לעילוי נשמת נפתלי בענדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם, אוהב תורה, רודף אמת, ואיש משפחה מסור

ולהבדיל, לרפואת מאיר ומיכל עוזרי ומשפחתם

רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(מב: במשנה עד מג: מעל האמצע)

ואגב –

הגבלות –

התובע: בית מלא מסרתי לך, הנתבע: מה שיש זה מה שנתת – פטור משבועה.

הגמרא – מקורות וביאורים:

א.  מקורות לנושאים האגביים:

הפסוקים (שמות כב) –

שומר חינם (+כפל לגנב) –

ו – כִּי־יִתֵּן אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ־כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם־יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם׃

ז – אִם־לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל־הַבַּיִת אֶל־הָאֱלֹהִים אִם־לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ׃

ח – עַל־כׇּל־דְּבַר־פֶּשַׁע עַל־שׁוֹר עַל־חֲמוֹר עַל־שֶׂה עַל־שַׂלְמָה עַל־כׇּל־אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי־הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר־שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ׃ {ס}

שומר שכר –

ט – כִּי־יִתֵּן אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ־שׁוֹר אוֹ־שֶׂה וְכׇל־בְּהֵמָה לִשְׁמֹר וּמֵת אוֹ־נִשְׁבַּר אוֹ־נִשְׁבָּה אֵין רֹאֶה׃

י – שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם־לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם׃

יא – וְאִם־גָּנֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו׃

יב – אִם־טָרֹף יִטָּרֵף יְבִאֵהוּ עֵד הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם׃ {פ}

שואל

יג – וְכִי־יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ־מֵת בְּעָלָיו אֵין־עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם׃

יד – אִם־בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם אִם־שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ׃ {ס}

מיטלטל (לאפוקי קרקעות, ועבדים שהוקשו להם)

הפסוקים –

בכפל (פסוק ח) –

בשומר חינם (ו)

בשומר שכר (ט)

(מג. רבע)

ב. המחלוקת לגבי דבר המחובר לקרקע

במשנה – עשר גפנים טעונות מסרתי לך והנתבע מודה ב5:

גמרא – למה ר"מ דיבר על טעונות ולא סרוקות (ריקות) –

מסביר רי"ס בר"ח – כי לר"מ העומד להיבצר כבצור דמיין.

(מג. אמצע)

ג. לגבי שצריך דבר שמידה משקל ומניין –

גמרא – מה אם רק התובע מוגדר והנתבע לא –

אביי – חייב,

ראיות לרבא:

"כללו של דבר – לעולם אינו חייב עד שיטעננו בדבר שבמידה ושבמשקל ושבמניין, ויודה לו בדבר שבמידה ושבמשקל ושבמניין"

מה הכלל בא להדגיש – לכאורה את דעת רבא שצריך שגם הנתבע יהיה מוגדר.

[ועכשיו נרחיב לגבי הברייתא, נראה 3 מהמקרים:

ומקשים – אמנם זה מוגדר, אבל עדיין לא ממין הטענה?

דחייה – אם כך יכלו לכתוב מקרה דומה גם לגבי אזורה (2 מטר, מטר).

(מג. במשנה למטה)

א. משנה – המלווה את חברו 100 על המשכון ואבד המשכון, ומתווכחים כמה היה שווה המשכון –

רישא – המלווה תובע את הלווה (ההלוואה 100, המשכון 50, ותובע 50) –

והלווה –

סיפא – הלווה תובע את המלווה (ההלוואה 100, המשכון 200, תחזיר לי 100) –

והמלווה –

(מג: 1+)

ב. ומסיימת המשנה – "מי נשבע – מי שהפקדון אצלו (המלווה)"

גמרא – על מה מדובר –

אם על השבועה בסיפא – ודאי שהמלווה (=הנתבע) נשבע.

אלא על השבועה ברישא – שהלווה מודה במקצת, ויש שני פירושים:

שמואל – הכוונה שמעבירים את השבועה מהלווה אל המלווה.

רב אשי – הכוונה שהמלווה נשבע ראשון שאינה בידו, ואז הלווה נשבע שבועת מודה במקצת.

השיעור שבועות דף מג, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת נפתלי בענדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם, אוהב תורה, רודף אמת, ואיש משפחה מסור

ולהבדיל, לרפואת מאיר ומיכל עוזרי ומשפחתם

רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(מא: 8- עד מב: במשנה)

רבא – פטור, שהרי העדים שמעידים שלווה מעידים שפרע

אביי – חייב, כי כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי, והודאת בעל דין כמאה עדים.

רב ששת – הלווה הוחזק כפרן, וכבר לא יכול לומר שפרע

רבא – הוחזק כפרן ולא נאמן,

והרי במקרה הקודם אמר שלא הוחזק כפרן?

ר"נ – איתרע שטרא (הורע השטר), והלווה מנצח

הערות:

אביי ורבא  – המלווה צודק, שהרי הלווה נתן לו נאמנות

רב פפא – הלווה נאמן, כי 3>2.

רב הונא בדר"י – עדיין המלווה נאמן, כי תרי כמאה (ברגע שיש 2 עדים, זה לא משנה כמה יש).

לפי כולם הלווה נאמן (כי כיוון שהזכיר מספר גדול מ2, משמע שזה בדווקא)

(מב. רבע תחתון)

מקור – "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים…" – איש ולא קטן

והרי אמרנו שלא?

חכמים – פטור משבועה,

ראב"י – חייב שבועה, ומשנתנו כראב"י.

                                                הערות:

(ולמה לא חוששים שגם ישבע לשקר? כי אולי אינו שקרן, אלא רק רוצה לדחות מעט את הפירעון, ולא ישבע בשביל זה לשקר).

המחלוקת היא האם מעיז פניו כלפי הבן –

ראב"י – גם לא מעיז, ולכן גם שם יש שבועת מוב"מ.

רבנן – כן, לכן אין שבועת מוב"מ, כי יש לו מיגו שיכל לכפור בכל ("משיב אבידה").

(מב. שליש)

תשובה – שם התובע טוען רק שמא, ובזה לפי כולם הנתבע מעיז פניו, והוא כמשיב אבידה ופטור.

תשובה – השמיעו פעמיים כדי להבהיר שזה אפילו כשנפרעים מיתומים גדולים (וכל שכן מקטנים).

והרי גם את זה אפשר כבר ללמוד מהמשנה במה. – שכשהמלווה גובה ממשועבדים צריך להישבע?

תשובה – היינו חושבים שכשגובה מהדיוט, אפילו אם הלווה טוען שהשטר לא פרוע, יש חשש שהמלווה והלווה עשו קנוניא.

