הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

Download

(עא: 9- עד. 13+)

תזכורת: רבה – כמו (א) שדבר בלוע לא מטמא, (ב) כך הוא לא נטמא.

א. לגבי זה שדבר בלוע לא מטמא –

ראינו את כבר בתנאים (תוס' – וזה אכן לא החידוש של רבה). איפה?

           שאם עובר מת – האישה לא טמאה (אמנם המיילדת כן, נדבר על זה בהמשך).

           בלע טבעת טמאה, נטמא כי נגע בבליעה,

ר' ישמעאל – עובר לא מטמא כלל

מקור: "וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה… יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים (במדבר יט, טז) – גלוי, להוציא עובר.

ואילו "במת בנפש האדם" – ללמד שרביעית דם (=דם שהנפש תלויה בו) מטמאת טומאת מת (ור"ע לומד מ"ועל כל נפשות מת לא יבוא" (ויקרא כא, יא) שרביעית מטמאת, ואפילו רביעית משני מתים).

ר"ע – עובר מטמא (תוס' – אם הוציא ידו ונגעו בה)   

"כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת…" (במדבר יט, יג) – לרבות מת שהוא בתוך נפש.

           ואילו "על פני השדה" מרבה שגולל ודופק מטמאים (ור' ישמעאל לומד את זה מהלמ"ס).

(חזרה לעא: 9-)

עכשיו לחידוש של רבה – שגם טהרה בלועה לא נטמאת.

ב. לגבי זה שדבר בלוע לא נטמא

שואל רבא – הרי גם זה משנה מפורשת (שם במקוואות):

בלע טבעת ונכנס לבית עם טומאת מת,

תשובה –

           המשנה עוסקת כשהטבעת בפנים והדבר האחר בחוץ.

           קשה – הרי במשנה בדף עא. מיילדת שהכניסה את ידה ונגעה בעובר – נטמאת.

                      תשובות:

ולמה על האישה לא גזרו? כי היא תרגיש אם הוולד יצא לפרוזדור ותדע שהיא טמאה ולא תיגע בטהרות (אבל היא טרודה מדי מלעדכן את המיילדת, לכן על המיילדת גזרו).

(עב. במשנה. חזרה לדין בן פקועה. נלמד דין שכבר הזכרנו בדף סח-סט).

א. המחלוקת במשנה

תזכורת: שחט בהמה – העובר מותר (חי או מת).

אם העובר הוציא יד וחתכו אותה:

אם קודם חתכו את היד ואז שחטו – היד אסורה וטמאה (איבר מן החי),  אבל שאר העובר מותר וטהור (לא נטמא מהיד כי עד השחיטה העובר נחשב חי ובהמה חיה לא מקבל טומאה).

אם קודם שחטו ואז חתכו – היד אסורה. מה לגבי טומאה?

ר"מ – היד טמאה נבילה, ומטמאת במגע את שאר הבהמה.

חכמים – היד נחשבת טריפה (ורק טמאה מדרבנן אם מדובר בקודשים)

ב. בגמרא – למה היד מטמאת את הגוף, הרי זו טומאת בית הסתרים!

(שהרי מקום החיבור מכוסה על ידי היד).

האם זה רק כשיטת ר"מ – שטומאת בית הסתרים מטמאת?

לא, זה גם לר' יוסי (שבית הסתרים לא מטמא):

אבל גם זה לכאורה רק ר"מ:

תשובה – באוכל כולם מודים שעומד להיחתך כחתוך.

           ולמה כתוב שהוא חתך את היד? הרי גם אם לא חתך זה נחשב חתוך?

(על המשך המשנה (עב: 5+) נדלג ונראה כשנלמד את דף עד)

(ע: 8- עד עא: 9-)

חלק א – [מאמר מוסגר] המקור לטומאת נבילה

א. תניא –

ר' יונתן – מניין שגם בחיה טהורה?

