הגמרא ממשיכה להביא מקרים שבהם יש סכסוך בין המלווה והלווה לגבי החזרת חוב ואיך מכריעים בכל מקרה. 

במשנה יש סתירה כי כתוב שאין נשבעין וקטן וגם כתוב שנשבעין לקטן. רב ושמואל מפרשים את המקרה שנשבעין לקטן בדרכים שונות. רב אומר שמדובר שבן שטוען טענת אביו ולכן נשבעין כי ההלואה היתה לגדול, למרות שעכשיו זה לא הוא שתובע. לפי דבריו, המשנה תואמת שיטת ר' אליעזר בן יעקב כי חכמים חולקים במקרה כזה ולא מחייבים. הגמרא מביאה שני הסברים שונים להבין מה נקודת המחלוקת בין ר' אליעזר בן יעקב וחכמים. שמואל אומר שמדובר על שבועה של מי שמנסה לגבות חוב אביו מיתום. 

אין שבועת הדיינים למקרים של קרקע, עבדים, שטרות והקדש. גם אין דיני כפל, ארבעה וחמשה, ושבועת שומרים לדברים אלוץ מאיפה זה נדרש בפסוקים?