחוץ

כשר

פסול (חוץ, זמן)

ו. קדשים

חולין

כרת ומלקות (חוץ)

מלקות או"ב

בחוץ

פסול (חוץ)

כשר

ז. חולין

קדשים

פטור

מלקות או"ב

בפנים

פסול (בפנים)

פסול (זמן)

ח. קדשים

חולין

פטור

מלקות או"ב

בפנים

כשר

פסול (בפנים)

ט. חולין

פטור

מלקות או"ב

בחוץ

בפנים

כשר

פסול (בפנים)

י. קדשים

כרת ומלקות

מלקות או"ב

בחוץ

בפנים

פסול (חוץ)

פסול (זמן)

יא. חולין

פטור

מלקות או"ב

בפנים

בחוץ

פסול (בפנים)

כשר

יב. קודשים

פטור

אין כרת (זמן)

בפנים

בחוץ

כשר

פסול (זמן, חוץ)

ב. ת"ר – מניין שאו"ב נוהג בקודשים?

A. הפסוקים (ויקרא כב) והלימוד הבסיסי

הלימוד הבסיסי:

B. גם בכלאיים

דחייה – "או" תפוס לחלק (שלא צריך גם שור וגם שה ובניהם).

דחייה – זה לא מספיק, כי ניתן ללמוד שצריך שור+שה+בן של אחד מהם,

דחייה – לפי חנניה "אותו" תפוס (להלן ג)

[מקור – "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו, מות יומת, אביו ואמו קילל – דמיו בו". מנייין שזה או אביו או אמו?

ג. מחלוקת חנניה ורבנן ("אותו") (עח: באמצע)

A. האם או"ב נוהג גם בזכרים?

B. מקורות:

רבנן – לא:

תיקון – "אותו" – לשון יחיד, ולומדים משילוח הקן לבחור באם).

חנניה – כן:

אותו – האב (לשון זכר), ואת בנו – האם (בנה כרוך אחריה).

(יוצא שלחנניה "אותו" תפוס, לרבנן תפוס רק בהו"א).

C. דעת שמואל (עט. 3+)

a. [רמב"ן – מחלוקתם היא רחבה – האם יש משמעות לאבא בבע"ח:

b. שמואל – כחנניה (אם+אב) – יש משמעות לאב,

צאצאי סוסות + חמורים – מותרים, כי הצאצאים זהים,

שמואל: ר"י – אוסר,  כי הולך לפי האם וממילא הצאצאים שונים,

d. שאלה בשיטת ר"י – (עח. רבע) האם ברור לו שאין חוששים לאב, או שזה מספק?

ראיות:

ואכן – ר' אבא הקפיד שיבדקו את הפרדות שיהיו האמהות והאבות מאותו מין (על ידי בדיקה).

השיעור חולין דף עח – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לע״נ מרת יהודית בת מורי יחיא וחממה ע״ה שהיום יום פקודתה, היתה מחנכת שהעמידה תלמידות רבות ליראת שמים.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(עו: 11- עח. סיום פרק בהמה המקשה)

ההגדרה במשנה – "נשבר העצם… רוב הבשר קיים".

שתי דעות בר' דימי-ר' יוחנן: רוב היקפו של העצם או מכסים את רוב עוביו של העצם,

הברייתא הוסיפה עור, עד כמה זה תחליף לבשר?

רב נחמן – הרי הברייתא אמרה עור ובשר, אז צריך לפחות חצי בשר.

רב נחמן – משמע בברייתא שצריך רוב בשר.

יש מחלוקת האם גידים רכים נחשבים בשר לגבי קרבן פסח –

           רי"ח – כן, ר"ל – לא,

ואצלנו: רבה – התורה חסה על ממונם של ישראל, ולכן הקל כרי"ח.

           רב פפא – הרי זה מחלוקת בדאורייתא, למה מקלים כי התורה חסה?

(עז. 8+)

שאלו את רבא בכינוס הרבנים ואמר שזה לא משנה, מה שמשנה זה רוב בשר ועור כנ"ל.

[לגבי שתי השאלות האחרונות: הרי אמרנו כבר שגם עור נחשב, אז כל שכן כאן שיש עור וקצת בשר?

[תשובה – יש דרך לרפא את זה ולכן זה כשר].

(עז. במשנה)

א. ההיתר, האיסור והמקור:

במשנה – שליה מלאה נוזל נחשבת וולד (כי הוולד כנראה התמוסס בה).

מקור: "כל… בבהמה… אותה תאכלו". –

כל בבהמה – לרבות,.

אותה – למעט.

למה צריך מקור? זה ברור, כמו דיני בן פקועה שלמדנו!

תשובה – אכן לא צריך מקור, וזה רק אסכמכתא.

(עז. 1-)

ב. טומאה –

במשנה:

אם היא בפנים – טהורה כמו כל בן פקועה.

אם יצאה – עדיין טהורה כי זה מגעיל ורוב האנשים לא אוכלים את זה.

           טהורה מטומאת מאכל – אא"כ חישב עליה

           טהורה מלהחשב כנבלה – אפילו אם חישב עליה.

בגמרא –

שואל ר' יצחק בר נפחא – אם בישל הרבה עור חמור – מה הדין?

ודוחה הגמרא, מה השאלה, זה בדיוק כמו הדין במשנה לגבי שליה:

אם לגבי להיחשב כנבלה – ברייתא מפורשת שגם אם בישל – לא נחשב.