1. בן עזאי – (ויקרא יא,כז) "וכל הולך על כפיו (בהמה טמאה), בכל החיה ההולכת על ארבע (לרבות נבלת חיה טהורה) טמאים הם לכם"

2. רי"ש – חיה בכלל בהמה ולהפך.

[A. מקור – (עא. 4+)

B. יישומים –

חיה בכלל בהמה –

(גמרא שאחרי המשנה עא.)

רבה – אינן מטמאים/נטמאים

א. מנלן:

קשה – אולי לא מטמא כי כבר אינו ראוי לאכילת גר תושב?

1.      יש מחלוקת למה צריך להיות ראוי – בר פדא – אדם, רי"ח – כלב. אז לרי"ח לא קשה.

2.      כן ראויה לאדם (אם לא לעס, והאדם השני לא יודע מזה).

B. הטומאה לא נכנסת –

[הסבר הקו"ח:

דחייה – כלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו.

דחיית הדחייה – כלי חרס>אדם, שנטמא מאוירו (מובן להבנה 2),

C. עוד לימודים למצבים נוספים –

2. מניין שגם בלוע בבהמה?

דחיה – בהמה>אדם, (שכן אם נכנסים לבושים לבית מנוגע, בשביל שהבגדים ייטמאו האדם צריך לשהות והבהמה לא).

דחיית הדחייה – אין הבדל לגבי בית מנוגע, כי גם אדם שנכנס עם בגדיו על גבו (כבהמה) – הבגדים טמאים מיד.

(עא:

ב. למה צריך את רבה, הרי שני הדינים כבר נאמרו –

השיעור חולין דף עב – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת אמו של אחד הלומדים

Download

(ע: 8- עד עא: 9-)

א. תניא –

ר' יונתן – מניין שגם בחיה טהורה?

1. בן עזאי – (ויקרא יא,כז) "וכל הולך על כפיו (בהמה טמאה), בכל החיה ההולכת על ארבע (לרבות נבלת חיה טהורה) טמאים הם לכם"

2. רי"ש – חיה בכלל בהמה ולהפך.

[A. מקור – (עא. 4+)

B. יישומים –

חיה בכלל בהמה –

(גמרא שאחרי המשנה עא.)

רבה – אינן מטמאים/נטמאים

א. מנלן:

קשה – אולי לא מטמא כי כבר אינו ראוי לאכילת גר תושב?

B. הטומאה לא נכנסת –

[הסבר הקו"ח:

דחייה – כלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו.

דחיית הדחייה – כלי חרס>אדם, שנטמא מאוירו (מובן להבנה 2),

C. עוד לימודים למצבים נוספים –

2. מניין שגם בלוע בבהמה?

דחיה – בהמה>אדם, (שכן אם נכנסים לבושים לבית מנוגע, בשביל שהבגדים ייטמאו האדם צריך לשהות והבהמה לא).

דחיית הדחייה – אין הבדל לגבי בית מנוגע, כי גם אדם שנכנס עם בגדיו על גבו (כבהמה) – הבגדים טמאים מיד.

(עא:

ב. למה צריך את רבה, הרי שני הדינים כבר נאמרו

(ע: 8- עד עא: 9-)

חלק א – [מאמר מוסגר] המקור לטומאת נבילה

א. תניא –

ר' יונתן – מניין שגם בחיה טהורה?

1. בן עזאי – (ויקרא יא,כז) "וכל הולך על כפיו (בהמה טמאה), בכל החיה ההולכת על ארבע (לרבות נבלת חיה טהורה) טמאים הם לכם"

2. רי"ש – חיה בכלל בהמה ולהפך.

[A. מקור – (עא. 4+)

B. יישומים –

חיה בכלל בהמה –

(גמרא שאחרי המשנה עא.)

רבה – אינן מטמאים/נטמאים

א. מנלן:

קשה – אולי לא מטמא כי כבר אינו ראוי לאכילת גר תושב?

1.      יש מחלוקת למה צריך להיות ראוי – בר פדא – אדם, רי"ח – כלב. אז לרי"ח לא קשה.