והרי רב הונא – אם שכיב מרע אמר שחייב לראובן, ושהנתן את הנכסים שלו להקדש – לא חוששים לקנוניא,

[1] תחילה הגמרא מנסה שני הסברים אחרים למחלוקת:

[2] אם הלווה לא טוען כלום, אז בור לי שגם לפי ההווה אמינא צריך להישבע להקדש, כי אולי השטר פרוע ואי אפשר לדעת. הווה אמינא היא לגבי מקרה שהלווה טוען שלא פרע, שאז לכאורה אין מה לחשוש, קמ"ל שבכ"ז חוששים לקנוניא.

השיעור שבועות דף מב, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת נפתלי בענדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם, אוהב תורה, רודף אמת, ואיש משפחה מסור

ולהבדיל, לרפואת מאיר ומיכל עוזרי ומשפחתם

רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(מ: 11- עד מא:

למדנו במשנה שאם כפר בכל – פטור משבועה מהתורה, אבל מחדש רב נחמן – מדרבנן כן משביעים אותו (שבועת היסת),

א. סברא – כי חזקה שאין אדם תובע אא"כ יש לו, ואמנם גם יש חזקה שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, אבל אולי רק מנסה להרוויח זמן עד שישיג את הכסף (הראיה – הכופר בהלוואה כשר לעדות, כי אינו שקרן אלא רק ניסה להרוויח זמן).

ב. באיזה מקרה משביעים –

גירסא א – גם כשכופר בעצם ההלוואה

גירסא ב – רב חביבא – דווקא כשמודה שהיה חייב ורק טוען ששילם (הסיפא – שהתובע בא אליו עם עדים ואמר מנה לי בידך ואמר לו הן, ואז למחרת טוען שכבר שילם).

(מא. 3+)

ג. מה ההבדל בין שבועה דרבנן (שבועת היסת) לשבועה דאורייתא (מודה במקצת)?

דחייה חלקית – למר בר רב אשי גם בדאורייתא הופכים.

[אז מה כן עושים?

דחייה חלקית – לרי"ס גם בדרבנן יורדים לנכסיו.

בדאורייתא – הופכים והתובע ישבע ויטול, בדרבנן לא הופכים והנתבע פטור

(כי היפוך שבועה זו תקנה, וגם שבועת היבת היא תקנה, ולא עושים תקנה לתקנה).

(מא. שליש תחתון)

(אגב שבועת היסת, נראה עכשיו מקרה הפוך שדווקא הלווה דורש שבועה מהמלווה)

רב פפא: סתם כך – צריך לשלם, אבל אם דורש שהמלווה ישבע – המלווה צריך להישבע!

שואל רב אחא בריה דרבא – אם כן מה החידוש בפוגם את שטרו (שהמלווה מודה שחלק מהשטר פרוע) שצריך להישבע?

רב אשי –

(וכשלא פגם –

(מא. 4-)

א. הדעות

גירסא א –

רב יהודה א – צריך לפורעו בפני עדים

(כי כיוון שהלווה לו בעדים, הראה שלא סומך עליו, ונחשב כאילו התנה שיפרע בעדים)

שמואל א – לא צריך

[רשב"א –

גירסא ב (מקלה על הלווה) –

רב יהודה ב – לא צריך,

אא"כ התנה בפירוש שיפרע בעדים.

שמואל ב – לא צריך,

ואפילו אם התנה – יכול לומר שפרע בפני פלוני ופלוני והם במדינת הים. (כאן לא יכול להשתמש במיגו שיאמין לו שפרע גם בלי עדים, כי סוף סוף לא קיים את התנאי שלפרוע בפני עדים).

ב. שתי קושיות מהמשנה –

אם המלווה בא ללווה באמצע תקופת ההלוואה עם עדים והזכיר לו על ההלוואה, הלווה הסכים, ולמחרת טוען שהחזיר בלי עדים:

אם כשהזכיר לו לא דרש שיחזיר בעדים – הלווה נאמן.

זה כשמואל א, וכרב יהודה ב)

תשובה – צריך לחלק:

אם דרש עדים – הלווה לא נאמן.

זה כמו כולם בגירסה א, וכרב יהודה בגירסה ב,

(מא: שליש)

תשובה – זאת מחלוקת תנאים מפורשת:

דוחה רב אחא – אולי לא מדובר שדרש עדים מראש או באמצע,

חכמים – נאמן (כשמואל א, רב יהודה ב)

אבל אם דרש עדים – אולי לפי כולם לא נאמן (וקשה על שמואל ב)

מא: באמצע

ג. פסק ההלכה של רבא – המלווה את חברו בעדים –

מחלוקת קיצונית:

רב פפי – צריך לפורעו בעדים (רב יהודה א)

ד. מקרים שדרש עדים ספציפיים

אביי – נאמן (מניחים שהמלווה לא התכוון דווקא אליהם, אלא כי היו זמינים)

אך דחה אותו רב נחמן – ההחזר נחשב החזר, כי כיוון שאתה מודה – כבר אין צורך שיפרע בפני עדים.

והוסיף בדרך הלצה – אם אתה מתעקש על תלמידי חכמים – לך תביא את הכסף שאבד והוא יחזיר לך שוב בפני ובפני רב ששת…

[1] יש גורסים שלא נאמן, כלומר כרב יהודה ב.

השיעור שבועות דף מא, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת שלמה בן אליהו ז"ל

רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(מ. באמצע עד מ: 11-)

המשך מודה במקצת – תזכורת –

שמואל – צריך תביעה של 2 כסף

כי המקור של שבועת עד אחד הוא – לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכׇל עָוֹן וּלְכׇל חַטָּאת" (דברים יט, טו), ומדייקם – לעוון אינו קם (עונש או ממון), אבל קם לשבועה,

ומכאן לומדת הברייתא – יש קשר בין חיוב ממון ע"י עדים לחיוב שבועת עד אחד, וכמו שזה בשווה פרוטה גם זה בשווה פרוטה.

(מ. שליש תחתון)

א. הדעות

שמואל – חייב

(ונזכיר שכך הסביר את המקרה שטענו כסף ופרוטה והודה בפרוטה – שחייב).

ר' יוחנן –

רי"צ – גם רי"ח מסכים (והגמרא מעירה שא"א לדעת מכך האם גם ר"ל מסכים או חולק)

(מ: רבע עליון)

ר' חייא בר אבא – רי"ח חולק ופטור.

ב. ראיות שחייב:

(את שתי הראיות הראשונות הגמרא מביא גם בעמוד א כראיה לשמואל שחייב, ואז שוב בעמוד ב זה כקושיא על רי"ח שאמר שפטור)

ונדייק – דווקא כאן לת"ק פטור,

דחייה – גם בזה ת"ק פוטר,

ונדייק – דווקא כאן פטור,

דחייה – גם בכלים וכלים פטור,

והרי דין זוקקין נלמד כבר (במשנה קידושין כו.)?