תשובה: השאלה לגבי טומאת מאכל, שאולי אפילו אם שלק – לא ייחשב, כי עור חמור מגעיל במיוחד.

(עז: שליש עליון, חזרה לעניין האיסור וההיתר)

ג. אם יצאה מקצתה אסורה, אבל מה אם יש שם עוד ולד?

אם הולד קשור בשליה – ודאי שהולד ממנה, ואז מה שעדיין בתוך הבטן מותר.

           רי"ח – עדיין מניח שזה הולד של השליה, והשאר מותר.

           ר"א – חושש שהיה ולד נוסף בשליה.

(וכן בברייתא לגבי אישה שהפילה שליה + ולד בעל צורת חיה, .

(עז: שליש תחתון)

ד. אם הולד קדוש

אם זה בכור – לא קדוש, וניתן לזרוק לכלבים

           כי שמא היה נקבה,

           וגם אם זכר – שמא היה נדמה.

אם זה בן של קרבן (כמו שלמים) – חושששים שקדוש,

           כי גם אם נקבה הוא קדוש.

(עז: 6-)

ה. דרכי האמורי

אסור לקבור את השליה בצומת דרכים בפני דרכי האמורי.

העיקרון: אם יש הגיון בסגולה – אז מותר.

           אז למה מותר לצבוע עצים בעייתיים באדום?

           זה כדי שאחרים ידעו על הבעיה ויתפללו על העל העצים (כמו "טמא טמא יקרא").

(ע: 8- עד עא: 9-)

חלק א – [מאמר מוסגר] המקור לטומאת נבילה

א. תניא –

ר' יונתן – מניין שגם בחיה טהורה?

1. בן עזאי – (ויקרא יא,כז) "וכל הולך על כפיו (בהמה טמאה), בכל החיה ההולכת על ארבע (לרבות נבלת חיה טהורה) טמאים הם לכם"

2. רי"ש – חיה בכלל בהמה ולהפך.

[A. מקור – (עא. 4+)

B. יישומים –

חיה בכלל בהמה –

(גמרא שאחרי המשנה עא.)

רבה – אינן מטמאים/נטמאים

א. מנלן:

קשה – אולי לא מטמא כי כבר אינו ראוי לאכילת גר תושב?

1.      יש מחלוקת למה צריך להיות ראוי – בר פדא – אדם, רי"ח – כלב. אז לרי"ח לא קשה.

2.      כן ראויה לאדם (אם לא לעס, והאדם השני לא יודע מזה).

B. הטומאה לא נכנסת –

[הסבר הקו"ח:

דחייה – כלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו.

דחיית הדחייה – כלי חרס>אדם, שנטמא מאוירו (מובן להבנה 2),

C. עוד לימודים למצבים נוספים –

2. מניין שגם בלוע בבהמה?

דחיה – בהמה>אדם, (שכן אם נכנסים לבושים לבית מנוגע, בשביל שהבגדים ייטמאו האדם צריך לשהות והבהמה לא).

דחיית הדחייה – אין הבדל לגבי בית מנוגע, כי גם אדם שנכנס עם בגדיו על גבו (כבהמה) – הבגדים טמאים מיד.

(עא:

ב. למה צריך את רבה, הרי שני הדינים כבר נאמרו –

השיעור חולין דף עז – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת ציפורה בת ר׳ ישראל דב ובת-שבע ז״ל

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(עו. במשנה – עו: 11-)

הקדמה: מבנה הרגל:

ירך (קולית)

ארכובה עליונה

שוק

ארכובה תחתונה (רא"ש), וזה גם האזור של "צומת הגידים".

עוד עצם

במשנה: נחתכו רגליה:

             מעל הארכובה – טריפה

             מתחת לארכובה – לא טריפה,

ניטל צומת הגידים – טריפה (כרגע לא ברור אם הכוונה שרק ניטל הגיד או נחתכו הרגליים באזור הגיד).

גמרא –

א. פירושים:

עולא-ר' אושעיא – הכוונה לארכובה העליונה,

כלומר שאם נתחתכו באזור השוק – לא טריפה,

           מלבד אם נחתכו בצומת הגידים – שאז טריפה.

ר"י-רב – ר' חייא – מחמיר: הכוונה לארכובה התחתונה.

           ואז מה החידוש בנחתכו באזור צומת הגידים – הרי שם ממילא פסול?

           עונה ר"י – ניטל הגיד בא לחדש עוד חומרא: שגם אם ניטל ללא חיתוך העצם – טרף.

[ואילו הרישא – מחדשת שגם בנחתך העצם ללא הגיד – טרף.

אבל מקשה עולא – הרי כתוב ברישא "נחתכו" – משמע שגם הגיד נחתך, למה הרישא לא הדגישה שזה גם עצם ללא הגיד?

ור"י שתק, אבל רש"י מדגיש שלא חזר בו, וכך פוסקים להלכה לחומרא – ארוכבה תחתונה + ניטל הגיד גם ללא העצם.

[ר"י – יכולתי לפרש שלמעלה מן הארכובה – הכוונה מעל צומת הגידים, ואז זה כן היה חידוש שגם בצומת הגידים זה פסול.

[רב פפא – מפרש את ר"י-רב אחרת, בצורה שמתאימה להלכה של ר' אושעיא].

לסיכום:

לעולא-ר' אושעיא – טרף רק אם נתחך הכל מארכובה עליונה ולמעלה.

לר"י-רב – ר' חייא – טרף – או אם נחתך העצם מארכובה תחתונה ולמעלה,

או אם ניטל צומת הגידים גם ללא שנחתך העצם.