2.      כן ראויה לאדם (אם לא לעס, והאדם השני לא יודע מזה).

B. הטומאה לא נכנסת –

[הסבר הקו"ח:

דחייה – כלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו.

דחיית הדחייה – כלי חרס>אדם, שנטמא מאוירו (מובן להבנה 2),

C. עוד לימודים למצבים נוספים –

2. מניין שגם בלוע בבהמה?

דחיה – בהמה>אדם, (שכן אם נכנסים לבושים לבית מנוגע, בשביל שהבגדים ייטמאו האדם צריך לשהות והבהמה לא).

דחיית הדחייה – אין הבדל לגבי בית מנוגע, כי גם אדם שנכנס עם בגדיו על גבו (כבהמה) – הבגדים טמאים מיד.

(עא:

ב. למה צריך את רבה, הרי שני הדינים כבר נאמרו –

השיעור חולין דף עא – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת הרב יעקב פנחס כהן ז"ל

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(סט: במשנה –  ע: 11 שורות מלמטה)

אגב המשנה הקודמת שמחתך איברי ולד חולין, נדון בחיתוך בכור.

משנה –

מניין שהלידה קובעת –

עד שיוצא הרוב – כל איבר אינו קדוש ויכול לחתוך ולזרוק, וכשיצא סה"כ רוב – מה שיצא מהרוב ואילך קדוש (ומה שכבר יצא – אם עדיין קיים, תלוי במחלוקת בגמרא).

א. קדושת בכור – למפרע או מכאן ולהבא?

A. המחלוקת

מתי חלה הקדושה

האם השאר קדוש, כאשר השליש הראשון:

צריכא (גוי ודופן)

נחתך ונזרק (משנה)

נמכר לגוי

יצא מהדופן

רב הונא

למפרע

קדוש

קדוש

לא קדוש

הקדושה תלוי ברוב הראשון

כל שיטה יוצרת חומרא וקולא, והיינו יכולים לומר שאחד מהאמוראים הסתפק ומחמיר בשניהם.

רבה

מכאן ולהבא

קדוש (ברור)

לא קדוש

קדוש

B. בירור המשנה (ע. 2+)

[אם כן למה בסיפא, כשהמשנה הביא ה מקרה של ייקבר, דיברה על "יצא רובו כאחת", ולא על שחתך והניח?

ב. בעי רבא – הלכו באיבר אחר הרוב או המיעוט? (ע. רבע)

ת"ש ממשנתנו – יצא רוב – קדוש,

ג. ספקות בהגדרת פטר רחם (ע. באמצע)

רבא –

1. רבא – אם יש חציצה בין העובר לרחם (סיב או טלית (זה לטובת העובר), שליה אחרת, ידי המיילדת).

ר זירא – אני שאלתי שאלה שתכריע את שאלתך – כשחלק מכותלי הרחם אינם קיימים כלל, האם הולכים לפי הרוב. מכאן שבמקרה שלך ודאי שאינו קדוש כי שם אין שום מקום שלם.

3. רבא – יצא מרחם של בהמה אחרת – האם פוטר את האם השנייה מבכורה? (הגמרא לא שואלת האם הוא עצמו בכור, ראה תפארת יעקב, שלכאורה לא, כי לא היתה לידה ומי שילדתו אינה אמו).

2. רבא – יצא פעמיים – אם יצא פעם ראשונה בחציצה, נכנס שוב ויצא כדרכו? (על יד חולדה)

המשך יבוא…

השיעור חולין דף ע – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת הרב יעקב פנחס כהן ז"ל

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(סח: 6 שורות מלמטה – סט: במשנה)

הקדמות ותזכורות:

א. בן פקועה ואיסור יוצא

בהמה שנשחטה ונמצא עובר חי/מת בתוכה – מותר ("בן פקועה").

רב – אסור (כי יצא חוץ למחיצתו, או כי יש לידה לאיברים)

א. האם לידה בשלבים נחשבת לידה?