(נדלג מ-מ: רבע עליון עד מתחת לאמצע (נדלג על דעת רי"ח ועל הבאת שתי הראיות שוב))

תשובה –

דחייה – אז למה טענו שורה והודה בשה פטור?

המקרה במשנה: טענו כדי שמן והודה לו בקנקנים – רבנן פטור, אדמון חייב,

(מ: שליש תחתון)

ג. רב ענן – שמואל (לפי דעתו שחייב) – אם התחיל התובע לומר חיטים ושוערים, אך לפני שהספיק לומר שעורים מיהר הנתבע להודות בשעורים

אם נראה כמערים – חייב,

(ואגב – עוד דין של רב ענן שמואל

טענו שני מחטין והודה באחת – חייב,

טענו כלים ופרוטה –

הודה בכלים וכפר בפרוטה – פטור

כי הלכה כרב שצריך לכפור בשתי כסף.

הודה בפרוטה וכפר בכלים – חייב,

כי כפר בשתי כסף (או בכלים שזה כמו שתי כסף, כאמור),

[1] כמו ההווה אמינא בגמרא בכתובות קח:.

השיעור שבועות דף מ, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת שלמה בן אליהו ז"ל

רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(לח: בתחילת פרק שבועת הדיינין – מ. באמצע)

בפרק הקודם דיברנו על שבועת הפקדון (שנשבע לשקר שלא חייב).

יש שלושה מצבים שבי"ד מחייבים להישבע מהתורה –

נחלק את המשנה ל6 סעיפים, היום בגמרא נתייחס רק לסעיף א.

והמשנה (כאן ובהמשך אחרי סעיף ד') מביאה הרבה דוגמאות לזה:

בהמשך המשנה:

רבנן – פטור,

אדמון (ור"ג) – חייב,

הדין הבסיסי – פטור.

עד עכשיו במסכת דיברנו על אדם שנשבע מעצמו. עכשיו אנחנו עוברים לשבועה שבי"ד משביעים, ולכן זה הזמן לברר את התהליך.

א. שם ה' ונקיטת חפץ –

הקדמה: בדף לה: לגבי שבועת העדות –

ר' חנינא בר אידי – חייב קרבן רק אם נשבע בשם המיוחד (הוי-ה)

אצלנו – ר"י-רב – צריך להישבע כמו השבועה של אליעזר לאברהם – "שִׂים־נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי. וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה׳ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם…" (בראשית כד, ב-ג).

רבינא – הכוונה שצריך השם המיוחד כמו ר' חנינא בר אידי.

רב אשי – הכוונה שצריך נקיטת חפץ (שִׂים־נָא יָדְךָ), אך מספיק כינוי (כרבנן), וכן הלכה.

איזה חפץ –

רב פפא – דווקא ספר תורה,

אך הגמרא – בדיעבד אפשר גם תפילין (אך לכתחילה ספר תורה)

(ות"ח – גם לכתחילה תפילין,

ואגב – אדם רגיל נשבע מעומד, ת"ח – יושב).

(לח: 2-)

ב. ת"ר – המשך תהליך ההשבעה

נראה ברייתא ארוכה (עד אמצע לט.), ונביא את הרחבות הגמרא תוך כדי.

גמרא – מה הכוונה "אף היא"?

גמרא – למה דווקא בזה העולם הזדעזע?

דחייה – גם שאר הדיברות ניתנו בסיני.

דחייה – אמנם זה חמור כמו חטאים שיש בהם כרת ומיתת בי"ד (אפילו שבזה אין!), אבל לא יותר חמור.

גמרא – והרי גם בשאר העבירות כתוב – "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה"?

בשאר עבירות זה כר' אלעזר – מנקה לשבים, ולא מנקה לאינם שבים,

בשבועת שקר – אפילו לשבים לא מנקה ללא פרעון (עונש).

ממשפחתו –

ומכל העולם –

דחייה – אולי זה דווקא כשעשה את כל מה שכתוב בפסוק?

גמרא – והרי גם בשאר עבירות נפרעים ממשפחתו ומכל העולם?

תשובה – יש 4 דרגות שונות:

החוטא – 3,

בשבועת שווא –

החוטא – 3,

זכריה ה, ד – "הוֹצֵאתִיהָ (יוציא את העונש מיד) נְאֻם ה׳ צְבָאוֹת,

העומדים אומרים – " סוּרוּ נָא מֵעַל אׇהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה" (פרשיית קורח, במדבר טז)

הָרְשָׁעִים – לשון רבים – התובע והנתבע,

והדיינים אומרים – אינך נשבע על דעתך, אלא על דעת המקום והבי"ד, כפי שמשה אמר לעם ישראל כשהשביע אותם – "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת־הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת־הָאָלָה הַזֹּאת" דברים כט, יג) – לא על דעתכם.

גמרא – משום הסיפור על הקנה של הנתבע אצל רבא (פירטנו בדף כט., ושם גם פירטנו למה משה אמר את זה לעם ישראל).

"כִּי אֶת־אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵינוּ – העומדים בהר סיני

וגם דברים שיקבלו על עצמם בעתיד – "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ" (אסתר ט, כז).

(לט: שליש עליון)

הסכומים:

מעה כסף = 32 פרוטות

המחלוקת לגבי "הטענה שתי כסף" –

רב – הכפירה צריכה להיות 2 מעות.

כלומר הטענה (תביעה) צריכה להיות לפחות 2 מעות + פרוטה, כדי שיוכל להודות בפרוטה ולכפור ב2 מעות.

שמואל – מספיק שהתביעה היא 2 מעות,

ואילו לכפירה מספיק פרוטה, כמו להודאה.

ראיות לכאן ולכאן:

לפי רב מובן – כי כיון שאנחנו יודעים את הכפירה וההודאה, אנחנו גם יודעים את הטענה (פרוטה + 2 מעות).

אבל לפי שמואל – אנחנו יודעים רק את התביעה וההודאה, אבל לא יודעים שהכפירה פרוטה.

תשובה (בריטב"א) – המשנה הזכירה את ההודאה, והוא הדין לכפירה.

המשנה מזכירה רשימה של דברים ששיעורם פרוטה, ומזכירה רק את ההודאה ולא את הכפירה.

תשובה – כנ"ל.

שמות כב, ו-ח:

ז – אִם־לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל־הַבַּיִת אֶל־הָאֱלֹהִים אִם־לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ.

