לע"נ חנה בת אברהם דוד ואסתר רחל ז"ל, שהלכה לעולמה ביום ירושלים לפני 25 שנה.

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(כו. 2+ עד כו: 1-)

הפסוק של שבועת ביטוי (קרבן עולה ויורד) – ויקרא ה, ד – "אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע  אוֹ לְהֵיטִיב, לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה, וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא־יָדַע, וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה".

בפשט – זה דווקא עתיד, ודווקא הטבה או הרעה.

ר"ע – מרחיב שני דברים: גם עבר + גם כל דבר (לא רק הטבה או הרעה)

רי"ש – מרחיב לכל דבר בעתיד, אך לא מרחיב עבר.

הלימוד –

ר"ע – מרבה משם גם כל דבר וגם את העבר

ושואל ר"ע את רי"ש – אם אתה מסכים שזה מרבה, אז למה לא לרבות גם את העבר?

וכדי להסביר מביאה הגמרא את רי"ח וברייתא ב.

(כו. רבע)

הרחבה – אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם

                        ר"ע – דורש ריבוי מיעוט ריבוי –

ולכן מרבה הכל (גם כל דבר בעתיד, וגם עבר),

רי"ש – דורש כלל פרט כלל,

ולכן מרבה פחות: רק מה שדומה לפרט –

ולמה בחר לרבות עתיד ולא עבר?

(3- לפני השורות הרחבות עוד דרשות מברייתא א)

א. מקור ומקרים –

"אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם, לְהָרַע  אוֹ לְהֵיטִיב,

על העבר – אם טעה בידיעת העבר

דוגמא בגמרא – רב כהנא ורב אסי היו נשבעים ש"כך אמר רב", ואם טעו זה לא שבועת שקר אלא זה אונס.

(על העתיד – אם "הפעיל" את השבועה בטעות (אמר שאם יאכל את כיכר א אז יש לו שבועה שלא לאכול את כיכר ב, ואכל את א כי שכח את התנאי – השבועה על כיכר ב לא חלה) (כח.))

על העתיד – שנשבע שיעשה, ובמזיד לא עשה,

עונה רב יוסף – יש מקרה כזה:

מקשה אביי: גם זה נחשב העלם שבועה, כי חושב שלא נשבע על הפת שבידו.

עונה רב יוסף: זה לא העלם שבועה, שהרי אם יגלה שזה לחיטים מיד יזרוק, כי זוכר לגמרי את כל פרטי השבועה.

                        (כו. 4-)

ר"נ – חייב, כי שכח את השבועה

אם הגיב – "מה, נשבעתי שלא לאכול?!" – העיקר זה שכחת השבועה וחייב.

אם הגיב – "מה, זה חיטים?! חשבתי שזה שעורים" – העיקר זה הטעות בחפץ ופטור.

אך רבינא – זה לא מראה כלום, ייתכן שנזכר בשניהם ורק הזכיר אחד מהם.

(כו: 1+)

ר"נ – הזיד בשבועה (ידע שמשקר), אבל שגג בקרבן (לא ידע אם יש קרבן).

האם זה כמונבז, ששגגת קרבן נחשבת שגגה?

תשובה – כאן גם רבנן מודים, כי כאן יש חומרא שיש קרבן (עולה ויורד) גם על לאו שאין בו כרת, לכן החמירו שחייב גם בשגגת הקרבן עצמו.

(כו: שליש)

ב. שואל רבינא – (על העתיד) – מה אם שכח שנשבע, אבל באמת גם אם היה זוכר היה אוכל כי הרגיש שחייב?

אם משום סכנה – ודאי שמותר לאכול גם לכתחילה, ופטור מקרבן,

אם כי מאוד רעב – רבא – גם פטור,

כי למדנו בקרבן חטאת שרק "השב מידיעתו" חייב, ואילו כאן גם אם היה יודע היה אוכל.

(כו: מתחת לאמצע)

קושיות:

לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם – מלמד ששבועה בלב לא חלה

במה מדובר –

הבנה ראשונה (קשה על שמואל) –

ברישא – גמר בליבו להוציא את השבועה בפיו, ולא הוציא – לא חל,

תשובה – הבנה שנייה (מסתדרת עם שמואל) – שהברייתא כלל לא מדברת על אדם שלא הוציא מליבו, אלא –

ברישא – גמר בליבו להוציא בפה שבועה על פת חיטים, ובטעות אמר שעורים – לא חל (לא חיטים (כי לא אמר חיטים, וצריך לומר) ולא שעורים (כי נשבע בטעות)).

אבל בסיפא – גמר בליבו לומר פת חיטים, ובסוף אמר פת סתם – נחשב שאמר את מה שרצה לומר וכן חל.

[אבל אם לא אמר כלום – לא חל, כמו שמואל].

תשובה – בתרומה למשכן יש לימוד, אבל בשבועה לא.

            אז למה שלא נלמד מתרומה לשבועה?

מה שני התחומים שבהם מספיקה קבלה בלב:

דחייה חלקית – מה עם הדעה ששני כתובין הבאין כאחד כן מלמדים?

[1] אני מניח שכך גם אם שכח לגמרי שנשבע – חייב, אפילו שבזה שכח גם את החפץ, אבל זאת אותה שיכחה.

[2] אמנם לכאורה זה לא בדיוק מה שחיפשנו, כי כאן לא שכח משהו לגבי החפץ אלא רק טעה לגבי החפץ.

[3] וראה סוגיה ממש דומה בדף יט. באמצע – אם שכח גם את הטומאה וגם את המקדש.

[4] לעיל ראינו דוגמה נוספת – אם חשב שנשבע על שעורים ואל על חיטים, בעצם שכח גם את החפץ וגם את השבועה, שם הנחנו שחייב, אולי כי זאת בעצם שכחה אחת, כאן לעומת זאת אלו ממש שתי שיכחות נפרדות ולכן יש להתלבט (אך ראה ריטב"א שמפרש גם שם אחרת)

השיעור שבועות דף כו, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.