(עו. שליש תחתון)

ב. מיקום צומת הגידים –

הגבול התחתון:

מחלוקת מה אמר רב אסי, מלמעלה למטה (ונפרש כרא"ש שכל דעה מוסיפה על הקודמת עוד קצת למטה):

[והיה תלמיד שאמר שגם מול הערקום עצמו,

אך אמר לו ר' אבא – זה רק ממעל לערקום, איפה שהטבחים מתחילים להפריד את הבשר מהעצם].

           לא ברור אם התכוון לומר מיקום, אם כן – זה נראה כמו המיקום הכי תחתון.

הגבול העליון ("ועד כמה?"):

רב יהודה בשם שמואל – ממקום שצומתין עד מקום שמתפשטים (שנכנסים לבשר).

           כמה זה יוצא? אביי: (ונראה שזה לפי שמואל. מה עם שאר הדעות לעיל?)

           בשור – 4 בטדי (4 אצבעות),

           בבהמה דקה (כבש, עז) – כמה סימנים:

צומת בגידים הגידים: בולטים, קשים, עבים, לבנים (מר בר רב אשי מחמיר יותר – גם כששקופים, העיקר שעוד לא אדומים)

                      למעלה מזה הם נבלעים בבשר, רכים, דקים, אדומים.

(עו: 2+)

ג. חיתוך צומת הגידים – כמה צריך לחתוך?

(משמע שהלכה כר"י-רב (חלק א), שגם אם נתחך צומת הגידים בפני עצמו זה מטריף, וכעת השאלה היא כמה צריך להיחתך).

בבהמה יש שני גידים דקים ואחד עבה (שעבה משניהם יחד)).

מהמחמיר למקל:

רב יהודה–רב (גירסה 1) – מספיק שנתחך אחד מהם ברובו.

אמימר–רב זביד – כדי להטריף צריך או רוב בניין (שנפסק העבה) או רוב מניין (שנפסקו שני הדקים).

רב יהודה–שמואל – רוב מניין (שנפסקו שניים, משמע שלא משנה איזה)

(רב יהודה אמר לשמואל את מה שרב אמר, ואמר ששמואל הגיב: למה לפסול אם עדיין יש שניים, משמע שאם אין רוב – טריפה).

מר בר רב אשי–רב זביד – צריך גם רוב בניין וגם רוב מניין (למשל שנפסק העבה + דק אחד).

רב יהודה–רב (גירסה 2) – צריך שיחתך רובו של כל אחד מה3.

רבנאי-שמואל – צריך שייפסק לגמרי. אם נשאר אפילו כחוט הסרבל – כשר.

אפילו נפסק 1 מתוך 16 הגידים שיש שם בעוף – טריפה.    

עד עכשיו עסקנו ברגל שנחתכה לגמרי.

לעצם שנשברה יש שתי השלכות:

דין הבהמה – האם זה נחשב שהרגל נחתכה, ואז אם מעל הארכובה הבהמה טריפה.

אז איזה שבר נחשב חתוך?

לגבי האיבר המדולדל אומרת המשנה –

אם רוב הבשר קיים – נחשב מחובר. אם אין רוב בשר נחשב חתוך (איבר המדולדל).

 לגבי שאר הבהמה:

           רב – אותה הגדרה (אם אין רוב בשר – נחשב חתוך לגמרי).

           שמואל – יותר קל (גם אם אין רוב בשר, כל עוד יש גידים – לא נחשב חתוך).

להלכה:

[כששלחו מארץ ישראל, אמרו שהאיבר עצמו טמא,

ועל זה מקשה הגמרא מהמקורות שראינו בדף עג: שהאיברו באיבר רק מדרבנן והאיבר עצמו טהור].

(ע: 8- עד עא: 9-)

חלק א – [מאמר מוסגר] המקור לטומאת נבילה

א. תניא –

ר' יונתן – מניין שגם בחיה טהורה?

1. בן עזאי – (ויקרא יא,כז) "וכל הולך על כפיו (בהמה טמאה), בכל החיה ההולכת על ארבע (לרבות נבלת חיה טהורה) טמאים הם לכם"

2. רי"ש – חיה בכלל בהמה ולהפך.

[A. מקור – (עא. 4+)

B. יישומים –

חיה בכלל בהמה –

(גמרא שאחרי המשנה עא.)

רבה – אינן מטמאים/נטמאים

א. מנלן:

קשה – אולי לא מטמא כי כבר אינו ראוי לאכילת גר תושב?

1.      יש מחלוקת למה צריך להיות ראוי – בר פדא – אדם, רי"ח – כלב. אז לרי"ח לא קשה.

2.      כן ראויה לאדם (אם לא לעס, והאדם השני לא יודע מזה).

B. הטומאה לא נכנסת –

[הסבר הקו"ח:

דחייה – כלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו.

דחיית הדחייה – כלי חרס>אדם, שנטמא מאוירו (מובן להבנה 2),

C. עוד לימודים למצבים נוספים –

2. מניין שגם בלוע בבהמה?

דחיה – בהמה>אדם, (שכן אם נכנסים לבושים לבית מנוגע, בשביל שהבגדים ייטמאו האדם צריך לשהות והבהמה לא).

דחיית הדחייה – אין הבדל לגבי בית מנוגע, כי גם אדם שנכנס עם בגדיו על גבו (כבהמה) – הבגדים טמאים מיד.