ח – עַל־כׇּל־דְּבַר־פֶּשַׁע עַל־שׁוֹר עַל־חֲמוֹר עַל־שֶׂה עַל־שַׂלְמָה עַל־כׇּל־אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי־הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר־שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ.

הפשט זה לגבי שבועת השומרים,

שמואל – שני שלבים: (אני קצת מחבר שלבים)

            ואילו רב:

דוחה שמואל – לזה לא צריך לימוד נוסף.

כי אם הנושא זה התביעה – המילה כסף מיותרת והיינו לומדים מכלים, אלא אם אינו עניין לתביעה תנהו עניין לכפירה.

דוחה שמואל – כסף לא מיותר, כי צריך ללמוד ממנו לימוד נוסף, שצריך דבר חשוב.

(הגמרא מניחה שסביר שכל המקרים עוסקים באותה הבנה, אא"כ נאלץ לומר אחרת).

בתחילת המשנה:

למה פטור –

למה חייב –

בהמשך המשנה:

לשמואל מובן, כי כל המשנה ב"דווקא"

תשובה – אכן לרב כל המשנה בשווה (1,2,4) חוץ ממקרה זה שהוא בדווקא.

לרב מובן, כי כל המשנה בשווה, ולכן חייב.

["שהכל מין מטבע אחת" – מה הכוונה? (הרי לדעתו פטור כי זה "שווה")

הסבר –  "שהכל דין מטבע אחת" – שאפילו הפער עצום (תבע דינר והודה בפרוטה (1/4800)) – גם זה נחשב הודאה במקצת וחייב שבועה]

תשובה (ר' אלעזר) – גם כאן זה בדווקא, אבל מסוג אחר – דווקא מטבע ולא ממון אחר,

["שהכל מין מטבע אחת" – זה בדיוק החידוש, שלמרות שלא מדובר ב"שווה" אלא בדווקא, מתייחסים למטבעות כאותו מין (ואפילו לפרוטה)][1]

הערות:

(מ. 9+)

(מ. שליש)

עונה אביי – הכוונה שאם אמר "דינר זהב" – זה כאילו אמר "זהב זהוב", כלומר מטבע דווקא, כמו שמואל.

[1] והראשונים מקשים מה מיוחד בחידוש הזה דווקא ביחס לפרוטה.

השיעור שבועות דף לט, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת שלמה בן אליהו ז"ל

רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(לח. 1+ עד לט. בסיום הפרק)

המקרים: במשנה יש שלוש דוגמאות –

א. הדין: מתי זו שבועה אחת (כלל) ומתי חייב על כל אחד בנפרד (פרט):

במשנה – שבועה שאין לך/לכם בידי – כלל.

מתי זה פרט (מהמחמיר למקל) –

בברייתא – במקום ת"ק מכניסים את ר"י ור"מ –

            ר"י: כמו ת"ק,

                        הסברים:

                        ר"י – כמו המשנה: עם ו – פרט, בלי ו – כלל.

                        ר"מ:

שמואל – ר"מ הפוך מר"י: בלי ו – פרט, עם ו – כלל

שמואל – ר"י התייחס לנקודה שבה הוא חולק, ויוצא:

ר"מ – עם ו – כלל,

וכיוון שלר"מ – עם ו – כלל, חייבים לומר שבלי ו – פרט (כי אם גם זה כלל – זה כר"ש ששניהם כלל).

ואילו רי"ח – הוא התייחס לנקודה שבה הוא מסכים, ובנקודה אחרת חולק, ויוצא:

ר"מ – שניהם פרט,

(אך שמואל – יותר מסתבר שמתייחס לנקודה שבה חולק)

(לח. באמצע)

ושמואל – "עם ו" זה בדיוק כמו לומר "שבועה שאין לכם בידי", ולכן לא הוזכר כי ברור שגם הוא כלל,

והרי מיד אח"כ וגם בשאר הדוגמאות (כמו חיטין ושעורין) ת"ק אומר ש"עם ו" זה פרט?

דחייה – לא סביר שהמשנה כל כך משובשת.

והרי בהמשך ר"מ מוזכר בפרוש במשנה (לגבי חידוש אחר של חיטה אחת) שאומר עם ו זה פרט?

תשובה – שם באמת אין ברירה אלא לשנות את הגירסה (אבל זה רק שינוי אחד אז לא נורא).

(לח. 9-)

ב. הערות

(מעכשיו בשביל לפשט נניח כמו פשט המשנה ש"עם ו" זה פרט, אבל ניתן להסביר את כל הדיונים גם לגבי "בלי ו").

נחלקו רב אחא ורבינא: האם מביא 3 קרבנות, או 4

ראיות מברייתות של ר' חייא, לגבי אם יש חמישה תובעים, שכל אחד תובע כמה דברים:

חייב סה"כ 15– כלומר 3 לכל תובע (3X5), משמע שזה 3 ולא 4.

דחייה – באמת זה 4 (וחייב 20 = 4X5), והברייתא פשוט לא הזכירה את הקרבן הכללי.

חייב 20 – משמע 4 לכל תובע (4X5).

דחייה – שם זה לגבי המקרה של פקדון, תשומת יד, גזל, אבידה – שזה באמת 4 דברים ולא 3.

האם זה נחשב שגם להם פרט (וחייב 4 לכל אחד) או לא (וחייב 1)?

תשובה – הברייתא הנ"ל של ר' חייא שחייב 20,

הדוגמאות במשנה:

ר"ש – פטור,

                        גמרא – הסבר המחלוקת:

כך גם אצלנו: כיוון שלא חייב קרבן על אחד מהם (על הקנס), גם לא חייב על השאר.

אך דוחה אביי – מה הקשר?!

(ואם כבר, זה דומה למשל הבא:

לר"ש – העיקר זה הקנס, כי זה קצוב (50)

הדרן עלך שבועת הפקדון

[1] זה בהנחה שבנושא הקודם אכן קיבלנו את הדחייה ושמדובר שם בפקדון ותשומות יד וכו'. כי אם מדובר בחיטין שעורין וכוסמין אז החידוש הוא שחייב 4 ולא 3.

השיעור שבועות דף לח, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת שלמה בן אליהו ז"ל

רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(לו: 2- אחרי המשנה עד לח. 1+)

תזכורת מהמשנה (לו:) – מה הוא צריך לדעת כדי להתחייב בקרבן –

לגבי הפקדון – צריך להיות מזיד (שיודע שזה באמת אצלו),

רבנן (המשנה) – חייב במזיד או שוגג.

א. האפשרויות:

רק קרבן ולא מלקות – כי כאן התורה חידשה שיש קרבן אפילו במזיד, אז אולי חידשה שגם בהתראה יש קרבן, ורק קרבן.

