https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/shvuot_32.mp3
Download
דף לב
(נראה את המשנה תוך כדי חלק הגמרא)
חלק א – "שבועת העדות כיצד" –
במשנה: שבועה מפי עצמם – התובע אמר להם שיעידו והם נשבעים שלא יודעים או שהתובע משביע והם אומרים אמן.
בראשונים מוסיפים: שבועה מפי אחרים – התובע משביע אותם והם כופרים (לא מתייחסים לשבועה ורק ממשיכים לומר שלא יכולים להעיד).
שמואל – אם ראו שהתובע רץ אחריהם ואמרו שבועה מיוזמם – פטורים, כי החיוב רק אם התובע דרש שבועה.
תשובה – היינו חושבים שכיוון שרץ אחריהם זה נחשב כאילו דרש שבועה, קמ"ל שלא.
תשובה – יכולנו לחשוב ש"אמר" זה לאו דווקא, כפי שגם במשנה בדף לו: לגבי שבועת הפקדון זה לאו דווקא (גם אם הכחיש בלי שהתובע דרש חייב קרבן),
וזה שהמשנה כתבה כך בשתי המשניות זה כי "אורחא דמילתא",
קמ"ל שאצלנו זה כן בדווקא.
ב. תניא כשמואל – ראוהו שרץ אחריהם ואמרו שבועה מיוזמתם –
חלק ב – מיקום השבועה והכפירה (והמקרה של חמש שבועות)
המשנה בדף ל. – ר"מ – בפני בי"ד חייבים גם מפי אחרים, מחוץ לבי"ד רק מפי עצמם.
רבנן מקלים – תמיד חייבים רק בפני בי"ד.
במשנתנו – גם לרבנן – אם השבועה מחוץ לבי"ד, והכפירה בתוך בי"ד – חייב.[1]"השביע עליהם 5 פעמים" (בשביל לפשט נניח שמדובר בשבועה מפי אחרים, שהוא רק כפר) –
השביע בחוץ וכפרו מחוץ – פטורים לפי כולם.[2]
חצי חצי – חייב:
ההשבעה בחוץ הכפירה בפנים – חייבים 5
הכל בפנים – חייב:
השביע 5 בתוך הבי"ד, ובסוף ה5 כפרו – חייבים רק 1
כי במקרה הקודם – כיוון שהשבועות עצמן היו מחוץ לבי"ד, ומה שמחייב זה רק הכפירה, הכפירה מפעילה את 5 השבועות בבת אחת וחייב 5
אבל במקרה הזה – כיוון שהשבועות היו בתוך הבי"ד, הן תקפות כבר עכשיו, ורק מחכות לכפירה, וכיוון שכפר – כל שבועה מופעלת לפי סדר הופעתה, ולכן חייב רק על השבועה הראשונה כי כיוון שבשבועה הראשונה נשבע שלא יכול להעיד – אז כל שאר השבועות חסרות משמעות כי ממילא כבר לא יכל להעיד לטובתו שהרי כבר נשבע שלא יכול, ולא יכול לשנות את דעתו.
רב פפא: אם כן אז שגם השבועה עצמה תהיה בפנים?
תשובה: לא ייתכן, כי אז אין מצב שבו יש 5 חיובים על כפירה אחת, שהרי אם הכל בפנים חייב 1.
חלק ג – שבועת העדות בעד אחד (ודבר הגורם לממון)
במשנה: רק אם העידו יחד – שניהם חייבים
אבל אם אחד אחרי השני – הראשון חייב, השני פטור (כי העדות שלו גם ככה לא תועיל)
הקדמה (שאלת הגמרא מניחה כמו רבנן) – ילדה הכבשה שניים ממש ביחד, מי הבכור?
חכמים – א"א לצמצם, ואחד היה קודם ואיננו יודעים מי, ולכן שניהם ספק בכור
רי"ס הגלילי – אפשר לצמצם, ונחשבים שיצאו ממש יחד, ושניהם
בכורים ודאי. רב חסדא – משנתנו כרי"ס הגלילי, אבל לרבנן אכן שניהם פטורים מספק.רי"ח – זה גם לרבנן, והכוונה שכפרו יחד תוך כדי דיבור ("שלום עליך רבי") וזה מספיק.כלומר – השני יתחיל אחרי שייסיים הראשון,
ומקשה – הרי נוסח העדות ארוך יותר ("שבועה שאין אנו יודעים לך עדות" > "שלום עליך רבי").