(עא:

ב. למה צריך את רבה, הרי שני הדינים כבר נאמרו –

השיעור חולין דף עו – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(עה. 1+ עד עה: 1-)

א. אתמול: בן פקועה חי שניתר בשחיטת אימו – יכול לקבל טומאה מחיים.

ב. רי"ח: זו מח' תנאים:

ר"ש בן אלעזר – מקבל טומאה מחיים (ממש כמו אוכל, אפילו שהוא חי!)

           רבנן – רק אם מת (אמנם הוא ניתר בשחיטת אמו, אך לא מקבל טומאה).

וכן עוד מח' תנאים (משנה בעוקצין):

           ממתי דגים מקבלים טומאה:

           ב"ש – משניצודו (מחיים, אפילו שעדיין מקרטע וקופץ)

           ר"ע – משעה שלא יכולים לחיות (כלומר אם עדיין מקרטע וקופץ – לא טמא) (תוס').

ב"ה – משמתו

ג. רב חסדא: שאלה בשיטת ר"ע:

             [הקדמה: 1. יש מחלוקת (מב.) אם טריפה (של בהמה) חיה. 2. בדג אין איסור טריפה].

אם הדג חי, אך יש לו סימן טריפה (נקב במעיים) –

           אם נאמר שטריפה חיה – אולי בדג היא לא (דג קטן ועדין יותר, יש לו פחות חיות),

ואם נאמר שטריפה לא חיה – אולי בדג שלא שייך בו דיני טריפות – זה לא רלוונטי ולא נחשב מת.

           תיקו.

(עה. באמצע)

מתי עובר נהיה בהמה והחלב שלו אסור?

ר"ל – חודשים + אוויר (שנולד).

רי"ח – מספיק אחד:

לישנא א – מספיק אוויר

לישנא ב – מספיק חודשים.

נפק"מ:

הטילה נפל – יש אוויר, אין חודשים.

הכניס יד ולקח מהחלב של העובר – יש חודשים, אין אוויר.

קושיה: יש לימוד מיוחד שהחלב והכליות של עובר ל אמוקרב על המזבח בקרבן שלמים.

           גירסה 1 – זו קושיה לר"ל –

           למה צריך לימוד מיוחד אם ממילא זה לא נחשב חלב.

           תשובה: זה בדיוק המקור של ר"ל שזה לא נחשב חלב.

           גירסה 2 – קושיה לרי"ח –

           אם זה נחשב חלב – למה לא קרב על המזבח?

           תשובה: זה אמנם נחשב חלב, אבל פסול כי זה כמו מחוסר זמן (קרבן לפני היום ה8).

(עה. 4-, חזרה לבן פקועה)

תזכורת: שחיטת האימא מתירה את הבן פקועה באכילה ומטהרת אותו (גם אם מת).

שחיטת טריפה לא מתירה במאכל אך מטהרת את הבהמה.

אם מצא בפנים בן פקועה רגיל (מת או קטן מ9) – אסור באכילה (אך טהור מנבלה אם היה מת)

           למה? הסברות תלויות בסברה של היתר בן פקועה:

ולמה טהור מנבלה? כי הרי גם לאימא השחיטה הועילה להחשיבה כטריפה ולטהרה מטומאת נבלה.

אך אם מצא בן פקועה חי בן 9:

שלב א:

לר"מ – שוחט את העובר ומותר ("לדברי האוסר – מתיר").

לר"י –

           רבי אמי – אסור (כמו בן פקועה רגיל – ראה סברות לעיל).

רבא – מותר (בן פקועה בחודש 9 במצב מיוחד: "ד' סימנים אכשר ביה רחמנא" – הוא גם ניתן בשחיטת אימו אבל הוא גם מספיק גדול כדי להתירו בשחיטה שלו.

שלב ב:

רב חסדא – העובר מותר על ידי שחיטתה שלו, אך אם אחר כך מת – טהור.

           רבה: זה סתירה:

           אם חי מותר בשחיטה – זה כר"מ (סובר כמו ר' אמי)

           אם מת טהור – זה כרבנן (ששחיטת אימו מטהרתו מנבלה).

           עונה רב חסדא: אני כרבנן, ומותר בשחיטה בגלל סברת "ד' סימנים" (כמו רבא).

                           (תחילה רב חסדא ענה – מה אתה רוצה, יש ברייתא שאומרת בדיוק את מה שאמרתי!

אך דוחה רבה: את בהברייתא ניתן להבין כר"מ (לכן מותר בשחיטה), וכשאמרה שהוא טהור – היא התכוונה שנולד מת – שאז ודאי ששחיטת אימו מטהרתו גם אם היא טריפה).

ומסופר שכשר' זירא אמר את ההלכה של רב חסדא,

רב אסי אמר: ישר, וכן אמר רי"ח.

           ולא ברור האם זה כי ר"ל חולק על רי"ח או לא.

(מובא כאן אולי כי זה עוד מקרה שהמעמד של בן פקועה דווקא גורם לחומרא)

רבנן – מהתורה בן פקועה מותר, אך חז"ל גזרו מהרגע שעמד על רגליו.

ר"ש שזורי – לא גזרו.

כמי ההלכה?

ר' חנינא – כר"ש שזורי לגמרי (גם צאצאיו)

ר' יוחנן – כר"ש שזורי רק בו אך לא בבנו.

ר' אשי – מחמיר כרבנן.