קרבן ומלקות – יש חידוש שיש קרבן, אך יחד איתו יש את הדין הרגיל של מלקות

רק מלקות – כאן התורה לא חידשה קרבן, ולכן יש את הדין הרגיל של מלקות.

ב. ראיות:

ברייתא – שבועת הפקדון חמורה משבועת העדות, שבשבועת הפקדון במזיד יש (רק) מלקות ובשוגג קרבן אשם, ובשבועת העדות במזיד ושוגג יש קרבן עולה ויורד.

דחיות:

(וזה חמור משבועת העדות, שבפקדון מביא אשם (2 כסף שקלים) ובשבועת העדות מביא קרבן עולה ויורד (שלה אין מינימום).

(לו. שליש, ל"א ת"ש)

משנתנו – שחייב קרבן גם על זדונה. ולכאורה הכוונה גם כשהיתה התראה.

דחייה – אולי הכוונה רק ללא התראה.

הברייתא משווה (לגבי איזשהו דין) בין נזיר שנטמא לבין אשם בשבועת הפקדון,

דחייה – אולי יש מלקות,

(לז. מתחת לאמצע "אמרוה רבנן קמיה דרבה")

ג. תגובת רבה לכל הדיון – במקרה של עדים והתראה – אין בכלל חיוב

כי כיוון שיש עדים נגדו, הכפירה שלו חסרת משמעות ("כפירת דברים בעלמא") ולא יכלה להזיק לתובע, ולכן לא חייב קרבן.

וזה מוביל אותנו לחלק הבא – דיון בשיטת רבה.

א. רבה – פטור

ראיות בעד ונגד רבה:

דוחה רבה –

[וכן מוכח מתחילת הברייתא:

אם אומר שלווה רק חלק מהסכום (מחלק מהאחים) – זה ממש כפירת ממון,

ולכאורה הכוונה גם כשיש עדים.

(לז. 5-)

והרי כשהראשונה כפרה – התובע יכל עדיין להשתמש בכת השנייה, כך שהכפירה לא באמת פגעה בתובע, ובכל זאת חייבים,

מכאן ראיה גם לשבועת הפקדון – שגם כשכופר ויש עדים כנגד הכפירה – זה נחשב כפירה.

דוחה רבינא – אפשר להעמיד שבזמן כפירת הראשונה, השנייה עוד היתה פסולה (למשל ששני עדי הכת השנייה היו נשואים לשתי אחיות), ולכן הכפירה של הראשונה היתה משמעותית.

[אם כן – מה החידוש שגם הראשונה חייבת?

(לז: 5+)

הוא גם משלם כדין שבועת הפקדון (חומש ואשם),

ולכן –

הודה לפני העדים – משלם חומש ופטור מכפל (מודה בקנס)

בכל אופן לענייננו:

דחייה: גם כאן נעמיד שבזמן שהודה העדים היו פסולים כנ"ל.

ומדובר שיש עדים (שהרי אחרת אין מלקות),

דחייה (כמו בדחייה השנייה בחלק א) – רב כהנא שינה את הגירסה:

וכאן אין לגמרא תשובה, ואכן – תיובתא דרבה תיובתא!

(לז: באמצע)

ב. ואכן רי"ח חולק על רבה –

למה פטור:

רב פפא – כי שטר זה יציב יותר מעדים (עדים יכולים למות, להעלם וכד'), ולכן זה יותר נחשב כפירת דברים בעלמא

רב הונא בריה דרב יהושע – גם שטר זה לא מוחלט (יכול להיאבד)

רב הונא בריה דרב יהושע – כי בשטר יש שעבוד קרקעות, ולרי"ח לא מביאים קרבן על כפירת קרקעות, וגם לא כשיש רק שעבטוד קרקעות.

וזה מוביל אותנו לחלק הבא.

(לז: מתחת לאמצע (איתמר))

כולם מודים שלא מחייבים שבועה על קרקעות (משנה מב.)

רי"ח – פטור

הערות:

המחלוקת היא באותם פסוקים של שבועת הפקדון (גזל, השבת הגזילה, חומש ואשם) – האם החיוב להשיב את הגזילה כולל קרקע (ויקרא ה) –

כא – …וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ־בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת־עֲמִיתוֹ

כג – וְהָיָה כִּי־יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת־הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת־הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת־הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הׇפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת־הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא׃

כד – אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר־יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ׃

כה – וְאֶת־אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה'…

המחלוקת והמקור: הגוזל קרקע ושטפה נהר –

ר"א – נחשב שגזל, וצריך לתת לו קרקע אחרת או כסף

ריבוי – וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ

ומרבה קרקעות ועבדים, ורק ממעט שטרות,

וכיוון שהפסוק לגבי השבת הגזילה כולל קרקע,

אך דוחה ר' אבהו – גם רי"ח יסתדר עם ר"א:

רבנן – לא גזל, ואומר לו הרי שלך לפניך

כלל – וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ

וממעט קרקעות ועבדים ושטרות

וכיוון שהפסוק לגבי השבת הגזילה לא כולל קרקע,

(לז: 2-)

רב פפא-רבא: ממשנתנו מדויק כרי"ח שאין קרבן על קרקע –

מזה שהמשנה הביאה דוגמא של גניבת שור, ולא של גניבת עבד (ואילו בהמשך המשנה הזכירה עבד) – כי אין קרבן על עבדים וממילא גם לא על קרקעות.

דוחה רב פפי-רבא: ניתן גם ללמוד שהמשנה כר' אלעזר –

כשהמשנה הוסיפה "זה הכלל" – אולי דווקא באה לרבות עבדים וקרקעות!

ולכן מהמשנה א"א להכריע לכאן או לכאן.

השיעור שבועות דף לז, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת שלמה בן אליהו ז"ל

רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(לה: 9- עד לו: 2-)

במשנה – כינוי נחשב

ורמינהו – צריך שם ה' וכינוי לא נחשב!

עונה אביי – זה מחלוקת:

[המקור לדעה שכינוי לא נחשב:

בשבועת העדות (ויקרא ה, א) – "וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד…",

לדעה לעיל שיש גז"ש לסוטה – זה גם המקור שזה שבועה

אבל לפי רבנן שאין גז"ש, מה המקור?

שלב א – "אלה"=שבועה.

דחייה – הרי כתוב "שבועת האלה" – אז אלה לבד אינה שבועה.

                        שלב ב – "אלה" זה קללה, אבל היא תמיד באה יחד עם שבועה.

שלב ג – אז מניין ש"אלה" זה יכול להיות גם שבועה בלי קללה?

בפסוק שלנו – " וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה" –

            אלה – קללה עם שבועה.

            (לו. 5+)

כשצדקיהו מרד בנבוכדנצאר כתוב – וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹקִים (דהי"ב לו, יג).