לרב – כל מה שיצא נאסר גם אם חזר,

לרי"ח – עקרונית כל איבר (שאינו רוב) שיצא וחזר נחשב כאילו לא יצא וכשר,

אם נאמר שלידה בשלבים כנ"ל לא נחשבת לידה, כי כל חלק חזר וניתר –

כאן כל איבר שיצא נשאר בחוץ ונפסל, אז אולי כאן כן מצטרף להיחשב כיציאה אחת, וכך גם מה שנשאר בפנים ייפסל ויצטרך שחיטה?

ת"ש ממשנתנו – חתך את העובר בתוך הגוף ונשאר בפנים בזמן שחיטת האם – מה שבפנים מותר אפילו שנחתך: "זה הכלל… ושאינה גופה (אלא עובר) מותר").

ולכאורה ה"כלל" מיותר, כי כבר נאמר לפני כן, אלא אולי בא לרבות את המקרה שבשאלה: שגם אם החתיכות כבר יצאו, מה שנשאר בפנים מותר.

דחייה: בא לרבות דין אחר: שגם ר"ש שאוסר קלוט, זה דווקא כשנולד, אבל אם נמצא בבטן הפרה – כשר.

[פרה שהולידה עגל קלוט (ללא פרסות חלוקות):

(סט. 6+)

האם כיון שהעזרה מחשיבה הכל כ"תוך מחיצתו" לעניין שחיטת קודשים (שצריך לשחוט בעזרה), אז גם יחשב כתוך מחיצתו לעניין שחיטה בתוך בטן האם?

אביי – גם אם נאמר שחומות העזרה כן מועילות, למה אתה לא שואל על כל ירושלים?

(והמקרה יהיה: הוציא את ידו כשהיה מחוץ לעזרה, ואז הכניסו את האם לעזרה (והיד כבר חזרה פנימה), ושחטו אותה, האם חומת ירושלים נחשבת כאילו היד לא יצאה?

אלא למה לא שאלת על ירושלים, כי ברור לך שזה לא נחשב, אז גם העזרה לא נחשבת!

(ורב חנניא יענה: חומת ירושלים מועילה לאכילת קודשים, לעומת זאת חומת העזרה מועילה לשחיטת קודשים (ששוחטים בתוך העזרה), ולכן אולי גם נחשבת לעניין שחיטת קודשי

(סט. שליש עליון)

[תזכורת מאתמול:

אם הוציא ידו בין סימן לסימן –

מבחינת אכילה – ברור שאסור, הרי בגמר השחיטה היד היתה בחוץ,

אבל מה לגבי טומאה?

           לפי ר"מ ברור שמטמאת (סוף השחיטה גרמה לניבול היד).

אבל לפי חכמים – מצד אחד – גם כשהיד היתה בחוץ לאורך כל השחיטה היא טהורה,

עונה רבא – שני חלקי השחיטה מצטרפים והיד טהורה.

שהרי לגבי העובר עצמו – השחיטה טובה והעובר כשר באכילה (אפילו ששני הסימנים חלוקים ביחס לאכילה: הסימן הראשון מתיר את היד באכילה והסימן השני לא),

(סט. אמצע)

[הקדמות – חוששין לזרע אב:

נפק"מ:

שאלת ר' ירמיה באופן כללי: בן פקועה שידו אסורה – איך זה משפיע על הוולד שלו?

והגמרא מביאה כמה שלבים בהבנת השאלה:

הבנה 1 – בן פקועה (שהוציא ידו), שבא על בהמה רגילה:

האם איסור היד עובר גם לבן – והיד אסורה,

או שהבן מותר לגמרי?

(ר' ירמיה יכל לשאול את זה גם על בת פקועה, אבל שאל על כשהאב בן פקועה, ולכן הניסוח הוא "מהו לחוש לזרעו?").

דחייה: לחנניה שחוששין לזרע האב בן הפקועה אסור לגמרי (ולא רק היד) כי הוא חצי חצי.

