המשנה פסקה שאם היו שתי כתות עדים וכל כת כפרה בידיעת עדות, שתי הכתות חייבות. הגמרא מקשה על מקרה זה, וטוענת שהכת הראשונה לא צריכה להיות חייבת כיון שכת עדים אחרת עדיין יכולה להעיד. רבינא פותר את הקושיא הזו על ידי הגבלת פסק המשנה למקרה ספציפי: כאשר כת העדים השנייה קרובים זה לזה (כיון שנשותיהם אחיות) ושתי הנשים גוססות כאשר הכת הראשונה נשבעת שכפרה בידיעת העדות.

המשנה מונה מקרים שונים שבהם עדים מתבקשים להעיד על דברים מרובים. במקרה אחד הם חייבים קרבן אחד ובאחר קרבנות על כל טיעון וטיעון - תלוי אם השביעו אותם או הם בעצמם נשבעו והזכירו כל דבר ודבר.

שבועת העדות חלה רק בדיני ממון. נשאלת שאלה: האם זה כולל גם מקרים של קנסות? לפני שעונים על השאלה הזו, הגמרא מגבילה את השאלה לעמדת חכמים במחלוקתם עם רבי אלעזר ברבי שמעון. רבי אלעזר פוסק שאם מישהו מודה שהוא חייב קנס, הוא פטור, אך אם עדים באים אפילו אחרי ההודאה, הוא חייב לשלם את הקנס. לכן, שבועת עדות בבירור תחול כאן, כיון שהעדים בהחלט היו יכולים לחייב את הנתבע. אולם חכמים סוברים שעדים יכולים לחייב את הנתבע רק אם הם מעידים לפני הודאה. לכן עולה השאלה האם שבועת עדות תחול כאן, כיון שייתכן שהעדים אינם גורמים הפסד לתובע—הנתבע יכול פשוט להודות ולהיפטר. השאלה הזו מוגבלת עוד יותר על ידי הנחה שחכמים גם מחזיקים בעמדת חכמים בעניין אחר: שדבר הגורם לממון (דבר שיכול אולי להוביל לחיוב ממוני) אינו נחשב חיוב ממוני. רבי אלעזר ברבי שמעון חולק וסובר שחיובים פוטנציאליים כאלה נחשבים חיובים ממוניים שיחייבו את העדים בקרבן אם הם לא יעידו. לאחר קביעת הפרמטרים הללו לשאלה, הגמרא בוחנת מקרים שונים ממשנתנו וממקורות אחרים כדי לנסות לענות. אולם אף מקור לא מספק פתרון מכריע.

מהיכן למדו ששבועת עדות היא רק לדיני ממון? ארבעה רבנים שונים מביאים כל אחד הוכחות שונות.