מכאן שאלה זו שבועה.

(לו. 8+)

דחייה – אולי הכוונה שגם השביע וגם קילל

דחייה – גם כאן אולי הכוונה שגם קילל וגם השביע.

תשובה – אז היה צריך להיות כתוב "וארור"

[ומעירה הגמרא – לפי זה כך יכולנו לתרץ גם בהצעה הקודמת].

(לו. באמצע)

מקור –

לא – "וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל" (בראשית ט, טו), "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי" (ישעיהו נד).

כן – סברא: אם "לא" נחשב, אז גם "כן" נחשב.

            הגבלה – רבא: דווקא אם אמר פעמיים (לא לא או כן כן) –

כי בבראשית ט יש שני "לא" – "וְלֹא־יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ" (יא), "וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל" (טו).

(לו. שליש תחתון)

דעות ומקורות (הנחת יסוד: אם כתוב בפסוק שם ה' – זה אומר שצריך שם ה' המיוחד, אם לא כתוב – מפסיק כינויים).

ר"מ – גם בכינויים

מקור בברייתא – בויקרא כד יש כפלות –

חכמים – רק בשם ה'

כי הפסוק מזכיר שם ה' (ויקרא כד)

הכפלות מלמדת שבכינויים יש לאו, אבל לא מיתה.

חכמים – רק בשם ה'

זה ר' מנחם ברי"ס – שלומד מסוף פסוק טז במקלל ה' – "בְּנׇקְבוֹ־שֵׁם יוּמָת" – אם אינו עניין למקלל ה' (שכבר כתוב שם "וְנֹקֵב שֵׁם־ה'") תנהו עניין למקלל אביו ואמו – שדווקא בשם ה'.

ר"מ – גם בכינויים

כי בפסוק לא מוזכר ה' – ("וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת" שמות כא, יז)

ואילו "בְּנׇקְבוֹ־שֵׁם יוּמָת" נצרך לדרשה אחרת

המקור לאיסור קללת עצמו –

"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן־תִּשְׁכַּח אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־רָאוּ עֵינֶיךָ…" (דברים ד, ט) – ולומדים שיש איסור שלא לשמור את נפשו.

(כר' אילעא – ש"הִשָּׁמֶר" זה לאו)

המקור לאיסור קללת חברו –

" לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ" (ויקרא יט, יד)

נושא אגבי –

כשרב כהנא למד את המשנה ואמר "יככה ה'", אמר לו רב יהודה – "כנה" (תשמש בכינוי, ותאמר "יכהו ה'" כדי לא לומר קללות למי שנמצא שם).

וכן כשתלמיד אחר למד ואמר את הפסוק "גַּם אֵל יִתׇּצְךָ לָנֶצַח, יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל" (תהלים נב) – אמר לו רב כהנא – כנה!

והחידוש – שמשנים אפילו בפסוקים מהתנ"ך!

(לו. 6-)

ר"מ – גם חייב (לכאורה: כי "מכלל לאו אתה שומע הן")

חכמים – פטור.

והרי לר"מ לא אומרים "מכלל לאו אתה שומע הן" (לגבי שמצריך תנאי כפול כמו תנאי בני גד וראובן).

תשובות:

דחייה – הרי גם בסוטה (איסורים) אין לר"מ "מכלל לאו"

שהרי מצריך לשון כפולה ולא אומרים "מכלל לאו"

כתוב – וְאִם־לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה (במדבר ה, יט), ודורשים שיש כפלות –

חכמים – חייב (מכלל לאו אתה שומע הן)

מתקיף רבינא (עונה) – הרי בכהן (איסורים) יש לו "מכלל לאו"!

(3. לכאורה יכולנו לא להפוך ולומר –

חכמים – פטור,

כי באיסורים יש לו (כהן, שבועה),

אלא שא"א לומר כך, כי אם שבועה נחשב איסור גרידא, למה חכמים פוטרים? הרי לפי כולם באיסורים אומרים "מכלל לאו" (כהן).

(לו: תחילת פרק שבועת הפקדון עד לו: 2-)

ויקרא יט, יא-יב: "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא־תְכַחֲשׁוּ וְלֹא־תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ. וְלֹא־תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר…"

מי שחברו תובעו ממון,

אם סתם שיקר – עובר הלאו של על לאו "וְלֹא־תְכַחֲשׁוּ"

אם נשבע על זה לשקר – עובר על עוד שני לאוים (וְלֹא־תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ. וְלֹא־תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר)

אם אחרי שנשבע הודה – חייב קרן, חומש וקרבן אשם –

ויקרא ה, כ-כו –

כא – נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ־בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת־עֲמִיתוֹ

כב – אוֹ־מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל־שָׁקֶר עַל־אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה׃

כג – וְהָיָה כִּי־יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת־הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת־הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת־הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הׇפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת־הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא׃

כד – אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר־יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ׃

כה – וְאֶת־אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה' אַיִל תָּמִים מִן־הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל־הַכֹּהֵן׃

כו – וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' וְנִסְלַח לוֹ עַל־אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ׃ {פ}

נראה רק את הקטע הראשון עד היו 5 תובעים (לא כולל) – כי על זה אין דיון בגמרא.

הדעות:

ר"מ: בפני בי"ד – גם מפי אחרים, שלא בפני בי"ד – רק מפי עצמו.

חכמים מחמירים: חייב בכל מקרה (גם מפי אחרים שלא במפני בי"ד).

[ונזכיר – בשבועת העדות (דף ל) –

הגענו בערך לשליש המשנה. את ההמשך נראה כשנגיע לזה בגמרא עצמה.

השיעור שבועות דף לו, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת שלמה בן אליהו ז"ל

רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(לה. במשנה – לה: 9-)

(נראה את הדינים במשנה עם ההרחבות של הגמרא)

(הפסוק – "וְנֶפֶשׁ כִּי־תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם־לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ" (ויקרא ה, א))

מקור – "וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע" – שכששמע את השבועה הוא כבר היה עד (ראה את ההלוואה לפני השבועה).

אבל נשים או עדים פסולים, או שיכולים להעיד רק עד מפי עד – פטורים.

            מקור – "אִם־לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ" – בראויים להגדה.

            אם לו (לתובע) לא יגיד – ונשא עוונו

(לה. משנה למטה)

(ואם עשה בלשון הפוכה – אם תעיד לי ה' לא יכה אותך או יברך אותך –

ר"מ – גם חייב (מכלל הן אתה שומע לאו),

אבל "משבעני עליכם בשמיים ובארץ" – לא נחשב.

