הלימוד החודש מוקדש ע"י ברכה רוטנר לע"נ אנה רוטנר. "היא הייתה אישה שתמיד הייתה סקרנית לגבי החיים. היא הגיעה לארצות הברית בשנת 1958 ולמדה אנגלית ויצרה חיים מדהימים לעצמה כשגידלה 4 ילדים ו-17 נכדים. היא תמשיך לחיות בליבנו ובמספר הנינים שנקראו על שמה."

הגמרא מתחילה עם שלוש שאלות על מבנה המשנה. מדוע מסכת שבועות מסודרת מיד אחרי מכות - מה הקשר ביניהם? מדוע המשנה מנתה את כל ארבעת המקרים שיש בהם שניים שנלמדים מהתורה ושניים מדרבנן, כאשר בהקשר של מסכת שבת ומסכת נגעים (דיני צרעת), רק המקרה הרלוונטי למסכת מוזכר? מדוע המשנה התחילה בשבועות, אך כאשר פירטה את הפרטים, המקרה של טומאה הופיע ראשון, ורק אחר כך המשנה חזרה לפרט את דיני השבועות?

הגמרא מסבירה בכל אחת מארבע הקטגוריות, אילו שני מקרים מופיעים בתורה ואילו שניים הם מדין דרבנן.

האם המשנה תואמת שיטת רבי ישמעאל או רבי עקיבא? במבט ראשון, נראה שהיא אינה הולכת לפי אף אחת מהדעות, שכן בשבועות, רבי ישמעאל סובר שאין מביאים קרבן על שבועות הנוגעות למעשים בעבר, ורבי עקיבא סובר שאין מביאים קרבן אם נכנסים למקדש במצב של טומאה אם שכחו שהמקדש היה במקום זה.

התשובה הראשונה שניתנת היא שכל אחת יכולה להתאים למשנה אם נאמץ הבנה שונה של המשנה. אפשר להסביר שהמשנה מביאה רשימה של שני מקרים שהם ארבעה, אבל לא על כולם מחייבים קרבן. הסבר זה נדחה מכיוון שהמשנה גם מונה ארבעה מקרים לסימני צרעת ואדם מחויב להביא קרבן כשנטהר מכל ארבעת המקרים, וההנחה היא שכל ארבעת המקרים במשנה דומים בדרך זו.

התשובה השנייה שניתנת היא שהמשנה הולכת לפי רבי ישמעאל והמשנה מתייחסת לחיוב מלקות עבור שבועת ביטוי במקרה של מזיד, ולא קרבן במקרה של שגגה. זה מתאים לעמדת רבא שאפשר להסיק מהפסוק על שבועות שקר שמקבלים מלקות על שבועת ביטוי על משהו שקרה בעבר. כדי להתאים הסבר זה למשנה, למקרה של שבועה להבא שאוכל, ואז לא אכל, רבי ישמעאל צריך להחזיק בדעה שמקבלים מלקות על לאו שאין בו מעשה. זה מעלה קושי כי רבי יוחנן פוסק כמו כל המשניות הסתמיות, כמו שלנו, וגם הוא סובר שאין מקבלים מלקות על לאו שאין בו מעשה. כדי ליישב קושי זה, הגמרא מסבירה שרבי יוחנן סובר כסתם משנה אחרת ומצטטים משנה במכות לגבי נותר, בשר שנותר מקרבן הפסח. אולם, הצעה זו נדחית כי אפשר להסביר משנה זו כדעת ר' יהודה שזה לאו הניתק לעשה ולכן לא לוקים.