הדף היום מוקדש ע"י טלי אוברמן לכבוד סבתה מרים סקלאר שחוגגת היום אבן דרך מדהימה - יומהולדת 90.

ברייתא מביאה גרסה מורחבת יותר של הוויכוח בין רבי ישמעאל ורבי עקיבא על השאלה האם שבועת ביטוי שחייבים להביא עליה קרבן עולה ויורד כוללת שבועות על אירועים שכבר קרו (לשעבר). כל אחד משתמש בעקרון פרשני שונה בהגעתו למסקנה, על בסיס השיטה שאומצה על ידי רבותיהם: רבי נחוניא איש הקנה, כלל ופרט (רבי ישמעאל), ונחום איש גמזו, ריבוי ומיעוט (רבי עקיבא).

שבועת ביטוי מובאת רק אם האדם היה שוגג, כלומר שכח את שבועתו, אבל לא אם עשה זאת במזיד או אם היה אונס, לגמרי מחוץ לשליטתו. הגמרא מביאה דוגמה לשבועה באונס.

ברייתא דורשת מהפסוק ששבועת ביטוי מובאת רק על ידי מי ששכח את השבועה אבל לא את החפץ. האם אפשר למצוא מקרה של זכירת השבועה אבל שכחת החפץ?

רבא שואל את רב נחמן מה יהיה המקרה אם שכח גם את השבועה וגם את החפץ. שאלה זו נשארת ללא מענה שכן אפשר לטעון גם לחייב וגם לפטור.

רבא שואל את רב נחמן מה יהיה מקרה של שוגג בשבועת ביטוי על העבר? רב נחמן עונה שמי שזוכר את השבועה, אבל לא יודע שחייב להביא קרבן. זה נראה בתחילה מתאים רק לשיטת מונבז בשבת סח ע"ב שאפשר להתחייב בקרבן אם ידע ששבת ושהפעולה אסורה, אבל לא ידע שחייב להביא קרבן. אבל אז הגמרא מסבירה שאפילו חכמים יסכימו בשבועות שכן זו הלכה ייחודית, שכן בדרך כלל חייבים בשבועה רק על איסור הענוש בכרת.

שמואל פוסק שחייבים רק על שבועת ביטוי שביטא, לא אם גמר בלב. שני מקורות מובאים כדי להעלות קושי על עמדת שמואל, אבל הם נפתרים.