[אגב- דיון על שם ה' במקלל ה', אביו ואמו, ועצמו וחברו – נראה כשנגיע בגמרא].

גמרא –

א. לגבי הרישא (משביעני אני עליכם, מצווה אני עליכם) – והרי לא הזכיר שם ה'?

תשובות:

מקשה אביי – והרי בברייתא כתוב שגם זה תופס – "כובלכם אני" (מלשון כבלים), והרי אין כזה נוסח בתורה?

ב. לגבי הכינויים (רחום וחנון וכו') – למה נחשב, הרי אפילו אין איסור למחוק אותם?

עונה אביי – נכון שהכינוי עצמו אינו קדוש, אבל זה נחשב שאמר "משביעני עליכם במי שהוא רחום" – וכיוון שמתייחס לקב"ה – זה מספיק.

רבא – אז למה "בשמיים ובארץ" לא נחשב ("במי שהוא בשמיים ובארץ"?)

(לה: 6+)

א. ברייתא א – כתב חלק מהשם (והתכוון לשם ה') –

אם למה שכתב יש משמעות בפנ"ע – אסור למחוק (א-ל מאלוקים, י-ק מיקו-ה)

[צבקות –

ת"ק (וכך פוסק שמואל) – אסור למוחקו (כנ"ל)

ב. ברייתא ב – הטפל לשם –

לפניו – לה', בה', מה'.

ת"ק – גם לפני וגם אחרי נמחק

(לה: שליש, ב"סימן")

ג. (המשך הברייתא) – איזה שמות בתורה הם קודש ואיזה חול (דיינים, אלילים)

ת"ק – חול (מתייחס למלאכים)

וכן רב, שאמר על זה – גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה.

חול[1] – וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא־אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל־בֵּית עַבְדְּכֶם (בראשית יט, ב) – מתייחס למלאכים.

קודש – וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל־נָא אֲדֹנָי׃ הִנֵּה־נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ…" (שם יח-יט), כלומר הפסוק מפוצל:

וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל־נָא (זה נאמר למלאכים).

כשהעלילו עליו שקילל את "אלוקים" – הכוונה לה' (למשל – "וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי־בְלִיַּעַל נֶגְדּוֹ וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר בֵּרַכְתָּ אֱלֹקִים וָמֶלֶךְ וְהוֹצִיאֻהוּ וְסִקְלֻהוּ וְיָמֹת" (מל"א כא י).

שופטים יז-יח: מיכה מהר אפרים גונב כסף מאימו, מחזיר לה, והיא מספרת שהקדישה את הכסף אז הם בונים בכסף פסל. אח"כ מגיע אליו נער לוי שמתנה להיות כהן במקדש של מיכה (ובסוף שבט דן עוברים שם וגונבים את הנער והפסל בדרכם צפונה לכבוש את ליש).

ת"ק – הכל חול,

שתי דוגמאות ברש"י (בפרק יז)

פסוק ג – וַתֹּאמֶר אִמּוֹ הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת־הַכֶּסֶף לַה' (שם הוי-ה) – הכוונה לע"ז!

פסוק ד – וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים –  הכוונה לע"ז.

ר"א – יש ויש –

שם הוי-ה (פסוק ג ) – וַתֹּאמֶר אִמּוֹ הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת־הַכֶּסֶף לַה' – קודש

שם אלהים (פסוק ד) – וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים –  חול (ע"ז).

חוץ מהפסוק האחרון בסיפור – "וַיָּשִׂימוּ לָהֶם אֶת־פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה כׇּל־יְמֵי הֱיוֹת בֵּית־הָאֱלֹקִים בְּשִׁלֹה" (יח, לא) – שהוא קודש.

(לה: באמצע)

תקציר הסיפור (שופטים יט) – איש לוי מהר אפרים, היתה לו פילגש מיהודה שזנתה ואז חזרה לבית אביה ביהודה, הוא בא לקחתה, אביה הפציר בו שיצאו באור יום אבל הוא יצא בצהריים, וכשהגיע הערב נכנסו לישון בישוב היהודי "גבעה"  בבנימין. איש זקן נותן להם לישון אצלו, ואנשי בליעל באים ודורשים לדעת את האיש, אז הזקן משכנע אותם שיוציא במקומו את בתו הבתולה ואת הפילגש. הוא מוציא אותה, הם מתעללים בה ובבוקר היא מתה. שאר השבטים מתאספים למחלמה נגד בנימין ב3 מערכות, פעמיים ישראל מפסידים ובפעם ה3 מנצחים.

לפני כל קרב שאלו השבטים האם לצאת (פרק כ) –

פסוק יח – וַיִּשְׁאֲלוּ בֵאלֹהִים וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יַעֲלֶה־לָּנוּ בַתְּחִלָּה לַמִּלְחָמָה…

ר"א – חול

שהרי התשובה היתה שילחמו, ובסוף הפסידו, אלא כנראה ששאלו ע"ז.

ר' יהושע – קודש

ובפעמיים הראשונות ה' לא אמר שיצליחו אלא רק ענה על שאלתם (שיהודה ילחם תחילה, או האם להילחם),

באופן כללי הכל קודש, עם יוצאי דופן:

א, א – שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה – קודש (למי שהשלום שלו)

ח, יב – כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת־פִּרְיוֹ –

ת"ק – חול (שלמה המלך),

ה' אומר לשלמה – על כך 1000 חיילים שנלחמים לך (לשלמה), תשים 200 שיהיו ישמרו על הפירות (ילמדו תורה).

שמואל – קודש

על כך 1000 לומדי תורה, 200 חיילים (שומרים).

ג, ז-ח – הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל

יש אומרים "אף זה חול"

מה הכוונה "אף זה"?

הבנה ראשונה – גם הפסוק הקודם וגם זה חול.

אבל אם כן – כמי אמר שמואל שהפסוק הקודם קודש?

אלא הבנה שנייה – אף הפסוק הקודש קודש (כשמואל), ורק הפסוק הזה הוא חול.

(לה: רבע תחתון)

באופן כללי חול, חוץ מ –

ב, לז – [אַנְתְּ] מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא דִּי אֱלָהּ שְׁמַיָּא, מַלְכוּתָא חִסְנָא וְתׇקְפָּא וִיקָרָא יְהַב־לָךְ – קודש

ד, טו – "וְאָמַר (דניאל ביחס לחלום של נבוכדנצר) – מָרִאי (=אדוני המלך) חֶלְמָא [לְשָׂנְאָךְ] וּפִשְׁרֵהּ [לְעָרָךְ]" – שהחלום יחול על שונאיך.

יש אומרים – גם זה קודש

כי לא ייתכן שדיבר למלך, שהרי ישראל הם שונאיו ואז יוצא שהטיל את הקללה על ישראל!

