זה דבר שאי אפשר לשכוח. ואני חושב כל פעם מחדש, אולי בגלל חוסר ידע של המסלול יכול להיות שהייתי יכול לעשות אולי עיקוף ולרדת בצורה, כשעוברים את זה, עם כל הפחד הזה של לעוף מגובה של 30, 40 מטר, אז כשעוברים את זה כבר חושבים “אה, עשיתי את זה”.

אז אני למשל, יצא לי לצאת בכל מיני טיולים עם כיתות של בית ספר וכל זה, כולל מד”ס. כשהייתי, אני לא זוכר אם זה י’ או י”א, הלכו לטיול שהצטרפה אליהם חברת נוער שהייתה ביגור. עכשיו, אנשים הולכים בדרך כלל אין בעיה, אבל תמיד נמצא מישהו שמפחד. אז בטיול הזה הייתה אחת מחברת נוער שפחדה מאוד ללכת בירידה או לא משנה מה. כל הילדים רצו, כל המדרון מעל עין גדי, רצו את כל המדרון למטה בריצה. אני כמובן עם כולם, ומגיעים למטה וחסרות לנו שתי בנות ושניים שליוו מיגור, שהם היו אחראים על חברת נוער.

ומחכים ומחכים, איפה חסרות לנו שתי בנות והשניים המלווים, מה קורה? עד שנמאס לי וראיתי אי שם מלמעלה ורחוק מאוד על המדרון הגבוה, ראיתי אותם שמה בקושי זזים. נמאס לי העסק ואני עולה למעלה, ואני רואה את שתי הבנות, אחת שמאוד פחדה ואחת שליוותה אותה, והשניים מיגור, המדריכים, לא התייחסו לזה. ואני שואל אותם, “למה אתם לא נותנים לה יד אם היא מפחדת?” “היא לא רוצה”. מה זאת אומרת היא לא רוצה? “היא לא מסכימה”. ואז ניגשתי אליה ואמרתי לה, “תני לי את היד”, שמאל ימין, וירדנו למטה.