הבנה 2 – בן פקועה (שהוציא ידו) שבא על בת פקועה,

(לולי הוציא האב את ידו – ודאי שהוולד מותר. אבל כיוון שהוציא את ידו:)

           (כאן הגמרא לא מעלה אפשרות שהאיסור לא עובר לוולד והוולד כולו מותר)

האם "איבר מוליד איבר" – ואז רק ידו של הוולד אסורה,

           או ש"מבלבל זרעיה", ואז האיסור מתפשוט וכולו אסור?

הבנה 3 – באמת "מבלבל זרעיה" (שהרי קיטע לא מוליד קיטע…), ולכן אין מקום לאסור רק את היד אלא אם כבר אז את כולו, אבל למרות זאת יש מקום להסתפק:

מצד אחד – הרי לאב יש איסור דם וחלב, ולמרות זאת אנחנו לא אומרים שזה אוסר את כל הוולד, ואז כולו מותר,

אך מצד שני – זה בשני איסורים, אולי ב3 איסורים[1] (דם, חלב ויד) זה כן יעבור לבן וכולו אסור?

דחייה: אם הוא בן פקועה אז גם אין לו איסור חלב (איסור דם יש) – אז למה שנאמר שכולו אסור, אין כאן 3 איסורים![2]

הבנה 4 – ברור שהוולד מותר כולו (אפילו שבא "מכוחו" של בן פקועה עם יד אסורה).

           אלא השאלה לא לגבי וולד, אלא לגבי חלב של בת פקועה שהוציאה ידה:

           הרי לכאורה היה צריך לאסור חלב פרות כי זה איבר מן החי, אבל התורה התירה,

אבל אולי זה דווקא כשיש לאם היתר בשחיטה, אבל כאן שליד של האם אין היתר בשחיטה, אולי זה גם משפיע על היד?

תיקו.

(סט. רבע תחתון)

כחלק מדין בן פקועה.

א. מקור (לדין בן פקועה בכלל, ולדין חתיכות בפרט):

"וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ" (דברים יד, ו). איך לומדים?

קשה: לפי זה העובר נחשב בהמה, ואם כן – למה המשנה בתמורה (י, א) אומרת שלא ממירים בו/אותו? אלא עובר אינו בהמה.

(דילוג סט. 5- סט: 4+)

תשובת רב שימי: אכן עובר נחשב בהמה, וזה שא"א להמיר זה כי יש לימוד אחר:

(חזרה לסט. 5-)

           וקשה –

[1] קצת קשה להבין למה שנחלק בין 2 ל3 איסורים.

[2] הגמרא קצת מסבכת את הדחייה ומכניסה לפה את מח' ר"מ ור"י (משנה עד.) לגבי באיזה חודש אומרים דין בן פקועה:

הגמרא כאן מניחה שמדובר בחודש 9 וממילא כל הדיון כאן הוא ר קלפי ר"י שבחודש 9 יש דין בן פקועה. אבל לכאורה ניתן היה להעמיד בחודש 8 ואז הדיון רלוונטי גם לר"מ.

השיעור חולין דף סט – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת הרב יעקב פנחס כהן ז"ל

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

דין היד של עובר שהוציא ידו

(סח. בתחילת הפרק – סח: 6-)

המשנה

דין היד, אם החזירה

ב. קושיות על רב (תחילת הסוגיא)

1. משנתנו – "הוציא העובר את ידו והחזירו מותר". בפשטות – היד.

אם הנושא זה העובר, למה כתוב שהחזירו? (מה זה משנה לדין העובר?)

2. ברייתא (סח. 6-)

בפשטות A-B מתייחסים ליד, שהרי לגבי העובר זה משנה מתי החזיר.

3. ברייתא של אבימי מבי חוזאי  (סח: 10+)

קשה – לפי"ז למה הביא שני לימודים (פרסה, פרסות)?

(סח: באמצע)

ג. שיטת עולא-רי"ח שמתיר

קושיות:

[אגב, הברייתא משווה למעשר שני וביכורים שיצאו מירושלים, שאם חזרו מותרים,

(סח: 10- ראינו בהתחלה).