ב. המשנה נתונה במחלוקת תנאים – האם כשמשביע רק עד אחד – חייב
מה המחלוקת – הרי כאמור – עד אחד לא מוציא ממון והשבועה שלו לא היתה מועילה?
ר"א בר"ש – עד אחד יכול לחייב ממון!
ואילו רבנן – עד אחד יכול לחייב שבועה, אך לא ממון.
דחייה – הרי אביי אמר שהמחלוקת ביניהם היא לגבי שני עדי סוטה (נסביר בהמשך) לגבי דבר הגורם לממון!
אלא שהמחלוקת היא לגבי דבר הגורם לממון:
ר"א בר"ש חייב – כי דבר הגורם לממון כממון (כי אולי הנתבע לא היה נשבע אלא משלם)
רבנן פטור – כי אינו כממון.
וזה מתאים להסבר של אביי, כדלהלן.
כלומר מקרים שחייב גם בעד 1 (כי למרות שזה עד 1 – זה פוגע ממונית),
מקרים שפטור גם בשני עדים (כי זה רק גורם דגורם לממון)
ומקרה בו נחלקו (כי זה גורם לממון).
a. דינים לגבי עדי סוטה – בשלושת האמירות הראשונות של אביי הוא מדבר על בעל שדרש מעדים שיעידו בשלבים השונים וכפרו – האם חייבים קרבן (זה עדות על ממון כי הבעל ירוויח את הכתובה)).
[הקדמה: אישה שבעלה חושד בה –
שלב א – קינוי – אל תיסתרי עם פלוני,
שלב ב – סתירה – שבכל זאת התחיידה איתו – חייבת לשתות
הכוונה לשלב ג (עד טומאה) – כי זה מפסיד לבעל את הכתובה באופן ישיר.
הכוונה לשלב א (עדי קינוי) – כי זה רק גורם דגורם לממון (צריך אח"כ גם את שלבים ב ו-ג)
הכוונה לשלב ב (עדי סתירה) – שזה קצת יותר ישיר:
ר"א בר"ש – דבר הגורם לממון כממון, וחייב
רבנן – אינו כממון, ופטור.
רקע: אם ראובן תובע את שמעון עם עד אחד, שמעון אמור להישבע שפטור
אבל אם שמעון חשוד על השבועה – התובע יישבע ויטול.
אם גם התובע חשוד, הנתבע משלם וזהו.
כיוון שאם העד היה מעיד, התובע ודאי היה נשבע ונוטל – זה ממון ישיר וחייב לפי כולם.
דחייה – אולי גם הוא לא היה נשבע, כך שזה עדיין רק "דבר הגורם".
שבמקרה כזה הנתבע משלם – זה פגיעה ממונית ישירה, וחייב.
(משפט 4) הכל מודים בעד אחד (של ממונות) – שחייב:רקע: הכוונה למקרה של "נסכא דר' אבא" –
שאדם חטף כסף מחברו, ואמר – נכון, חטפתי אבל זה שלי. שהדין הוא:
אם לתובע אין עדים – לנתבע יש מיגו שזה אכן שלו (יכל לומר שלא חטף).
אם לתובע יש עדים – זה מבטל את המיגו, והנתבע ישלם.
מה אם לתובע יש רק עד אחד – האם גם זה מבטל את המיגו?
(שהרי אם היה אומר שלא חטף, היה צריך להישבע, ואולי לא היה רוצה להישבע)
ר' אבא – זה נחשב מחויב שבועה שלא יכול להישבע (כי אין לו על מה להישבע, שהרי לא יכול להישבע שלא חטף, כי הרי חטף), ומשלם.
ולענייננו – אם העד של התובע מסרב להעיד – חייב קרבן לפי כולם, כי פוגע בו ממונית כנ"ל.
