הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

שבועות דף מב, גמרא הדף היומי

Listen Later

לעילוי נשמת נפתלי בענדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם, אוהב תורה, רודף אמת, ואיש משפחה מסור

ולעילוי נשמת אהרון וחביבה עוזרי וצוריאל וצביה כהן ז"ל,

ולהבדיל, לרפואת מאיר ומיכל עוזרי ומשפחתם

רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/shvuot_042.mp3

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
להדפסת התרשים של הדף

 

סיכום הדף יומי, שבועות דף מב

(מא: 8- עד מב: במשנה)

חלק א – המשך מקרים בהם הלווה מכחיש
  • המלווה תובע מאה, הלווה – להד"מ, ובאו עדים שלווה ופרע

    • רבא – פטור, שהרי העדים שמעידים שלווה מעידים שפרע

    אביי – חייב, כי כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי, והודאת בעל דין כמאה עדים.

    • המלווה תובע מאה, הלווה – פרעתי לך בפני פלוני ופלוני, והם אמרו להד"ם

      • רב ששת – הלווה הוחזק כפרן, וכבר לא יכול לומר שפרע

      רבא – לא הוחזק כפרן, כי יכול לטעות בזה

      • המלווה תובע 600, הלווה – החזרתי לך ב100 קבי עפצי שכל אחד שווה 6,
        • המלווה מביא עדים שכל אחד היה ששווה רק 4, ואז הלווה אומר – אה נכון, אבל אח"כ החזרתי לך עוד 200.

        רבא – הוחזק כפרן ולא נאמן,

        והרי במקרה הקודם אמר שלא הוחזק כפרן?

        הסבר – כאן מצופה שיזכור כמה העפצי היו שווים.

        • המלווה תובע מאה ויש לו שטר, הלווה אומר שפרע וגם המלווה מודה שפרע,
          • אבל אומר המלווה – היו שתי הלוואות, ומה שפרעת היה על החוב השני שהיה בלי שטר (עובדה שהשטר עדיין אצלי!)

          ר"נ – איתרע שטרא (הורע השטר), והלווה מנצח

          רב פפא – השטר בסדר, והמלווה מנצח

          הערות:

          1. במקרה דומה (של עסקת שוורים), שהלווה אומר שהחזיר ליד השוורים – שם מודה רב פפא שברור שמה שהחזיר היה על השטר עם השוורים ולא על חוב אחר, ואיתרע שטרא.
          2. להלכה –
            3. רב פפי (כרב פפא) – לא איתרע שטרא,
            רב ששת בן רב אידי (כר"נ) – איתרא שטרא, וכן הלכה.
          3. כל זה כשיש עדים שפרע משהו,
            4. אבל אם אין עדים – המלווה נאמן במיגו שיכל לומר שהלווה לא פרע כלום.
            • באמצע)
            • הלווה אמר למלווה בשעת ההלוואה – אתה תהיה נאמן עלי לומר שלא פרעתי
              1. אח"כ הלווה פרע בפני עדים, והמלווה מכחיש.

                2. אביי ורבא  – המלווה צודק, שהרי הלווה נתן לו נאמנות

                רב פפא – הלווה צודק, שלא התכוון שהמלווה יהיה נאמן יותר מעדים.

                 

                1. אם אמר – אתה נאמן עלי כ2 עדים –
                2. אם פרע בפני עדים – לפי כולם המלווה נאמן.
                3. אם פרע בפני 3 עדים –

                  4. רב פפא – הלווה נאמן, כי 3>2.

                  רב הונא בדר"י – עדיין המלווה נאמן, כי תרי כמאה (ברגע שיש 2 עדים, זה לא משנה כמה יש).

                  1. ואם אמר – אתה נאמן כ3 עדים, ופרע בפני 4 –

                    2. לפי כולם הלווה נאמן (כי כיוון שהזכיר מספר גדול מ2, משמע שזה בדווקא)

                     

                    (מב. רבע תחתון)

                    חלק ב – שבועה בחרש שוטה וקטן
                    • לא נשבעים על טענתם –

                      • מקור – "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים…" – איש ולא קטן

                      (יש מפרשים שדווקא בשבועת מודה במקצת (ועד אחד), אבל בשבועת השומרים – נשבעים)

                      • "אבל נשבעין לקטן ולהקדש" –

                        • והרי אמרנו שלא?