השיעור חולין דף סח – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לכבוד יום הולדתו של אחד הלומדים, טל בן שלום יוסף גולדמן הי"ו,

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

https://youtu.be/6kWqgXjGrPk

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(סו. 5- עד סו: שליש עליון)

א. ברייתא – סימנים משתנים נחשבים סימנים:

אין לו בצעירותו וזה גדל אחר כך – כשר (כמו שראינו בדף הקודם לגבי חגב)

             כמו סולתנית (יש מפרשים שזה הערינג)

יש לו קשקשים והם נושרים כשדגים אותו – כשר

           כמו אטונס (יש מפרשים שזה הטונה)

(סו: 2+)

ב. משנה בנידה – הקשר בין הסימנים

לא כל מי שיש לו סנפיר יש קשקשת,

אבל כל מי שיש לו קשקשת – יש לו סנפיר.

           אז למה התורה בכלל כתבה סנפפיר אם מספיק לבדוק את הקשקשת?

דחייה – לומדים מ"ושריון קשקשים הוא לבוש" שזה קשקשת.

השיעור חולין דף סו – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לכבוד יום הולדתו של אחד הלומדים, טל בן שלום יוסף גולדמן הי"ו,

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(סה. 6+ עד סו. 6-)

תזכורת מדף סא-סב:

התורה פרטה 24 עופות טמאים, מתוכם:

נשר – 0 סימני טהרה,

עקרונית רק מה שברשימה טמא, (ולפי התוס' גם עופות נוספים שיש להם את כל 4 סימני הטומאה). עוף שיש לו אפילו סימן טהרה 1, אם הוא לא מהרשימה – הוא טהור.

אבל זה רק אם אנחנו יודעים לזהות את העופות. אחרת, אנחנו חוששים שהם מהרשימה, ולכן אמרה המשנה (רש"י) –

רק מי שיש לו את כל סימני הטהרה – טהור (אא"כ אנחנו מזהים, כנ"ל). אם יש לו רק חלק – חוששים שהוא מהעופות ברשימה וטמא.

עכשיו נראה סימנים נוספים, ונלך לפי המפרשים שמפרשים אותם רק לחומרא, כלומר שאם למדל לא יודע לבדוק את הסימנים הרגילים, אם יש את הסימנים שנראה – חוששים שהוא מהרשימה הטמאה (אבל אם אין – זה לא סימן שהוא טהור, אלא עדיין צריך לוודא את 4 הסימנים הרגילים).

א. סימני טומאה נוספים

זה מסתדר עם ר"א (סב.) שטימא גם את הזרזיר שמסתובב הרבה ליד העורב.

(סה. שליש תחתון)

המשנה

בניגוד לעופות (שיש רק דוגמאות טומאה), ולבהמות (שיש סימני טהרה + דוגמאות טומאה), בשרץ העוף יש סימני טהרה + דוגמאות לטהורים (ויקרא יא):

(כ) כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם.

(כא) אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ.

(כב) אֶת אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת  הֶחָגָב לְמִינֵהוּ.

המשנה (נט.) מפרטת 4 סימנים, 2 מפורשים בתורה ו2 לא:

המפורשים (לגבי הרגליים):

לא מפורשים (כנפיים):

ור' יוסי מוסיף (ולורב הראשונים גם ת"ק מסכים): צריך שגם יקראו לו "חגב" (זה השם הכללי שכל המינים שמוזכרים בתורה).

א. הערות על הסימנים:

(סה. 5-)

נקדים: בתורה יש שני סימנים: 4 רגליים + קרצוליים.

בגמרא יש שתי ברייתות בסוף עמוד א,

             ברייתא א (סה. 5-) – ברייתא קצרה,

             ברייתא ב (סה. 1-) – ברייתא ארוכה עד סה: שליש תחתון.

אחר כך הגמרא מסבירה את הברייתא השנייה, ובתחילת סו. היא מסבירה את שניהם.