           (ואומר שר' יוחנן רק אמר זאת לשיטת ר"ש שזורי אך הוא עצמו כרבנן,

           ושאין כלל פסיקה שהלכה תמיד כר"ש שזורי אלא רק בשני מקרים ספציפיים).\

(ע: 8- עד עא: 9-)

חלק א – [מאמר מוסגר] המקור לטומאת נבילה

א. תניא –

ר' יונתן – מניין שגם בחיה טהורה?

1. בן עזאי – (ויקרא יא,כז) "וכל הולך על כפיו (בהמה טמאה), בכל החיה ההולכת על ארבע (לרבות נבלת חיה טהורה) טמאים הם לכם"

2. רי"ש – חיה בכלל בהמה ולהפך.

[A. מקור – (עא. 4+)

B. יישומים –

חיה בכלל בהמה –

(גמרא שאחרי המשנה עא.)

רבה – אינן מטמאים/נטמאים

א. מנלן:

קשה – אולי לא מטמא כי כבר אינו ראוי לאכילת גר תושב?

1.      יש מחלוקת למה צריך להיות ראוי – בר פדא – אדם, רי"ח – כלב. אז לרי"ח לא קשה.

2.      כן ראויה לאדם (אם לא לעס, והאדם השני לא יודע מזה).

B. הטומאה לא נכנסת –

[הסבר הקו"ח:

דחייה – כלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו.

דחיית הדחייה – כלי חרס>אדם, שנטמא מאוירו (מובן להבנה 2),

C. עוד לימודים למצבים נוספים –

2. מניין שגם בלוע בבהמה?

דחיה – בהמה>אדם, (שכן אם נכנסים לבושים לבית מנוגע, בשביל שהבגדים ייטמאו האדם צריך לשהות והבהמה לא).

דחיית הדחייה – אין הבדל לגבי בית מנוגע, כי גם אדם שנכנס עם בגדיו על גבו (כבהמה) – הבגדים טמאים מיד.

(עא:

ב. למה צריך את רבה, הרי שני הדינים כבר נאמרו –

השיעור חולין דף עה – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(עד. באמצע (חוזרים למשנה) – עד:

(המשנה, עב: 5+)

א. המשנה – למה השחיטה מטהרת בהמה טריפה מטומאת נבלה?

הרי לכאורה היא כמו בהמה טמאה (חזיר) שנשחטה – שהיא אסורה + נבלה!

תשובה: יש הבדל –

לבהמה טמאה לא היתה שעת הכושר (היא אסורה מההתחלה), ולכן מטמאת.

דחייה: אז למה בהמה שנולדה טריפה בכל זאת לא מטמאת? (הרי לא היתה לה שעת הכושר!)

לבהמה טריפה יש במינה בהמות שראויות לשחיטה (אלו שלא טריפות),

ולפי זה: עובר שנולד בחודש ה8 – כיון שאין במינו שראוי לשחיטה (כי אינו בר קיימא) – הוא נבלה גם אם נשחט.

(עד. באמצע)

ב. מחלוקת לגבי עובר בן 8

המשנה הביאה את העובר בן 8 כיישום לסברא של "במינה" –

לבן 8 "אין במינו שחיטה" ולכן הוא אכן טמא.

(שחיטה אגב האם לא נחשבת כ"יש במינו שחיטה", כי זה לא שחיטה שלו).

הברייתא לעומת זאת מביאה אותו כדחייה לסברא של "במינה" –

לבן 8 יש במינו שחיטה (אגב אימו, כ"בן פקועה")[1], ולכן קשה על סברת "במינה" – אם יש במינו שחיטה, למה העובר טמא?

לכן דוחים את סברת במינו, ומחפשים סברא נוספת – בסעיף הבא.

ג. עוד סברא לכך שטריפה אינה טמאה כנבילה

רב יהודה – רב: "וכי ימות מן הבהמה… הנוגע בנבלה יטמא עד הערב".

           מן הבהמה ולא כל הבהמה, להוציא טריפה שנשחטה.

(דילוג עד שליש תחתון עד המשנה)

(כאמור:)

רבנן – יש בן פקועה,

ר"מ – אין בן פקועה, אלא צריך שחיטה.

דיונים על זה:

(עד. שליש תחתון)

א. שחיטת בן 9 חי בתוך האימא:

הקדמה: לגבי בן 9 חי שנמצא במעי אימו – יש מחלוקת במשנה הקרובה:

           חכמים (ר"י) – יש דין בן פקועה.

           ר"מ – אין, והוא צריך שחיטה.

אך שואל רב אושעיא: מה קורה אם לא שחט את האימא, אלא הכניס סכין ושחט רק את העובר?

           אולי גם לר"מ שהחשיבו כיצור בפני עצמו, עדיין לא ניתן לשחוט לפני שנולד,

ואולי גם לרבנן שהחשיבו אותו כחלק מהאימא, אולי בכל זאת ניתן גם לשוחטו בפני עצמו ("ד' סימנים אכשר ביה רחמנא")?

ראיה ממשנתנו שאי אפשר לשחוט:

המשנה אמרה שעובר שנולד טריפה לא היתה שעת הכושר – משמע שלא היה אפשר לשוחטו בתוך הבטן עוד לפני שנוצרה בו הטריפה.

דחייה: המשנה התכוונה לטריפה שנוצרה מרגע יצירתו (למשל רגל חמישית), ולזה ודאי לא היה שעת הכושר גם בתוך הבטן.