                        תשובות:

                        1. רב – כאן זה קטן שתובע את חוב אביו (כך שזה כן "כי יתן איש", כי אבא שלו נתן), והנתבע מודה במקצת, ויש בזה מחלוקת:

                          2. חכמים – פטור משבועה,

                          ראב"י – חייב שבועה, ומשנתנו כראב"י.

                                                                          הערות:

                          1. הסבר המחלוקת:[1]
                            2. הסברא של שבועת מוב"מ (לרבה) היא שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, ולכן כשאומר חצי – אין לו מיגו שיכל לכפור בכל כי אולי באמת משקר ולא היה מעיז לכפור בכל.

                            (ולמה לא חוששים שגם ישבע לשקר? כי אולי אינו שקרן, אלא רק רוצה לדחות מעט את הפירעון, ולא ישבע בשביל זה לשקר).

                            המחלוקת היא האם מעיז פניו כלפי הבן –

                            ראב"י – גם לא מעיז, ולכן גם שם יש שבועת מוב"מ.

                            רבנן – כן, לכן אין שבועת מוב"מ, כי יש לו מיגו שיכל לכפור בכל ("משיב אבידה").

                            (מב. שליש)

                            1. קשה – הרי ברישא של משנתנו (לח.) מפורש קטן שתובע חוב אביו – הנתבע לא חייב שבועה!

                              2. תשובה – שם התובע טוען רק שמא, ובזה לפי כולם הנתבע מעיז פניו, והוא כמשיב אבידה ופטור.

                               

                              1. שמואל – זה לא קטן שתובע (ששם אכן פטור, כחכמים),
                                2. אלא להפך – המלווה בא עם שטר שהלווה כסף לאבא של הקטן, ומחדשת המשנה שהמלווה צריך להישבע וליטול
                              2. והרי יש כבר דין כזה במשנה (מה.) – שכשנפרעים מיתומים עם שטר צריכים להישבע?

                                3. תשובה – השמיעו פעמיים כדי להבהיר שזה אפילו כשנפרעים מיתומים גדולים (וכל שכן מקטנים).

                                1. להסבר זה גם נבין את המשך המשנה שלנו – "אבל נשבעין לקטן ולהקדש" –
                                  2. שגם בזה הכוונה שאם הלווה הקדיש נכסים שמשועבדים למלווה, כשהמלווה תובע את ההקדש, המלווה צריך להישבע שהשטר לא פרוע.

                                  והרי גם את זה אפשר כבר ללמוד מהמשנה במה. – שכשהמלווה גובה ממשועבדים צריך להישבע?

                                  תשובה – היינו חושבים שכשגובה מהדיוט, אפילו אם הלווה טוען שהשטר לא פרוע, יש חשש שהמלווה והלווה עשו קנוניא.

                                  אבל כשגובה מההקדש, אולי נאמר שלא חוששים שעשו קנוניא נגד ההקדש (ושאם הלווה אומר שלא פרע – נאמין לו ויגבה מההקדש בלי שבועה)[2]?
                                  קמ"ל שחוששים לקנוניא גם על הקדש וצריך שבועה.

                                  והרי רב הונא – אם שכיב מרע אמר שחייב לראובן, ושהנתן את הנכסים שלו להקדש – לא חוששים לקנוניא,

                                  תשובה – שם זה דווקא בשכיב מרע, שאין אדם חוטא ולא לו.

                                   

                                  [1] תחילה הגמרא מנסה שני הסברים אחרים למחלוקת:

                                  1. אם מדובר שהלווה מודה מעצמו (בלי שהיתה תביעה) – לפי כולם פטור (כמשיב אבידה).
                                  2. אם מדובר בגדול שתובע – לפי כולם הנתבע חייב שבועה.
                                  אלא מדובר כמו שאמרנו – בקטן שתובע חוב אביו.

                                  [2] אם הלווה לא טוען כלום, אז בור לי שגם לפי ההווה אמינא צריך להישבע להקדש, כי אולי השטר פרוע ואי אפשר לדעת. הווה אמינא היא לגבי מקרה שהלווה טוען שלא פרע, שאז לכאורה אין מה לחשוש, קמ"ל שבכ"ז חוששים לקנוניא.

                                  השיעור שבועות דף מב, גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                  ...more
                                  View all episodesView all episodes
                                  Download on the App Store
                                  הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמראBy אורי בריליאנט