אנחנו כאן נתאר את הברייתות יחד עם הסברי הגמרא כבר בפנים.

ברייתא א (תנא דבי רב) – "כלל ופרט"

הכלל: ארבע רגליים וכרעיים.

בכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, לכן זה רק הדוגמאות + ריבוי אחד מ"למינהו".

ארבה – ציפורת כרמים

סלעם – יוחנא ירושלמית

חרגול – ערצוביא

חגב –  רזבונית

ומה עם הסימנים?

(סה. 1-)

ברייתא ב (תנא דבי ר' ישמעאל) – "כלל פרט כלל"

הקדמה:

שלושה שלבים:

שלב ראשון – "כלל פרט כלל":

           כלל – ארבע רגליים + כרעיים.

           פרט – הדגומאות.

           כלל – למינהו.

"כלל פרט כלל" מאפשר ללמוד גם למה שדומה לפרט, אבל לא מעבר:

שלב שני – מה עם מי שראשו ארוך? (למסקנה שלב זה אינו כלל פרט כלל)

אבל מקשה רב אחאי – הרי אפשר לפרוך שלשלושתם אין ראש ארוך.

איך?

שלב שלישי – מה לומדים מ"חגב למינהו"? (שלב זה אינו כלל פרט כלל)

"חגב" – שגם אם יש לו את 4 הסימנים – עדיין צריך להיקרא "חגב", ולכן צרצור לא כשר.

"למינהו" – אז אולי נאמר שמספיק שנקרא חגב גם בלי הסימנים?

[מסבירה הגמרא (סו. נקודתיים ) –

           קמ"ל – "למינהו" – ללמד שכן צריך את הדמיון למינים שהוזכרו.

הערות לסיום

(דילוג נקודתיים – 7 שורות) יש הבדלים בביאור הדוגמאות המוזכרות בתורה:

למה יש הבדל? מר כי אתריה ומר כי אתריה (אין מחלוקת מציאותית, פשוט כל מקום קורא לזה אחרת).

[1] ונלמד מסלעם את מה שרצינו ללמוד מסלעם – שכשר גם כשיש גבחת.                                                                                                                                                                                                                                                                      

השיעור חולין דף סה – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לכבוד יום הולדתו של אחד הלומדים, טל בן שלום יוסף גולדמן הי"ו,

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(סג: 5- עד סה. 6+)

הקדמות:

ביצה שנמצאה בטריפה אסורה מהתורה.

ברייתא – קונים ביצים מגויים, ולא חוששים שזה נבלה או טריפה, כי סומכים על הרוב שהטילו כשהן חיות.

ולמה לא חוששים לעוף טמא?

אבוה דשמואל – המוכר אומר שזה מעוף פלוני טהור, ונאמן כי ניתן לבדוק אותו (להשוות לביצי העוף הנ"ל, ולכן חושש לשקר. לכן לא מספיק שיאמר מעוף טהור, כי אז לא ניתן לבדוק אותו).

            ולמה לא מספיק לברר את סימני הביצים?

דחייה: לא קונים ביצים טרופות מגוי כי יהודי שיש לו ביצת טריפה מערבב בקערה ומוכר לגוי (סוג של סימן מוסכם).

(הוכחה:

אם כן, אז לשם מה הסימנים?

תשובה:

(אבל אם יש סימני טומאה – לא יעזור שהמוכר יאמר).

(חזרה לתחילת עמוד א)

ברייתא –

שאלה: חלמון וחלבון מעורבבים – ביצת שרץ

מה נפק"מ אם זה עוף טמא או שרץ? (העיקר שזה אסור באכילה…)

דחיית רבינא – מי אמר שזה מ8 שרצים? אולי זה נחש?

שאלה: הרי יש ברייתא שגם ריקום של ביצת עוף (אפילו טהור!) טהור נחשב שרץ?

(סג: 2+)

ברייתא:

ר' ירמיה –

                        וכן בברייתא לפי רש"י.