אם העד אמר לאישה, ורק מסרב להעיד בבי"ד – פטור, כי האיש הלא צריכה את העד. [3]
רק אם העד מסרב גם לומר לאישה וגם להעיד בבי"ד – חייב
(כלומר היא חושבת שהוא יודע, ותובעת מספק שיאמר והוא כופר).
והרי זאת מחלוקת להלן לז:?
תשובה – אולי כאן כבר תפסה מטלטלין עוד בחייו, שאז יכולה היתה לגבות גם מזה.
ג. במשנה יש שני מקרים של אחד אחרי השני:
מקרה א – כפרו שניהם – הראשון חייב, השני פטור (כי העדות שלו כבר לא תועיל)
מקרה ב – כפר אחד והודה אחד – גם כן הראשון חייב והשני פטור.
(הרי אם במקרה א – שאילו היה ה1 מעיד העדות לא היתה מועילה – חייב, אז במקרה ב שהעדות היתה מועילה (כי ה2 הודה) – ברור שה1 חייב!)
תשובה – מדובר ששניהם כפרו, ואז אחד שינה דעתו והודה תוך כדי דיבור,
והחידוש לגבי ה2 – שתוך כדי דיבור כדיבור, ולכן השני פטור.
החידוש של מקרה א – שאפשר לצמצם (כרי"ס הגלילי)
החידוש של מקרה ב – שתוך כדי דיבור כדיבור.
הרי החידוש של מקרה א – שתוך כדי דיבור כדיבור (ונחשב שהעידו יחד)?
אז למה צריך שגם מקרה ב ילמד שתוך כדי דיבור כדיבור?
במקרה א זה כפירה וכפירה,
במקרה ב זה כפירה ומיד אח"כ הודאה.
חלק ד – היו שתי כיתי עדים, וכפרו זו אחר זו – שתיהן חייבות
למה הראשונה חייבת – הרי לא פגעו ממונית בתובע, כי יש גם את הכת השנייה?
עונה רבינא – נעמיד שבזמן כפירת הראשונה, השנייה עוד היתה פסולה (למשל ששני עדי הכת השנייה היו נשואים לשתי אחיות), ולכן הכפירה של הראשונה היתה משמעותית.
[אם כן – מה החידוש שגם הראשונה חייבת?
תשובה – אפשר להעמיד ששתי האחיות היו גוססות באותו זמן, ויכולנו לחשוב שכיון שברור שימותו ואז העדים השניים יוכלו להעיד – אולי הכת הראשונה לא תתחייב,
קמ"ל שהולכים לפי זמן העדות שלהם – ובאותו זמן לא היו עוד עדים ולכן חייבים].
השביע בחוץ וכפר בחוץ – פטור (לרבנן כי בחוץ כלל לא תופס, לר"מ – בחוץ תופס אבל רק בשבועה מפי עצמו)
השביע בחוץ וכפר בפנים – חייב (וכל שכן אם אמר אמן) – כי זה נחשב כשבועה מפי אחרים בפנים, ותופס לפי כולם.
תוס' רא"ש – כי נעמיד ב"מפי אחרים" שבזה גם ר"מ מחייב רק בפנים (תוס' רא"ש) – וכך נסביר בגוף השיעור.
הרמב"ן – אפשר להעמיד גם בפני עצמו, וכאן גם ר"מ לא מחייב בחוץ, כי פה גם ר"מ מסכים שאם נשבע מפי עצמו פטור, כי מה שר"מ מחייב זה רק כשנשבע מחוץ לבי"ד ושם הודה, אבל כאן כיוון שבסוף נכנס לבי"ד והודה – זה גורם למה שנשבע מחוץ לבי"ד להיעלם, כי הרי באמת מקום השבועה הוא בבי"ד, אלא שר"מ מחמיר, אבל אם בסוף כן נכנס לבי"ד מראה שכל מה שעשה בחוץ באמת היה סתם.
[3] ואפילו שעכשיו שהוא כופר הוא הורס לה ולא נאמנת, אבל בזמן שהשביעה כן היתה נאמנת בלי עדותו.
השיעור שבועות דף לב, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.