אך ת"ק – זה חול,

והתכוון שיחול החלום על שונאי המלך הגויים ולא היהודים.

[1] באמת יש רק שם אחד…

השיעור שבועות דף לה, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת שלמה בן אליהו ז"ל

רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(לד. 12+ עד לה. במשנה)

הקדמה – תזכורת לסדר הפסוקים

פרשיית קרבן עולה ויורד –

פסוק א – שבועת העדות

פרשיית קרבן אשם –

פסוק כא – שבועת הפקדון

והרי גם בשבועת ביטוי יש "אואין" – "אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע  אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא־יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה" (ויקרא ה, ד) – ושם זה לאו דווקא ממון.

(וזה גם מתבקש להשוות ביניהם כי שניהם באותה פרשייה (קרבן עולה ויורד)).

תשובה – שבועת העדות דומה יותר לשבועת הפקדון משבועת ביטוי:

            דמיון בין שבועת העדות לשבועת הפקדון – (דמיון במקרה החטא[1]) –

            דמיון שבועת העדות לשבועת ביטוי – (דמיון בעונש) –

(לד. מעל האמצע)

ואולי הפוך – שעל ממון פטור ועל דברים אחרים חייב?

תשובה – נכון! ואכן ר"ע סמך על הגז"ש של ר"א (אואין), ובאמת נחלקו במשהו אחר,

דחייה חלקית – לרי"ח גם לר"א פטור,

[נרחיב: בדף לז: יש לגבי זה מחלוקת לגבי האם קרקע נחשב גזל:

רבנן – לא נחשב גזל ופטור

בפשטות – חייב קרבן,

אך רי"ח – פטור מקרבן (זה נחשב גזל, אבל פטור מקרבן כי ממעטים מ"מִכֹּל")].

(וזה מסתדר עם דף לז: הנ"ל, כי ר"א מרבה שם בריבוי-מיעוט-ריבוי הכל חוץ מקרקע, משמע שגם מרבה קנס)

(לד. מתחת לאמצע)

ראייה בלי ידיעה – ראובן תבע את שמעון שנתן לו כסף,

ידיעה בלא ראייה – שהעדים מעידים שהלווה הודה שקיבל, בלי שראו.

            (ועוד אפשרות – אומדנא, כמו שנראה להלן).

(המקרה של ר' אחא – ראה גמל בין הגמלים בועט, ואח"כ מצאו גמל מת, ויש אומדנא שהגמל הרגו.

ומכאן לומדים שר' אחא יאמר את זה גם באדם שרצח – כמו במקרה שר' שמעון בן שטח ראה אדם רודף אחרי מישהו למערה, ונכנס ומצא את הרודף עם סכין עם דם ואת הנרצח דקור ומת,

(ר"ש בן שטח עצמו לא חייב את הרוצח –

תשובה – מסתדר גם לר' אחא,

למשל: שמישהו טען כלפיו שהוא הרג יהודי שלם, וטען הרוצח שלא הרג מעולם, ואז באו עדים ואמרו שהרג אבל לא יודעים לומר אם היה הנרצח יהודי שלם, אפילו שהרוצח הוחזק כפרן, בכל זאת לא הורגים את הרוצח).

(לד. 5-)

כי אמנם בידיעה בלא ראייה חייב (אומדנא) – שראוהו נכנס איתה לחדר ומצאוה בעולה

אמר לא היו דברים מעולם – הוחזק כפרן וחייב (כרי"ס הגלילי), ולא יכול לשנות את דבריו שמה שנתן לו היה מתנה וכד'.

נתתי לך מנה בצד עמוד זה, ואמר הנתבע לא נתת לי וגם לא עברתי בצד עמוד זה, ובאו עדים שהשתין שם –

ר"ל – חייב, כי הוחזק כפרן

(לד: שליש)

תזכורת: בתחילת בבניין אב, אח"כ בקל וחומר (שבועת הפקדון חמורה מהעדות, ובכ"ז רק בממון), ובסוף מגז"ש (תֶחֱטָא).

למה דחה את הקל וחומר – כי יש דברים ששבועת העדות חמורה יותר –

שבשבועת עדות – חייב גם במושבע מפי אחרים ובמזיד

מחכו עליה במערבא (לגלגו על הפירכא, שהיא לא נכונה):

כי נשים לב שבפסוקים –

אז מאיפה למד ר"ש שבעדות זה גם מפי עצמו? מהגז"ש מפקדון,

דחייה – לר"ש בשלב זה אין את הגזירה שווה

(לד: באמצע)

שהרי המקור בעדות שזה גם במזיד – שלא כתוב "ונעלם" (בניגוד לטומאת מקדש וקודשיו (שכתובה באותה פרשייה של קרבן עולה ויורד) שכן כתוב "ונעלם ממנו",

עונה רב הונא – ר"ש למד שבפקדון פטור במזיד גז"ש פקדון ממעילה (שניהם בפרשיית קרבן אשם, ויש גז"ש מעילה מעילה[4]).

(לד: שליש תחתון)

כי פקדון דומה למעילה ב6 דברים:

ואילו פקדון דומה לעדות ב5 דברים:

(לד: רבע תחתון, שאלת רב פפא)

תשובה – אולי בשלב הזה כשפרך את הקל וחומר עוד לא למד את הגז"ש,

דחייה – הרי את הפטור במזיד (בפקדון) ר"ש אומר להלכה! כלומר הפירכא היא לא רק זמנית.

תשובה – לגבי מזיד זאת אכן פירכא אמיתית,

לגבי זה אמרנו שהפירכא היא גם אחרי הגז"ש, ועל זה הקשו (גיחכו) –

תשובה – כי בעדות יש לימוד שפטור במזיד –

[1] מעבר לזה שיש פה יותר נקודות דמיון, זה גם יותר מסתבר שכיוון שמבחינת המקרה זה דומה יותר לשבועת הפקדון אז את הדין של ממון, שזה דין במקרה החטא ולא בעונש, נדמה דווקא לשבועת הפקדון.

[2] החיוב על קנס הוא לא אם מעידים על הקנס עצמו, כי כיוון שיכול הנתבע להודות ולהיפטר זה לא נחשב שפגעו בתובע, אלא אם מעידים שכבר התחייב קנס בבית דין אחר (רמב"ן).

[3] הרשב"א מקשה למה רב יהודה שאל את זה אם רי"ס הגלילי כבר אמר בברייתא שחייב, ונשאר בקושיא, אולם במפרשים אחרים מפרשים את המקרה כאן קצת אחרת כך שיש חידוש.

[4] גז"ש מעילה מעילה:

השיעור שבועות דף לד, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.