רבי עקיבא והחכמים ניהלו דיון הלוך ושוב במשנה, כל אחד תומך בעמדתו שלו. החכמים טענו שאין מקום אחר בתורה שבו האוכל כל שהוא חייב. הגמרא מעלה כמה מקרים שבהם חייבים על אכילת כל שהוא, אך מסבירה מדוע אלה הם חריגים לכלל. רבי עקיבא ענה שאין מקום אחר שבו אדם מדבר וחייב להביא קרבן. הגמרא מציעה כמה מקרים שבהם זה יהיה כך ומסבירה גם כן מדוע הם לא זהים למה שרבי עקיבא התכוון.

רבא מגביל את מחלוקתם למקרים שבהם לא פירט "לא אוכל כל שהוא" או "לא אטעום". רב פפא הגביל את המקרה לשבועות, לא לקונמות. קושיה מועלית על טענת רב פפא מברייתא שבה ברור שיש שיעור נדרש לקונמות. יש שני פתרונות. האחד הוא להסביר את המקרה של קונמות בברייתא שבו השתמש בלשון אכילה. רבינא מציע תשובה חלופית ומבדיל בין חיוב מלקות (אין שיעור נדרש) לחיוב הבאת קרבן מעילה (שיעור נדרש בשווי פרוטה). עם זאת, לא כולם מסכימים שיש איסור מעילה בקונמות. אם כך, איך ניתן להסביר את הברייתא לפי רבינא?

רבא מעלה שתי דילמות לגבי השיעורים הנדרשים לשבועות במצבים מסוימים שבהם הפריט הנדון אינו נאכל או שאינו נאכל בדרך כלל לבדו. שתיהן נשארות ללא תשובה. רב אשי מעלה דילמה לגבי נזיר שנשבע לאסור גרעיני ענבים. האם השבועה פסולה כיוון שהיא כבר אסורה, או מאחר שהנזיר לא יכול לאכול כזית של גרעיני ענבים, אולי השבועה אוסרת כל שהוא. הגמרא מצטטת את המשנה הבאה המתייחסת למי שנשבע לא לאכול ואז אכל בשר לא כשר. בהתבסס על פירוש האמוראים למשנה, הם מסיקים שהשבועה לא תהיה תקפה, שכן שבועה לא מפורטת תהיה אסורה רק בכזית, וזה כבר אסור לנזיר על פי דין תורה.

המשנה דנה בלשונות שונות של פריטים האסורים בנדר ומה יהיה אסור באותה לשון.