(עד: בגמרא)

ב. ר' אושעיא: לא הילכו בו אלא על עסקי שחיטה

כלומר רבנן (ר"י) הקלו שלא צריך שחיטה, אך לא ב:

ג. ר"ל – ר"י מקל גם בדמו.

והרי אפילו בן פקועה רגיל דמו אסור, כל שכן בן 9!

אלא הכוונה:

בבן פקועה רגיל הדם אסור אך אין כרת (לא נחשב דם הנפש).

בבן 9:

ר"מ מחייב כרת כי כבר נחשב בהמה רגילה.

ר"י:

[שאלה: איך ר"י מקל בבן פקועה רגיל, הרי הוא לא דורש "דם הנפש" (מחייב גם בדם התמצית!),

(עד: שליש תחתון)

ד. האם פודים פטר חמור על שה בן פקועה חי בן 9?

צדדי הספק לפי הגמרא:

לר"מ פודים, כי נחשב בהמה רגילה,

לר"י מצד אחד אולי לא, כי נחשב בן פקועה, מצד שני הרי הוא מסתובב כבהמה רגילה.

באמוראים:

מר זוטרא – לא פודים (אבל לא בגלל הסברא הנ"ל אלא מגזירה שווה: שה שה מקרבן פסח).

רב אשי – פודים (אין גז"ש, כי אם יש צריך לדרוש גם זכר תמים בן שנה, והרי לפדיון לא צריך את זה).

מרז זוטרא – יש גז"ש, אך מצד שמני יש גם ריבוי "תפדה תפדה" – ולכן לא צריך זכר תמים בן שנה.

(עד:

ה. האם הוא נטמא כשני או ראשון מאימא שלו?

כלומר אחרי שחיטת האימא אך לפני שהעובר הוצא, והאימא נטמאה מאב הטומאה ונהייתה ראשון.

לר"מ – ודאי שהם כשני גופים, והעובר שני לטומאה.

לר"י – שהעובר מותר אגב אימו, האם הם כגוף אחד גם לגבי טומאה? –

                    רי"ח – העובר שני לטומאה (הם כשני גופים)

                    ר"ל – העובר ראשון לטומאה עם האם (הם כגוף אחד).

(מתאים למחלוקתם לעיל סעיף ג לגבי כרת בדם של עובר חי בחודש ה9 בדעת ר"י: רי"ח – יש כרת, ר"ל – אין).

קושיות:

שתי הקושיות מניחות שהעברת טומאה והכשרה לקבל טומאה דומות:

ראינו בבמשנה בעב. – יד בן פקועה שהיתה בחוץ בשחיטה: לר"מ – נבלה, לחכמים – טריפה, ומטמאת את שאר העובר במגע.

[1] לכאורה המחלוקת בן המשנה לברייתא היא מחלוקת יסודית בהבנת בן פקועה:

(ע: 8- עד עא: 9-)

חלק א – [מאמר מוסגר] המקור לטומאת נבילה

א. תניא –

ר' יונתן – מניין שגם בחיה טהורה?

1. בן עזאי – (ויקרא יא,כז) "וכל הולך על כפיו (בהמה טמאה), בכל החיה ההולכת על ארבע (לרבות נבלת חיה טהורה) טמאים הם לכם"

2. רי"ש – חיה בכלל בהמה ולהפך.

[A. מקור – (עא. 4+)

B. יישומים –

חיה בכלל בהמה –

(גמרא שאחרי המשנה עא.)

רבה – אינן מטמאים/נטמאים

א. מנלן:

קשה – אולי לא מטמא כי כבר אינו ראוי לאכילת גר תושב?

1.      יש מחלוקת למה צריך להיות ראוי – בר פדא – אדם, רי"ח – כלב. אז לרי"ח לא קשה.

2.      כן ראויה לאדם (אם לא לעס, והאדם השני לא יודע מזה).

B. הטומאה לא נכנסת –

[הסבר הקו"ח:

דחייה – כלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו.

דחיית הדחייה – כלי חרס>אדם, שנטמא מאוירו (מובן להבנה 2),

C. עוד לימודים למצבים נוספים –

2. מניין שגם בלוע בבהמה?

דחיה – בהמה>אדם, (שכן אם נכנסים לבושים לבית מנוגע, בשביל שהבגדים ייטמאו האדם צריך לשהות והבהמה לא).

דחיית הדחייה – אין הבדל לגבי בית מנוגע, כי גם אדם שנכנס עם בגדיו על גבו (כבהמה) – הבגדים טמאים מיד.

(עא:

ב. למה צריך את רבה, הרי שני הדינים כבר נאמרו –

השיעור חולין דף עד – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/chulin_073.mp3

Download

(עג. 13+ עד עד. באמצע)

א. תזכורת מהמשנה:

עובר שהוציא את ידו, והיד היתה בחוץ בשחיטה:

היד אסורה באכילה,

אך לגבי טומאה:

ר"מ – היד טמאה נבילה, ומטמאת במגע את שאר הבהמה.

חכמים – היד נחשבת טריפה (ורק טמאה מדרבנן אם מדובר בקודשים)

ב. הסבר המחלוקת:

המשנה מביאה דיון חלקי ביניהם,

הברייתא מביאה עוד חלק מהדיון,

ורבא עושה סדר (חסורי מחסרא), וכן מובא בברייתא נוספת, ולפי זה הדיון הוא כך:

ר"מ – איך אתם מחלקים בין היתר האכילה והטהרה?
או שהשחיטה תועיל לשניהם או שלא.