(סג: באמצע)

חזקיה – "ואת בת היענה" (הרי אין הבדל בין הבת לאימא, אלא הכוונה לביצה).

ואולי זה פשוט השם של החיה?

והרי יש פסוקים אחרים שכן מזכירים את ה"בת"?

אלא – באמת נקראת גם וגם. אבל כיווןן שבפסוק שלנו הסופר יכול לחלק את "בת" ו"היענה" ל2 מילים ואפילו ל2 שורות – מראה שזה דבר נפרד ורומז לביצה (ואילו בשאר האיזכורים אסור לחלק ל2 שורות).

[1] ןמחלוקת ראשונים האם יש בו לפחות איסור נבלה או שגם זה לא (כי זה עדיין בביצה).

השיעור חולין דף סד – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת אמו של אחד הלומדים, מרת חנה בת רבי שמואל ע"ה

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(סג. 5+ עד סג: 5-)

(דילוג סג. 11+ עד שליש העמוד)

ויש תנשמת בעופות ותנשמת בשרצים,

("דבר הלמד מעניינו").

(סג. 7-)

הקדמה: בויקרא – 20, בדברים 21.

בויקרא – דאה, איה למינה,

איך רב הגיע ל24?

אז עכשיו זה 26?

לא, ראה=דאה, איה = דיה. ולמה נכתבו? כדי לא לתת פתחון פה למיתממים שאומרים שזה לא השם של העוף שהם אכלו.

ר' אבהו – 23 (ראה=דאה=איה=דיה)

(סג: שליש תחתון)

א. איסי בן יהודה – יש 100 סוגי איה (מכאן שלכל מין יש תתי מינים)

ב. "ולעופות אין מספר".

והרי יש? אלא הכוונה שאין מספר לעופות הטהורים.

ולכן התורה פרטה את הטמאים ולא את הטהורים, כדי לשנות לתלמידו בדרך קצרה.

שידוע שאוכלים או שאמר לו צייד בשם צייד רבו (שבקיא בהם ובסימיניהם) שכשר.

קולא – גם אם לא יודע את הסימנים – אוכל.

בימינו גם חומרא – שגם אם יודע את הסימנים ולכאורה כשר – לא אוכלים אם אין מסורת.

השיעור חולין דף סג – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת אמו של אחד הלומדים, מרת חנה בת רבי שמואל ע"ה

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(סא: 1- עד סג. 6+)

א. נזכיר: אם יש סימני טהרה: מותר, אא"כ זה מהרשימה, לכן:

רב נחמן:

אם יש סימן טהרה אחד – מותר, בתנאי שמזהה שזה לא פרס או עוזניה.

           (אמימר: לא צריך, כי פרס ועוזניה לא מצויים במקום יישוב).

אם יש שני סימנים – מותר, בתנאי שמזהה שזה לא עורב.

ב. והרי יש עוד עופות עם שני סימנים:

ברייתא – ר"א מרבה מ"עורב למינו" גם זרזיר או סנונית לבנה! (וחכמים חולקים)

תשובה – הכוונה שידע שזה לא עורב והדומים לו.

[לגב סנונית לבנה:

(סב. 6-)

הקדמה: תורים מקריבים רק בוגרים, ויונים רק צעירים ("בני יונה").

תסיל – סוג של יונה (-רק צעירים),

תורי אציפי ותורים של רחבה (="כופשני צוצייני") – סוג של תור (-רק בוגרים),

קשיים:

תשובה: תסיל נחשב יונה, אבל לא שותה כמוה.

תשובה:

(סב: שליש עליון)

לפי רש"י הדיון הוא האם העופות הבאים הם חלק מעופות שמוזכרים בתורה,

מעופפים – נחשבים עוף כשר,

[תרנגולא דאגמא היא המרדו (ולכן: ספק),

(דילוג: סג. 5-11)

למה זה תלוי במנהג המקום?

באמת הם מותרים, אבל יש להם סימן טהרה 1 כמו פרס ועזניה,

השיעור חולין דף סב – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.