חכמים – יש תקדים לשחיטה שלא מתירה באכילה אבל כן מטהרת נבלה: שחיטת טריפה.

אך ר"מ – בטריפה זה מובן, כי השחיטה שחטה את הבהמה עצמה,
אבל ביד – הרי השחיטה לא היתה עבורה אלא עבור האם,
ולגבי האם   השחיטה הועילה לגמרי (להתיר + לטהר), אז איך לגבי היד אפשר לחלק?
אלא חייבים לומר שהשחיטה לא הועילה ליד כלל, כי היד כבר לא חלק מהעובר.

חכמים –
הסבר: היד עדיין נחשבת חלק מהעובר,
הראיה: אם חותך את הכליה של האם ומשאיר בפנים ושוחט – הכליה אסורה,
אבל אם חותך יד של העובר (ומשאיר בפנים) ושוחט – היא מותרת,
מה שמראה שהיד היא חלק מהעובר אפילו יותר מאיברי האם!

הערות:

רבה – מח' רבנן ור"מ גם בעובר מת.

רב חסדא – המחלוקת בעובר חי, אבל בעובר מת לכו"ע היד טמאה.

הערה: תוך כדי הברייתא אמר ר"מ –
זה נכון ששחיטת טריפה מטהרת אותה, ואפילו את האיבר המדולדל שלה, אבל לא את יד העובר שיצאה, כי הוא לא חלק ממנה.
אז עכשיו נעבור לעסוק באיבר מדולדל.

(עג. 5-)

איבר שכבר אין לו חיות, אך עדיין מחובר. לפי כולם הוא אסור באכילה, אבל האם הוא טמא? (הניסוח בגמרא – האם "שחיטה עושה ניפול" – כלומר שנחשב שנפל לפני השחיטה ולכן טמא כאבר מן החי).

גירסה 1 –
ר"ל – לרבנן טהור, לר"מ טמא,
רי"ח – לכו"ע טמא ("שחיטה עושה ניפול" – נחשב כאילו האיבר נפל רגע לפני השחיטה, וזה איבר מן החי).

סברא – למה גם רבנן מחמירים?
ר' יוסי בר' חנינא: לעובר יש תקנה (לפי רי"ח סח.) אם יחזיר ידו, לאיבר מדולדל אין תקנה.

קשה – הרי בברייתא הנ"ל ר"מ אמר שהאיבר טהור?
לר"ל אפשר לבאר שר"מ אמר זאת "לדבריהם" של רבנןף
אבל לרי"ח זה קשה!

גירסה 2 –
ר"ל – לרבנן טהור, לר"מ טמא,
רי"ח – לכו"ע טהור ("אין שחיטה עושה ניפול" – נחשב כאילו האיבר נפל רגע לפני השחיטה, וזה איבר מן החי).

סברא – למה גם ר"מ מקל?
ר' יוסי בר' חנינא: האיבר הוא חלק מהאם, יד העובר לא.

(עג: שליש עליון)

לפי כולם:
שחיטה לא עושה ניפול – והאיבר טהור (נחשב שנשחט, כמו הגירסה השנייה ברי"ח).
מיתה עושה ניפול – והאיבר נחשב איבר מן החי (ולא נבלה).

שאלה: הרי שני הדברים כבר כתובים במשנה (קכז:):

"נשחטה הבהמה –
הוכשרו בדמיה דברי רבי מאיר, רבי שמעון אומר: לא הוכשרו;
מתה הבהמה –
הבשר צריך הכשר (כמו בשר שנתלש בחייה, שאין לו טומאת איבר מן החי),
האבר מטמא משום אבר מן החי, ואינו מטמא משום אבר נבלה דברי ר' מאיר, ור' שמעון מטהר".

כלומר:
בהמה שמתה – עושה ניפול (דבר מדולדל נחשב שנפל רגע לפני המיתה), לכן:

האיבר המדולדל נחשב איבר מן החי (ולא נבלה),
הבשר המדולדל טהור (כמו בשר שנתלש מחיים), וייטמאו רק אם יוכשר לקבל טומאה ע"י משקה.

בהמה שנשחטה – לכאורה הכוונה שלא עושה ניפול,

ולכן האיבר והבשר המדולדל טהורים, כי היתה להם שחיטה, וייטמאו רק אם יוכשר לקבל טומאה ע"י משקה.

[והאם דם השחיטה מכשיר לקבל טומאה? ר"מ כן, ר"ש לא (כי הדם נוגע בבהמה, לא באיבר/בשר התלושים (ועוד: לפי ר"ש דם השחיטה בכלל לא יכול להכשיר לקבל טומאה, אלא עצם השחיטה מכשירה (לה:)].

דחייה:
אפשר להבין ששחיטה עושה ניפול,
והמשנה מתייחסת רק לבשר, ולא לאיבר, והבשר טהור כמו בשר שנתלש מחיים.

אז למה זה לשון רבים ("הוכשרו")?
שלא רק בשר הפורש מהבהמה נחשב טהור,
אלא גם בשר הפורש מן האבר (שלפי הבנה זו האבר עצמו במיתה נחשב איבר מן החי, ובכל זאת בשר הפורש ממנו טהור, והיינו חושבים שאולי בגלל שהיה מקודם אבר מן החי (אב הטומאה) – אולי לא צריך הכשרה לקבל טומאה מאחרים, קמ"ל שצריך).

(עג: 6-)

(עד. 1+)

כי לכאורה יש סתירה בדברי רב על איבר מדולדל:
רב יהודה-רב: לוקים על האכילה,
ר' יצחק בר שמואל בר מרתא-רב:  לא לוקים,

והסביר רב יוסף:

מיתה עושה ניפול, והאיבר אבר מן החי ולוקים,
שחיטה לא עושה ניפול, ולא לוקים.

"וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא…" (ויקרא יא, לב) –

            מיתה עושה ניפול,

            שחיטה לא עושה ניפול.

ואמנם הפסוק עוסק בשרצים, אבל אם אינו עניין לגופו (שכבר כתוב שמדובר בשרצים מתים), תנהו עניין לטואמת בהמה.

(ע: 8- עד עא: 9-)

חלק א – [מאמר מוסגר] המקור לטומאת נבילה

א. תניא –
בהמה וחיה טמאים (ויקרא ה) – "או נפש אשר תגע… או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה… והוא טמא ואשם" (ומביא קרבן עולה ויורד).
בהמה טהורה (ויקרא יא,לט) – "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא…".

ר' יונתן – מניין שגם בחיה טהורה?
בן עזאי:

1. בן עזאי – (ויקרא יא,כז) "וכל הולך על כפיו (בהמה טמאה), בכל החיה ההולכת על ארבע (לרבות נבלת חיה טהורה) טמאים הם לכם"
            דחייה – לא כתוב "וכל" אלא "בכל" – ונלמד לזה לעובר במעי אמו (ראה דף ע, חלק ב, B, A).      

2. רי"ש – חיה בכלל בהמה ולהפך.

[A. מקור – (עא. 4+)
חיה בכלל בהמה (דברים יד) – "זאת הבהמה אשר תאכלו, שור שה כשבים… איל וצבי ויחמור…".
בהמה בכלל חיה (ויקרא יא,ב) – "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ…".

B. יישומים –

חיה בכלל בהמה –
1. בטהורות – לסימני טהרה (מפרסת פרסה ומעלת גרה).
(וכן לטומאת נבילה, כדלעיל)
2. בטמאות וטהורות – לאיסור "בהמתך לא תרביע כלאיים".
בהמה בכלל חיה –
3. בטמאות וטהורות – רבי – שלגבי קרבן עו"י של טמא, לכאורה לא צריך לכתוב בהמה – ("או נפש אשר תגע… או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה… והוא טמא ואשם"),
ונכתב כדי להקיש למזיד (ויקרא ז,כא) – "ונפש כי תגע בכל טמא… או בבהמה טמאה… ואכל מבשר זבח השלמים… ונכרתה הנפש ההיא מעמיה"), שזה דווקא כשאכל קודשים ולא עצם הטומאה.
4. בטהורות – שגם בהמה היא "יצירה" – (בראשית ב) "ויצר ה' אלוקים… כל חית השדה", ולפי ר"מ אשה יושבת ימי טומאה וטהרה על לידתה.

(גמרא שאחרי המשנה עא.)
חלק ב – טומאה וטהרה בלועה בגוף

רבה – אינן מטמאים/נטמאים

א. מנלן:
A. הטומאה לא יוצאת – מנבילה שבמעיו שלא מטמאת
("והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב" – ואח"כ טהור, גם אם אכל סמוך לשקיעה והנבילה עדיין במעיו ולא התעכלה).

קשה – אולי לא מטמא כי כבר אינו ראוי לאכילת גר תושב?
תשובות:

1.      יש מחלוקת למה צריך להיות ראוי – בר פדא – אדם, רי"ח – כלב. אז לרי"ח לא קשה.

2.      כן ראויה לאדם (אם לא לעס, והאדם השני לא יודע מזה).

B. הטומאה לא נכנסת –
קל וחומר מכלי חרס –
כלי חרס עם צמיד פתיל – מונע כניסת טומאה ולא מונע יציאת טומאה (כשאין טפח מעל הטומאה),
= אדם, שמונע יציאת טומאה, קל וחומר שמונע כניסת טומאה.

[הסבר הקו"ח:
1. יותר קל למנוע כניסת טומאה מיציאת טומאה.
2. קל וחומר רגיל – כלי חרס>אדם, שאצל אדם הטומאה לא יוצאת].

דחייה – כלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו.
[שתי הבנות:
1. לא יותר קל למנוע כניסה, אלא כלי חרס מונע כניסה פשוט כי אינו מקבל טומאה מגבו.
2. דחייה רגילה של קל וחומר – אדם>כלי חרס.

דחיית הדחייה – כלי חרס>אדם, שנטמא מאוירו (מובן להבנה 2),

C. עוד לימודים למצבים נוספים –
1. מניין שגם בלוע דרך פי הטבעת? (עא: 6+)
קל וחומר מהפה – פי טבעת יותר מעכל מאשר הפה, ולכן יחשב יותר בלוע, אז קל וחומר מדרך הפה, שלא מקבל ולא מטמא.

2. מניין שגם בלוע בבהמה?
קל וחומר מאדם – אדם>בהמה (שכן נטמא עוד בחייו),

דחיה – בהמה>אדם, (שכן אם נכנסים לבושים לבית מנוגע, בשביל שהבגדים ייטמאו האדם צריך לשהות והבהמה לא).

דחיית הדחייה – אין הבדל לגבי בית מנוגע, כי גם אדם שנכנס עם בגדיו על גבו (כבהמה) – הבגדים טמאים מיד.

(עא:

ב. למה צריך את רבה, הרי שני הדינים כבר נאמרו –

השיעור חולין דף עג – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.